נס יום העצמאות / רפי דנן

נס יום העצמאות

או, איך זכיתי בגביע היחיד בחיי

רפי דנן - ארז

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

חלוקת הפרסים לתחרויות השונות שהיו מתקיימות במהלך יום העצמאות כולו, הייתה מתבצעת בסוף היום.

איור מאת יעקב גוטרמן

הפרסים לכל התחרויות היו די אטרקטיביים, אבל אף פרס לא השתווה לגביע המוזהב שזכה בו המנצח במרוץ האופניים. הגביע הזה אמור היה לנדוד מיד ליד ולהימסר בכל שנה למנצח אחר, אלא שרק שני ילדים היו מעבירים ביניהם את הגביע משנה לשנה. שנה אחת צחי גז ובשנה שלאחריה עופר אלון, ושוב צחי... וכך הלאה.

עד שקרה הנס. נקרא לו לצורך העניין - נס יום העצמאות.

 

שום דבר חריג לא קרה בהכנות למרוץ הקרוב.

 

כרגיל, אימא סייעה לי לתקוע את מקל הפלסטיק עם הדגל בין מעצור היד לפעמון, כשהיא מנסה להיטיב את אחיזתו בעזרת גומייה כחולה. גם לשאר הקישוטים היא דאגה, בעוד אבא מנפח אוויר בשני הגלגלים ובודק בפעם השלישית אם השרשרת יושבת יציבה, מזליף עוד קצת שמן ומסובב את הפדלים במהירות לפרק זמן.

 

"תזכור בן, העיקר הוא עצם ההשתתפות - לא הזכייה" כך אמרו לי הוריי כשנפרדנו סמוך לקו הזינוק. אולי הם ידעו שאפילו אם הייתי מאוד רוצה, מראש לא היה לי סיכוי. לא היה נראה שאי פעם אצליח לגבור על צחי או על עופר או אפילו על נירית בר היפה שגם הייתה ספורטאית מצטיינת.

 

כשברקע מתנגן שיר ארצישראלי שמח מפיו של דודו זכאי, הסתדרנו עם אופנינו בגוש גדול קרוב לשער הבריכה. העפתי מבט מהיר לסקור את המתחרים ובלטה לעיניי היעדרותו של צחי. עופר לעומתו, נכח גם נכח במלוא חריצותו עם אופניו המנצחות, ונראה בטוח בעצמו יותר מתמיד, בטח ידע כבר מההתחלה שהגביע ילך אליו. נירית, גם היא ניצבה ליד קו הזינוק מקבלת תמיכה מאחיה הבכורים. גם רונן לסקוב שהיה מגיע בדרך כלל שלישי או רביעי, נמצא בין המתחרים, ואפילו התאומות סיוון והדר דהאן, שהיו תמיד מגיעות בקבוצה הראשונה, לא נעדרו מהתחרות הנוכחית.

 

הבטתי באופניי שנראו פתאום כל כך קטנות ומגושמות ולרגע אחד רציתי לוותר ולסגת אחורה. אלא שבדיוק אז פסקה המנגינה ואת מקומה תפסו דברי המזניקה שקראה לכל הילדים המשתתפים במרוץ, לתפוס את מקומם ליד קו הזינוק כי היציאה לדרך תיכף תתבצע. מכל עבר נחסמתי על ידי אופניים רבים ורוכביהם ולא הייתה לי כל אפשרות לסגת. בנוסף, נח מבטי במקרה על פניהם של אבא ואימא שהיו נרגשים ושלחו לי נשיקות באוויר.

 

זהו זה, נפל הפור ורצה הגורל שאשתתף גם השנה ושאגיע סמוק כמו עגבנייה ומתוסכל, מתישהו לפני שקיעת השמש, לקו הסיום.

 

רגע קט בטרם יישמע צליל כף הברזל המכה על דופן הסיר כאות להזנקתנו לדרך, הבחנתי בטנדר הפיז'ו החונה לצד הדרך, ללא יכולת להסביר מדוע - הרגשתי מייד איזו הקלה מנוכחותו שם. והרי עד היום לא היה צורך ממשי ברכב הליווי...

 

מזגזג בחדות עם כידון האופניים, נזהרתי שלא להיתקל ברוכבים האחרים שעה שיצאנו לדרך.

הראשונים נעלמו חיש קל במורד הכביש, מנצלים את מהירות הירידה ואת החיסכון במאמץ ומשאירים את כל היתר להשתרך אחריהם.

 

הנה כל בתי הילדים חולפים במהירות משמאלי ומימיני, והרוח שורקת בעורפי ומפזרת את שיערי אחורה. בשדרת השקמים, האופניים רועדות לי כשאני מחליק על פירות הג'ומס המעוכים על השביל וכמעט מאבד את שיווי משקלי. ניחוח זבל הפרות נישא באוויר. בהגיעי לכביש הראשי המוביל אל מחוץ לקיבוץ החילותי לדווש בפדלים.

 

לפניי רכבו שניים צמודים, טלי ואמיר, והיטב נשמעו נשימותיהם המאומצות כשהתקרבתי אליהם. איכשהו דיוושתי לי במהירות ועברתי על פניה של טלי ואחרי עשרים מטרים בערך, נותר גם אמיר, חרף מאמציו הגדולים, מאחוריי. בהגיעי כמעט עד שערי המשק, כשהשומר היושב שם מניף את זרועו לשלום, שמעתי פתאום את קולה של מכונית הנוסעת במהירות מאחוריי ולפני שהחלטתי לאיזה צד לסור, חלפה זו ועקפה אותי ונדמה היה לי כי תיכף היא תפגע בשער הימני.

 

'משוגע לגמרי' חשבתי לעצמי כשענן האבק כיסה את טווח הראייה שלי לשניות ארוכות, והשתעלתי קלות. ב'הצתה מאוחרת' הבנתי שהמכונית שעקפה אותי ונעלמה לה מבעד האבק, הייתה לא אחרת מאשר רכב החרום שלנו, טנדר הפיז'ו.

 'הייתכן שמשהו קרה לאחד הרוכבים?'

 

בהמשך הדרך, להפתעתי הרגשתי הנאה יחסית מהרכיבה. נראה היה שמזג האוויר עמד לצידנו ולא היה חם מידי. שרקתי לי להנאתי פזמון של אחד משירי הפסטיבלים, אותו שמעתי קודם לכן מתנגן ברמקול. תוך כדי רכיבה מהירה הלכתי וקרבתי לגוש הרוכבים השני. האשל הענק בלט בשטח וכבר היה בהישג ידי, ואני האצתי את רכיבתי ועדיין שרקתי את אותו הפזמון כשהדר דהאן, אותה כמובן סימנתי לי כ"בלתי עבירה", ושתי בנות נוספות, נותרו מדוושות במהירות מאחוריי. מיהרתי והדבקתי עוד שניים שהיו מעט לפניהם והנה "העץ של אלטשולר" כמעט אוחז בקצה חולצתי ומושכני אליו!

 

בהגיעי אליו, אל נקודת אמצע מסלול המרוץ, ציפתה לנו שם חבורה של הורים וילדים, חידוש מרענן למוסד המרוץ, והגישה לי כוס מים קרים אותה נטלתי תוך כדי המשך הרכיבה. המים היו ממש מרעננים ואני גמעתי כמעט את כולה. ואז קיבלתי החלטה, להאיץ מעתה ולנסות להגיע לפחות השנה בין המקומות הראשונים.

 

הלכתי וקרבתי ברכיבה מהירה ומאומצת, לגוש הרוכבים שכפי שנראה לי - הוביל את המרוץ ונתן את הקצב לכל הרוכבים. לפני קבוצה זו נסע לאיטו טנדר הפיז'ו והנה ממש מיד אני בגוש אחד איתם.

 

פתאום, ממש לנגד עיניי, נפתחה דלת הרכב והוא משום - מה נעצר, וכל הרוכבים הצמודים מאחוריו התנגשו בו והתנגשו האחד בשני והתמוטטו כמו ערימת גפרורים הנתמכים זה בזה. זוג אופניים אחד עלה על זוג שני, רוכבת על גופו של רוכב אחר... אנדרלמוסיה שאין שנייה לה. ואני, שהיה לי מספיק מזל והייתה לי די שהות לחמוק עם אופניי הצידה לשולי האספלט, ניצלתי את הרגע הזה ופתחתי פער גדול מהם. דיוושתי כל עוד רוחי בי הלאה משם.

 

דיוושתי ודיוושתי, ושרירי רגליי כאבו, והמפשעה בערה לי בשפשופה מכיסא האופניים, והרבה חמצן לא נותר בריאותיי, אבל לא העזתי להביט לאחור.

 

בעלותי בעלייה הגדולה לכיוון צומת המשפחות דרור ולוי, ראיתי אותו הולך ודוחף את אופניו לצידי גופו. היה זה לא אחר מאשר עופר אלון, המנצח הנצחי בכבודו ובעצמו. הנה יש לי הזדמנות אחת ויחידה להתמודד אפילו על המקום הראשון בתחרות. נתתי אם-כן את שארית כוחותיי בעלייה, עד שנאלצתי גם אני לרדת ולדחוף את אופניי במעלה הכביש. עופר הביט אחורה כמה וכמה פעמים ולא היה רגוע כלל. כשהגיע לקצה העלייה, במרחק חמישה-עשר מטרים ממני בלבד, זינק שוב על אופניו וחיש קל נעלם לי. רצתי מעלה במהירות, והנה כבר ניצבים חלק מן המבוגרים לצידי הדרך ומעודדים, ואני מבחין בהפתעה הגדולה על פניהם כשהם רואים אותי מגיע שני. "יופי, איתן. כל הכבוד, איתן, קדימה, בכל הכוח, כבר לא נשאר לך הרבה", הם מריעים לי.

 

אל קו הסיום הגעתי רק חצי דקה אחרי עופר.

 

נכנסתי בשערי בריכת השחייה סמוק לחיים מרוב מאמץ עם שפשפת רצינית מאוד בין רגליי, אך מאושר. הוריי מיהרו אליי נרגשים וחיבקוני עד שכמעט נחנקתי. הם עוד לא ידעו כיצד הגעתי שני...

 

לאחר שהגיעו אחרוני הרוכבים, נשמעו כבר לחשושים וטרוניות בקהל, ופה ושם ניתן היה להבין שאולי הולכים לפסול את המרוץ. בסופו של עניין נפל דבר והתוצאה נותרה בעינה.

 

בימת חלוקת הפרסים לזוכים המאושרים, הייתה מעוטרת דגלי ישראל רבים המלווים בדגלי החילות השונים של צה"ל. היה זה כבר סופו של יום הפעילויות המרוכז, כשחלוקת הפרסים לזוכים במרוץ האופניים, נשמרה לסיום כדובדבן המתוק שעל הקצפת.

 

במקום השלישי הגיע רונן לסקוב שנראה חבול מעט בזרועו, התברר שהוא היה הראשון אשר התעשת מתוך בליל האברים והפדלים שהיו שרועים שם, קם ורכב כמו טיל קדימה. הוא זכה בחפיסת שוקולד אגוזים.

 

"וכעת בפינו הודעה מיוחדת." פצחה הדס קירשנבאום, רכזת התרבות האגדית. "אמנם במקום הראשון במרוץ השנה זכה עופר אלון, ובמקום השני איתן זוהר, שזו הפתעה יפה בפני עצמה, אלא שכפי הידוע לרובכם, משפחת אלון טסה בעוד שבוע וחצי לארצות הברית, לשליחות מטעם 'הסוכנות היהודית'. אי לכך יימסר הגביע קודם לידיו של עופר והוא יקרא לאיתן וימסור את הגביע לידיו. בדקנו זאת בפרוטוקול תחרויות יום העצמאות, ואנחנו נצמדים לחוקיו"

וכך אכן היה.

 

הגביע המוזהב שנראה לי עד לאותו היום כבלתי מושג, נמסר לעופר אלון על ידי נציג השופטים. אז קראו ברמקול: "יעלה ויבוא איתן זוהר לקבל את הגביע לידיו". עליתי, עדיין מתקשה להאמין, וקיבלתיו מידיו של עופר, שנראה כי המחשבות על אריזת מזוודותיו העסיקו אותו יותר באותן הדקות.

 

העברתי ניגוב יסודי על גבי הגביע, ובידיים רועדות הנחתי אותו על מדף הספרים שמעל מיטתי בבית הילדים. בלילות הראשונים הייתי מקיץ משנתי ומתרומם ממיטתי לוודא שהגביע עוד שם. לא כי חששתי מגנבים, אלא כי הכול נראה לי כמו חלום אחד מתמשך.

 

שנה אחר כך-בתום המרוץ חזר הגביע לידיו של צחי גז.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: