הצ'ופצ'יק של הקומקום / רחל ברנהיים




הצ'ופצ'יק של הקומקום
מאת רחל ברנהיים, קיבוץ יקום
איור מאת יעקב גוטרמן, קיבוץ העוגן
איור מאת יעקב גוטרמן

יום יום, עם תום העבודה, שתחילתה עם הנץ החמה, מיוזעים מלוכלכים ועייפים מעבודה מפרכת, נפגשנו בחדר האוכל לארוחת-ארבע. " על כוס קפה", כנהוג  בימינו היה עדיין חזון לעתיד, התגשמות חלום. לא היו בהישג יד לא הקפה ולא הקומקום, שהיום הוא כלי נלווה צמוד, כ"קובץ מצורף" בדמות תרמוס-ספל או כפי שהוא מכונה בצליל אליטיסטי אלגנטי יותר הבק, שעינינו תצוד אותו בכל אשר נפנה.  הוא צמוד לשולחננו בנאמנות בבית, בעבודה מול המחשב, או בישיבה בכורסה מול הסרט. משנה חשיבות לו כמשמש פסק זמן נפלא לנבחרי העם שלנו במסדרונות הכנסת, הקפה וזמן ההנאה ממנו על חשבוננו, כמובן, אם בבית קפה מסתלסל לו האד משולי הספל להוסיף משנה סקרנות בבן בת זוג היושבים ממול. ובכל אשר נפנה, ילווה אותנו ניחוחו הנפלא. רק בקיבוץ, בימיו הראשונים, היה הקומקום הזה  נשמע טמא כדבר  שהס מלהזכירו, כקללה יישמע, רחמנא לצילן! יצור זר ומוזר, חיזר, לא מוכר, מפחיד  שיש להיזהר מפניו כמפני אש מתפשטת, המכלה את כל הטוב שבשיתוף. על כן גזרו את דינו לשמד אלה העומדים על משמר השוויון ופסקו הרואים את הנולד והוא אסור ולו בהזכרת שמו בלבד. וכל כך למה? ראשית: הוא נוגד את כל כללי השיתוף. שנית- לא פחות חשוב מהראשית הוא מהווה מכשיר אנטי-חברתי מובהק. כתוצאה ממצב דברים זה נפגשנו, כאמור, מדי יום בחדר- האוכל. היסבנו ליד שולחנות עץ גדולים, לא מהוקצעים, שני ספסלים לצדם, המיועדים לשישה או שמונה איש, להסב לידם בנוחות. בלהט דיון מעניין כאשר ה"איזמים" תופשים תאוצה, והקולות שואפים מעלה מעלה, הסתופפו והצטופפו עד שקלטו את כל המגלה עניין בבעיה הנידונה, אשר היא עצם העניין ועומדת ברומו של עולם. שולחנות העץ היו פשוטים, ללא קרמיקה או פורמייקה, ואכן, בלי מאמץ יכולת לזהות בין החריתות כמעשה דרדקים, שמות של חברים שדימו את עצמם משכמם ומעלה, ובדרך זו קיוו להנציח את שמם ומקומם בהיסטוריה. ותרומה נוספת תרמו שיירי התפריטים שהוגשו לחברים אתמול שלשום, או מראשית השבוע.

במרכז השולחן נחו ספלים הפוכים, סימן להיותם נקיים. לצידם, מזה ומזה, כלי שהכיל פרושות לחם ואחד עמוק ממנו, קראנו לו "דיסייה" עשוי אלומיניום בלה מזוקן ומקומט, אך נכסף ונחשק כי הוא אשר הכיל את המתוק- מתוק המבוקש: ריבה מהולה במים, או לחילופין מים שהכילו גם ריבה. זה היה הממתיק היחיד. סוכר היה יקר, נדיר, ואת תחליפיו טרם הכרנו. את הבליל המתוק יצקנו בכפית אחת הייתה על כל שולחן והיא עברה מיד ליד על הפרוסה ונגסנו בלחם בהנאה רבה. שטפנו בתה מים עכורים, שקלחו בזרבוביתו של קומקום גדול ומרופט, אך היו טעימים מאד. והראייה: נגמר התה בספל ונותר "ביס" מהלחם מילאנו את הספל שנית, נגמרה הפרוסה מרחנו אחרת, נגמר התה את ההמשך אתם כבר מנחשים.

בקיצור, ישבנו, אכלנו שתינו ושוחחנו, כולנו עדיין בבגדי עבודה, בלי עגילים גדילים ובשמים, אפילו לא מקולחים. לא היו לנו נכסים ולא היו לנו דאגות: הפריבילגיה  של מגורים באוהל שיחררה אותנו מעול ניעור שטיח, אוורור וסידור חדר. יכולנו להמשיך ולשבת יחדיו, להרהר, לקטר, לברר, לדבר ולדבר עד שהגיע הקומקום לכל חדר, ( בית? עוד היה חזון רחוק!) ו"קלקל" הכול


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: