בערוב ימיהן / רפי דנן

בערוב ימיהן

רפי דנן - ארז

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

שנתה של עדנה נדדה כל הלילה ההוא. נדדה למחוזות לא כל כך רחוקים, אפילו ניתן לומר שהיו בהישג ידה.

איור מאת יעקב גוטרמן

אבל באותם הרגעים בהם הקיצה סהרורית והציצה הצצה חפוזה בשעון ידה, נראו המחוזות האלה בהם שוטטה מרים רחוקים ממנה כאלף שנות אור. כבר עשרים לשלוש... מדוע זה לא שבה עדיין? מה מעכב אותה כל כך הרבה זמן?

 

עדנה ניסתה להרים את אגנה מעלה ולהתייצב, אבל חשה דקירה איומה בחלק התחתון של הגב. היא ידעה היטב שעוד תצטרך לשלם את המחיר על הפעילות הפיסית בה נטלה חלק מוקדם יותר במשך היום, בהכינה את הבית הכנות אחרונות לקליטתה של מרים. אבל ליבה התרונן ולא היה אכפת לה כלל לסבול מכיוון שברגעים בהם ייפרע השיק, זאת על פי חישוב הזמנים שעשתה בראשה בתנאי שהכול ילך כמתוכנן, הן כבר תהיינה יחד ואז מצידה שיתהפך העולם ושגבה יכאב וידאב כמה שרק יתחשק לו.

 

הנה בא מועד הפירעון והיא עודה לבדה ולמרים אין כל זכר.

 

עדנה חרקה בשיניה ופלטה קללה חרישית, ולאחר שגבה התיישר אט-אט החליקה את כפות רגליה לתוך נעלי הבד הפתוחות שנחו למרגלות המיטה על גבי השטיח הצר, סבה לכיוון פתח היציאה מחדר השינה ועשתה דרכה בסרבול ללחוץ על כפתור הקומקום.

 

כשנשמע רחש המים ההולכים ומתחממים, הסירה את ציר הנעילה בדלת והורידה בהססנות את הידית מטה. הדלת חרקה מעט כהרגלה כשעדנה חשה משב אוויר קריר שהגיע מבחוץ וצרב לרגע את עיניה. באותו הרגע נשמע צליל שרשרת ברזל הנגררת על פני רצפת המרפסת, היא העירה את אנטון משנתו. זה קם מרבצו מנער את כל גופו גלים-גלים והתמתח לקראת גברתו. זנבו חבט נמרצות ברגליה וזה הסב לה תחושת אי נעימות, לכן נזפה בו ממורמרת, ומשחדל אנטון משמחתו והצטנף במקומו פגוע, מייד ייסר אותה המצפון. למה אשם תמיד הכלב המסכן ברעות העוברות אותה? למה שוב הוא זה שמשלם את מחיר היותה ערירית וקודרת? כף ידה חלפה אצלו מלטפת את תלתליו המקורזלים ופיה מלמל בקשת סליחה.

 

ספל התה הבהיר רעד קלות בידה מעלה אדי חום מעלה, עדנה ניסתה לעקוב אחר פסי האדים הללו עד לרגע בו לא נראו יותר. כשמאסה במסלולם הקבוע, בהתה במרחבי הסלון ונתנה דרור למחשבותיה.

 

מבטה שט מקיר לקיר, חולף על פני ווילונות הבד הצהובים, מגלה קורי עכביש שנעלמו מעיניה למגינת ליבה. היא ידעה שבקלות רבה מדי היא עתידה להישאב אל תוך הזיכרונות. הבית הזה רובו ככולו עטוף רבדים על גבי רבדים של זיכרונות משותפים לה ולסימון. כל אחד מחדריו של בית הקרקע בן כמעט חמישים השנים, ספוג בריחות ובטעמים, בקולות ובמראות בלתי נשכחים של זוגיות שנראתה כלפי חוץ בלתי מעורערת.

 

שנתיים תמימות מאז לכתו. שנתיים ימים ושנתיים שבועות וחודשים מאז נפרדה עדנה בכאב אמיתי ממי שעימו חייתה חיים שנחשבו עבורה ברירת מחדל. שנתיים תמימות מאז נפתח הצוהר עבורה, וחייה בגיל שבעים ושתיים יכלו סוף-סוף לקבל משמעות אחרת ולראשונה יכלה להפסיק לשקר לעצמה, לשתי בנותיה ולכל אנשי היישוב.

 

למרים היא מעולם לא שיקרה. מרים הייתה האדם היחיד עלי אדמות שידע את האמת לאמיתה, ידעה ושתקה ובשל אהבתן הגדולה תמכה בה לכל אורך הדרך.

 

חייהם של שני הזוגות הללו שהיו שזורים אלה באלה כל השנים, עוד מימי הכשרתם המשותפת בתנועת הנוער בליון, בצרפת של שנות החמישים המוקדמות של המאה הקודמת, יכלו בקלות רבה לשמש רקע עלילתי רחב יריעה לסרט הוליוודי קלאסי.

 

הוויתורים הכואבים אך הבלתי נמנעים שעשו שתי הנשים הללו, על מנת שלא לזעזע את המשפחות מבית ומחוץ, על מנת שלא לפרום את הקשר המיוחד שהלך והתלפף בין הנשים לגברים שלהן וכדי שלא לזעזע את חבריהם הקרובים ביישוב הקטן וההומוגני, וודאי היה מעורר קינאה גדולה ואולי הערצה, לו היה מתגלה אי פעם למישהו מלבד משתיהן.

 

ובעצם, באותם ימים בהם גילו השתיים שהן אוהבות זו את זו אהבה שאינה דומה לדבר, לא לאהבת אחיות ולא לאהבת חברות ילדות תמימה, אלא לאהבה גדולה ועצומה שהכאיבה לשתיהן ועינגה אותן בו זמנית, הן ידעו שהדבר הנכון ביותר עבורן יהיה אם תנצורנה את לשונן ותגנוזנה את סודן מן הבריות.

 

מעט מאוד רגעי אינטימיות שהביאו להן נחמה גדולה ואת הכוח להוסיף ולהבליג ולנצור את סודן, חוו השתיים זו בזרועותיה של זו, כשהן מנשקות ומגפפות זו את גופה העירום של זו. הרגעים הספורים הללו שנראו כעת כמו גרגרי אבק זעירים בתוך מסכת חייהן הארוכה, עברו-חלפו להם מזמן. הם נתאפשרו אך ורק לפני שנולדו שני ילדיהם הבכורים בתוך חודשיים בלבד זה מזו, גל של מרים ושל מיכאל ואסנת שלה ושל סימון, וקבעו עובדות חדשות בשטח.

 

מלחמה אחת ותקופות דומות לה בעלות צביון צבאי אף הן (מחוזות גבריים גרידא ), הן שאפשרו לשתי הנשים הנשואות בטרם תהפוכנה לאימהות צעירות, להתייחד בגופן, רחוקות מעיניהם של חברי המשק. אצטלת החברות המשותפת מימים ימימה סככה על ראשיהן תמיד, ובאותם רגעי אינטימיות נפלאים שזמן רב השתוקקו להם, שיחקה לידיהן יותר מכל. איש מחבריהן מעולם לא הרים גבה לנוכח החברותה הקבועה והבלתי חדירה לזרים, שהפגינו השתיים כל אימת שהצבא קרא לבעליהן אליו.

 

כשנולדו התינוקות קיבלו חייהן משמעויות חדשות שטרם הכירו.

 

הן התמסרו לגידולם וחילקו את זמנן בין הבתים והילדים לבין הפרנסות השונות שחיכו לשתיהן מחוץ לקיבוץ. החיים היו מלאי תוכן ופעלתניים ונראה היה כי לא חסר להן דבר.

 

את סודן המשותף המשיכו לחלוק ביניהן בשפת הגוף ובמתק השפתיים, ולא נזקקו בהכרח למגע בכדי לחוש את החוויה. מבע עיניהן דיבר את עצמו פעמים רבות והלך ושוטט על פני גופן, מתנהל בקצב משל עצמו ומעניק לשתי הנשים המיוחדות האלה מתנה גדולה ונדירה. אהבת אמת.

 

כשחלה סימון, עדנה גייסה את כל מרצה ואת כל זמנה על מנת לסעוד אותו.

 

למעשה, הכול קרה די מהר. מרגע הופעת המראות נטולי הצבעים למעט שחור ולבן, אותם חווה סימון פעם אחר פעם, ועד הבדיקה לאבחון התופעה והבשורה הקשה שהכתה אותם בהלם מוחלט. ומשם, כעבור ימים ספורים בלבד- הטיסה לארצות הברית, הניתוח המסובך בניסיון לחלץ את הגידול ההרסני מתוך מוחו של סימון, וימי השהות מורטי העצבים בחדרו הפרטי בבית החולים "הר-סיני."

 

היא נזכרה כעת, כששפתיה נוגעות בזהירות בשיפולי הספל וחשות את חומו של תה הצמחים, כיצד שמעה את קולה של מרים מדבר ישר לתוך ליבה, שעה שישבה למרגלות מיטתו של סימון המטושטש מרוב סמי הרגעה שקיבל לתוך וורידיו. היא חיזקה אותה וניסתה לעודד את רוחה לבל תישבר, וככל שיכלה, הבטיחה לה שעוד נכונו לה ולסימון שנים רבות של זוגיות בריאה וחזקה, כשהיא, מרים, תהיה ברקע תמיד.

 

מרים גם הייתה הראשונה לחבקה שעה שהופיעה בבית הנתיבות, כשארונו של סימון נלקח משם למכון לרפואה משפטית באבו-כביר, להכינו לקבורה למחרת אותו יום. בנותיה, אסנת ורווית, שלא הספיקו אפילו לבוא לשם ולהיפרד כיאות מסימון ליד מיטתו, העניקו למרים את מקומה כלאחר כבוד להיות ראש המנחמות אותה, אפילו לפניהן - בנותיה היחידות ויתומי המנוח הטרי. היה זה טבעי ונכון להיעשות ואף אחד לא תמהה על כך ולו לרגע אחד.

 

בתום ימי השבעה הדחוקים והצפופים והעמוסים לעייפה ברגשות כהנה וכהנה, עמוק אל תוך החודש ואחריו לשנת האבל עצמה, מרים הייתה זו שסעדה אותה ותמכה בה שעה שבנותיה שבו כל אחת למשפחתה ולעיסוקיה.

 

אבל כבר אז ואולי אף מעט קודם, הגיחה לתודעתה תובנה חדשה - הופר המרקם שייצב ואיזן את אהבתן הגדולה מזה שנים. מעתה הן נמצאות בריבוע רומנטי חסר צלע אחת שתאזנו.

 

דווקא בגלל שכל כך אהבה את מרים ורצתה בטוב ביותר עבורה, החליטה עדנה שמעתה ועד עולם לא תשוב להרהר באהבתן הסודית. האהבה שהייתה שם כל הזמן וצעדה איתן עקב לצד אגודל, מתה ונקברה באותו בור עצמו בו הונחה גופת בעלה המנוח. שעה שהורד מטה אל התחתית נפרדה היא מאהבתה הגדולה למרים, יותר מאשר מסימון.

 

עם כל ערימות החול והעפר שניתכו וכיסו את הבור, לקול המיית בכייה ובכי בנותיה ומכריהן מן היישוב, הלכה ונעלמה אהבתן הגדולה נקברת עמוק באדמה.

 

כך לפחות היא ביקשה אז להאמין.

 

לא חלף זמן רב בטרם תצטרך להתמודד עם אותה חוויה ולבחון את אמינותה, כשמרים הפתיעה אותה וביקשה לראשונה מזה שנים רבות לנשקה על שפתיה שעה ששהו רק שתיהן לבדן בביתה הקודר.

 

חרף תשוקתה העזה לאינטימיות של שתיהן שיכלה בקלות להתרחש, מצאה עדנה את הכוח ואת הנחישות הנדרשים למניעת הדבר. "מה שהיה בינינו היה ונגמר, יש לך גבר שמחכה לך בבית". כך מצאה את עצמה נוזפת בה וכמעט מאמינה בזה.

 

מה שפורר אמינותה של אמירה זו עם חלוף הזמן, הייתה תגובתה המתבדרת של מרים כל אימת שעדנה שבה והדפה את גופה הקרב אליה. "למה יש לי הרגשה שאת לא מאמינה במה שאת מבקשת ממני?"

 

בתוך תוכה הרגישה עדנה שזו שאלה של זמן בלבד, בטרם תישבר.

וכשזה קרה זה קרה בגדול.

 

באותו אחר-צהריים לפני חודשיים, שעה ששהו בביתה של עדנה, שודרה באחד הערוצים של הטלביזיה המסחרית בכבלים תכנית תיעודית שסיקרה את התמודדותם של ההומואים והלסביות בישראל.

 

כך סתם במקרה דרך זפזופ בשלט הרחוק, הן קיבלו בבת-אחת את התשובה למשאלתן שנשאה באוויר במשך שנים רבות. כמהופנטות למסך הן לא החליפו ביניהן אף מילה במהלך המשדר, וכשזה הסתיים הן קמו ופסעו זו אל זו וקרבו שפתותיהן לנשיקה שהחלה הססנית משהו אך נתפתחה לתשוקה לוהטת. במהרה הוסרו ביניהן כל המחיצות כולן, ובחדר השינה על אותה המיטה בה חלקו עדנה וסימון חלק לא מבוטל מחייהם המשותפים, התגלגלו שתי האוהבות שגופותיהן אמנם התבלו ושוב לא דמו לגופותיהן של אותן שתי נשים בעת המלחמה ההיא, אך אותם הלבבות שפעמו אז בקרביהן - נותרו צעירים ואוהבים.

 

ומכאן ואילך לא הייתה דרך חזרה! הן ידעו שגם אם יידרש להן זמן ותצטרכנה לגבש דרך למזער את הפגיעה באהובי ליבן, הרי שאת השנים הבאות הן רוצות לחלוק יחד תחת קורת גג אחת, ללא סודות שמורים ובאהבה גלויה לעין כל.

 

רחש נשמע בחוץ.

 

עדנה נדרכה בכיסאה וניסתה לראות מבעד לווילון מהו מקור הרעש, היא זיהתה שוב את צליל שרשרת הברזל הנגררת על גבי רצפת המרפסת ובנוסף נדמה היה כי אנטון הקיץ משנתו. הוא לא נבח, נקישות זנבו לאות חיבה נשמעו אף הן בברור והצליל שהגיע במקביל היה של מפתח המוכנס לחור המנעול.

 

קליק ועוד קליק ואחריהם חריקת הידית המוסטת מטה ודלת הבית נפתחה, מכניסה עימה שוב משב רוח צונן. מרים פסעה פנימה שפופה כשבידיה מזוודה אחת ושתי שקיות ניילון מסורבלות. עדנה נטלה מידה את המזוודה והניחה אותה בפינה בסלון הבית. היא ידעה - עכשיו דבר לא ישפיע מלבד העובדה שהן יחד. " Bien venu", לחשה לה שעה שהן התחבקו בחוזקה.

""merci mon a moor ענתה מרים, "טוב להיות בבית".

 

הן הוסיפו לעמוד כך מחובקות עוד שעה ארוכה, כשאושר גדול מזדחל ומטפס מבהונותיהן דרך בטנותיהן ומעלה משם ואור חזק מתפשט ומציף את ביתן המשותף.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: