מהומה בבית-הילדים / רפי דנן

מהומה בבית-הילדים                            

רפי דנן - ארז

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

איור מאת יעקב גוטרמן

נספרה סיפור על תקופה שחלפה

בארומת נוסטלגיה נודפת,

סיפורו של לילה אחד בקבוצת סופה

בזמן הלינה המשותפת.

 

ליל חורף גשום, סגרירי ורטוב

כיבוי האורות כבר בפתח,

מברכים ההורים את ילדיהם בברכת לילה-טוב

ואט-אט הם עוזבים את השטח.

 

עוזבים את השטח אמרנו אומנם

אך חלילה אין מפקירים, זאת אומרת

שאת כל מבטחם ואת כל אמונם

מותירים הם בידי השומרת!

 

בוודאי תשאלו- מי  היא אותה אשת-חיל מיומנת

הנותנת שלווה להורים?

מי היא אותה גברתנית מאומנת

אמיצה ורבת אתגרים?

 

ובכן, לא נגידה את שמה מפאת הצנעה

אך נאמר שנפלה בחלקה תורנות,

ונרמוז-שהייתה מתחלפת ודאי לו ידעה...

סקרנים? עוד נגיע לזה. סבלנות!

 

ובינתיים, בין כתליו החשוכים של בית-הילדים

רוחשים בוחשים הקולות,

נחירות הישנים נמהלות בקולות צעדים

מטכסי תכסיסים ותחבולות.

 

שנתם של כמה מן הילדים נודדת

ועל כן הם פה אחד החליטו,

שבדרכם שלהם המאוד מיוחדת

הלילה הזה את ערותם על כולם ישליטו!

 

עוברים הם בין החדרים, בגיל ובתרועה

ומרימים שמיכות מכל מיטות הישנים,

וכל בית הילדים נמלא חיש בתנועה

קרנבל זאטוטים במלוא המובנים.

 

בתוף ובמצלתיים חיש נכה האח

נתקע בחצוצרות עד אור ראשון,

עגבניות אדומות על התקרה נמעך

כי הלילה לא רוצים לישון!

 

ובינתיים לא רחוק משם, בחדר השומרת

התורנית שלנו (זו שאת שמה לא נאמר),

לעיין בעיתון היומי כבר גומרת

והנה היא שוב על המשמר.

 

אל מכשיר האינטרקום פונה

ולוחצת כפתור אחר כפתור,

רוב קשב היא מאזינה

לכל בתי הילדים לפי תור.

 

בבית הילדים כלנית דממה

ובגנון אצטרובל אך שקט,

ובפעוטון רימון נחירות כמה

ורגע אחד בטרם היא מנתקת...

 

"מה זה? בבית הילדים סופה

חגיגה שלימה נערכת?

הגיעה העת שתבוא אל סופה

הנני לשם הולכת!"

 

פתחה מטרייה ויצאה אל המבול

מבוססת בבוץ החלק,

"כי לכל בלגאן צריך לשים גבול!

...אומר להם חד וחלק!"

 

"השומרת מתקרבת, השומרת כבר כאן!

אל מיטותיכם נוסו מהר!"

כך זועק 'הנציב' בראותו מצב מסוכן

ובעצמו אל מיטתו ממהר.

 

חרש פותחת היא את דלת הכניסה

וניצבת דומם בפתח,

אך אין כל רמז קל לתסיסה

או לאיזו חגיגה רועשת בשטח.

 

רק נחירות חרישיות נשמעות בחדרים

ופה ושם חריקת המיטות,

"הייתכן כי דמיינתי דברים?"

מהרהרת השומרת בזרועות פשוטות.

 

לאחר כמה רגעים היא פונה ללכת

וממשיכה בסיור שגרתי,

ומייד בלכתה החגיגה נמשכת

מה נגיד ומה נאמר-ממש קרנבל אמיתי.

 

שפופרות המלאות במשחות שיניים

חיש מתרוקנות על גבי הקירות,

סירופ נגד שיעול וטיפות אף ואוזניים

מוסיפות עיטורים ומעצמן קשקושים מציירות.

 

עליזים הילדים למדי ומאושרות הילדות

כי ניתן ברשותם חופש הביטוי,

להוציא אל החוץ את כל מיני החרדות 

בעזרת תכשירים שונים וחומרי חיטוי.

 

דליים מלאים במים נשפכים על הרצפה

ולא נותרת פיסה אחת יבשה,

ואין מי שיגיד:"אבוי, איזו חוצפה...!"

כי הלילה הם גירשו מכאן את שר הבושה.

 

עוד החגיגה בסופה, בעיצומה ממש

הרי ששבה השומרת אל חדרה,

הוציאה מארון המטבחון מחבת משומש

והחלה קולפת תפוחי אדמה אל קערה.

 

בעוד זמן קצר, יבואו השומרים לארוחת הלילה

ועליה מוטלת כמובן הכנת הארוחה,

אלא שהזמן שנותר קצר הוא ולא די-לה

על כן להזדרז היא מוכרחה!

 

צ'יפס פריך עליה לטגן, וסלט ירקות לקצוץ

וכמה ביצים לבלבל על האש,

ואת הספלים המלוכלכים שבכיור-יש לרחוץ

שיהיו מוכנים על גבי המייבש.

 

ניחוח טיגון מקבל את פני שומרינו

הנכנסים מאירי פנים ורעבים,

"מודים אנו לך שומרת יקירתנו"

אומרים ומייד לסעודה מתיישבים.

 

אחת ושתיים זוללים את הביצים המבולבלות

והשומרת המותשת נשענת אל הקיר,

גם הסלט המתובל היטב נטחן במזללות

ובסיום-כל שומר בגרעפץ ארוך, את תודתו מוקיר.

 

הקפה שרתח בפינג'אן, מוסר בטרם יגלוש

וחיש נמזג אל הספלים השניים,

ובעודם לוגמים, יש לה לשומרת זמן מה לבלוש

בנעשה בבתי הילדים בינתיים.

 

אל מכשיר האינטרקום היא פונה

ולוחצת כפתור אחר כפתור,

רוב קשב היא מאזינה

לכל בתי הילדים לפי תור.

 

בבית הילדים כלנית דממה

ובגנון אצטרובל אך שקט,

ובפעוטון רימון נחירות כמה

ורגע אחד בטרם היא מנתקת ...

 

רגע אחד חברים! הקדמנו מעט את המאוחר,

הבה נשוב לאחור ולו לרגע,

אל שיח-זאטוטים קצר ואל רגע נבחר

בו נתכסו תכסיסי הפגע.

 

זו הציעה כך וזה הציע אחרת

וכולם נתמלאו צחוק גדול וחורש מזימות,

הכיצד יקבלו הם את פני השומרת

בהפתעה הגדולה ביותר עלי-אדמות.

 

מייד הזדרזו וחילקו תפקידים

מי עושה כך וכך, מי אחרת,

וכשהכול היה מוכן התחבאו כל הילדים

מלבד הקטנטונת ש"ביקשה לקרוא לשומרת".

 

"שומרת, שומרת...אני רוצה  את אימא שלי

אני פוחדת לבד, יש פה מפלצת,

בבקשה ממך שומרת, תביאי את אימא שלי

היא נושכת אותי ועוקצת".

 

נבהלה השומרת שלנו נורא

ונכמרו רחמיה עד לבלי גבול,

ואפילו השומרים חיבקו זה את זה במורא

כשעשתה את דרכה אל תוך המבול.

 

חושך-מצרים בחוץ, גשמי זלעפות וברקים

ורוח פרצים מעיפה רעפי גגות,

שורקת לה הרוח בינות להבזקים

שריקות המדמות שאגות.

 

מחליקה השומרת על הבוץ ומועדת

ולפתע נשמטת מידיה המטרייה,

וכך, רטובה עד לשד-עצמותיה ופוחדת

היא שומעת את קולות הבכייה.

 

"שומרת, שומרת...אני רוצה את אימא שלי

אני פוחדת לבד, יש מפלצת,

בבקשה ממך שומרת, תביאי את אימא שלי

היא נושכת אותי ועוקצת".

 

"אל דאגה ילדתי הקטנטונת!

הנני באה מייד להושיעך,

הסירי מלבך כל חרדה או תסמונת

אני אגיע אלייך ועוד איך!"

 

קפצה אגרופיה ורשפה מבטה

ובכל כוחה נעמדה על רגליה,

על אימי הטבע תפיל מעתה חתתה

ותצעד במבול עד אליה!

 

הבזיק הברק והרעם רעם מחריד

אך היא לא עצרה מלכת,

גם הבוץ חלקלק וענן את גשמו הוריד 

אבל היא בכוח מושכת.

 

והנה, על מפתן בית הילדים נעצרת

והדלת אט-אט נפתחת בחריקה,

עושה את דרכה לאטה השומרת

אך את האור היא לא מדליקה.

 

"קטנטונת שלי, אייך חמודה?

זו אני, שומרת הלילה! הגעתי.

מעכשיו כבר אינך בודדה,

את קול תחינותייך שמעתי".

 

אך שום חמודונת איננה נחשפת

רק חושך מצרים ורטיבות ברצפה,

פתאום, גל של מים קרים היא חוטפת

המכסים כל שמץ עור בגופה.

 

מכל עבר צצים רחשי שדים ורוחות

יללות כמו מקבר עלו ויבואו,

פוצחים הילדים בשריקות וצרחות

ונמלא המקום בתוהו ובוהו.

 

אומללה השומרת, לאחור היא נופלת

וכולה מתכסה במי החיטוי,

וכל חבורת הזאטוטים צוהלת

על כיצד היא נפלה בפיתוי.

 

סדינים לבנים ושמיכות עם משבצת

חיש עוטפים את גופה המבוהל,

שומרת הלילה המסכנה עוד מעט משתבצת

לקול תרועות "הקהל".

 

מכים הם על גבה מכוסה השמיכות

כאילו הייתה תוף מרים, לא שומרת,

לו הייתה יכולה להשיב להם לפחות

לא הייתה לרגע אחד מהרהרת!

 

פתאום היא אוגרת כוחות, ומבלי לשאול מדוע

על שתי רגליה קמה ומהם מתנערת,

ועושה את דרכה משם אל מקום לא ידוע,

אכן-כן הוא!

איש מעולם לא שמע עוד על אותה השומרת.

 

רק כך סיפרו הרפתנים במגפי הגומי המסריחות

שעשו את דרכם אף הם אל סעודת הלילה,

-כיצד חלפה היא לידם ביללות ובצרחות

ונדמה היה להם כי קצה בכל ודי לה

 

זה היה הסיפור שסופר על תקופה שחלפה

בארומת נוסטלגיה נודפת,

סיפורו של לילה אחד בקבוצת סופה

בזמן הלינה המשותפת.

 

ואם העלה הסיפור בלבכם תהיות

ואם שאלתם את עצמכם-הכיצד זה קרה,

דעו שבתקופה ההיא הכול יכול היה להיות

ועל כן, לרבים היא כל כך חסרה.

 

בטרם ניפרד וירד המסך

הבה נטה אוזננו,

אולי השומרת עוברת בסח

אולי עד היום היא שומרת עלינו.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: