אהבה בפגודה / רחל ברנהיים

אהבה בפגודה
מאת רחל ברנהיים, יקום
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן
איור מאת יעקב גוטרמן

מי זוכר היום, איך היינו חיים פה, במקום הזה, פעם, כשסביב לנו הייתה רק שממה. ממזרח, עד למסילת הברזל ומעבר לה, כל השטח היה ביצה אחת גדולה. אחרי הגשם הראשון הפכה חציית הביצה למשימה בלתי-אפשרית, נאלצנו לוותר על ההרפתקה ולא יכולנו לקצר את הדרך העירה. רק חזירי הבר היו חוגגים במדמנה, ובלילות החרידו את שנתנו יללות התנים. חלקת האדמה שעליה הקמנו את המשק הייתה זרועה קוצים מכל הסוגים, בהם אחד שובב, עכובית-הגלגל, שיצא במחול ותוך גלגולים בעזרת רוח קלה היה קולט בדרך "טרמפיסטים" והולך ומתעטף בקוצים זוטרים עד שהגיעו לממדים גדולים, ומרחוק נראה כצמד אוהבים מחובקים המתקדם יחדיו ברחיפה. קוץ זה היה האכזר מכולם, ידע לשטות בנו, ככל שרצינו להגיע אליו כן היה הוא מתרחק מאתנו, וממשיך לצבור היקף מתגלגל וחוגג את ניצחונו, עלינו, על אויביו.

בעיית המגורים נפתרה בקלות יחסית. ראשון היה האוהל, שיתרונותיו רבים. כל אחד יכול להקים אותו בלי עזרת אנשי מקצוע, דבר חשוב מאוד בימי מצוקה ומחסור בידיים עובדות. הוא נוח מאוד להקמה, והפריטים הדרושים עמדו לרשותו של כל דורש. מי שחשקה נפשו בדיור ברמה גבוהה יותר, יכול לבנות לעצמו בתוך חצר המשק מגורים לטעמו, בתנאים הנתונים, יצירת יש מאין. לאן שהבטתי, סביבי, ראיתי שדה-בור, לא עץ ולא בית. בתוך מחנה האוהלים צצו פה ושם מגורים חדשים, מעין צריפונים קטנים. הכנתם הייתה פשוטה. אל ארבעה מוטות חיזרן, שגדל בביצה, הצמידו פיסות בד גזור מאוהל בריטי, אלה היו ה"בדונים". שיירי פח מטולאים היו ל"פחונים".

לא ייאמן כי יסופר, שגם בתנאים האלה, התגלה במפתיע כוחו של הדמיון היוצר בכל תפארתו. שמעון הקים לעצמו וילה מפוארת בצורת פגודה סינית קטנה. סוכה מענפי חיזרן. הוא סימן לעצמו ריבוע קרקע, הידק היטב את האדמה, עד שהייתה לרצפה חלקה ומוצקה, וניגש להקים עליה את ארמונו. ימים רבים עסק בבנייה, כי שעות מעטות בלבד עמדו לרשותו. כל היום היה קודש לבניין הישוב. הוא השכים עם עלות השחר ולפני צאתו לעבודה, וגם בתום יום עבודתו המפרך, הלך אל המעיין היבש שעל גדותיו היו קני החיזרן (במבוק), או אל הביצה, קשר מהם והעמיס על גבו ככל יכולתו. הציב אותם סביב לרצפה, קשר אותם צפופים זה לזה, עד שבמבט מבחוץ היו לקירות חי

זרן אסתטיים בולטים בתוך השממה. המלאכה התארכה מאוד, ויום אחד כאשר הקירות הושלמו, וגם סכך דליל כיסה אותם, כמו גג, והפך את הסוכה למלון מפואר בעל אין ספור כוכבים, עמד שמעון בפני בעיה, שבמשך כל היום, בשעות העבודה המפרכת, לא התפנה לחשוב עליה. לילות רבים לא עצם עיניו, חשב וחשב מה עוד ניתן לעשות, שהבילוי במקום יחד עם אהובתו ירשים אותה במיוחד.

למחרת השכים לעבודה כמדי יום, ובשובו, פרס את אוהל מגוריו לפיסות בדים וריפד בהן את פנים הפגודה.

חלפו שנים, זכר לא נותר מהאוהלים ומהמבנים הזמניים, במקומם צצו בתים יפים שמילאו את החצר, ורק בפגודה איש לא נגע, כמו על היכל הקודש שמרו על שלמותה. בפנים עוד הייתה מיטת הברזל שסיפקה אז הסוכנות, ועם השנים דבק בה הכינוי "מיטת הכלולות". היא תפשה כמעט את כל הרצפה, לידה נח ארגז תפוזים הפוך, שהיה בו שימוש רב בימים ההם, כשולחן או בתור כיסא, לפי הצורך, ועל השולחן-הארגז הייתה מונחת מחברת ששולי דפיה מרופטים, ופה ושם הם הולכים ומצהיבים, אבל יודעי דבר גילו שאת עיקר ה"צהוב" יש לחפש בשורות שנכתבו. תעלומת המקום עוררה  עניין רב, והיה מבוקש על-ידי עולי רגל רבים. התנאי האחד לכל זוג שרצה לזכות ולבלות לילה ב"מיטת הכלולות" בפגודה היה התחייבות מראש להוסיף למחברת, למחרת ליל האהבים שלהם, משהו מחוויותיהם האינטימיות, בהשפעת המקום המיוחד הזה. דברים שישמשו כ"מדריך שימושי" לזוג שיבוא אחריהם.

סיפורי "אלף לילה ולילה" וכל מה שנכתב ב"קמא סותרא" בטלים בשישים ומחווירים למקרא הדפים המצהיבים האלה, ובעיקר אם מבינים את מה שמסתתר היטב בין השורות...


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: