יום אחד נעלמו כל הכפיות מקופסת הסכו"ם שבחדר האוכל. הדבר עורר תהייה ורוגז. בעבר דבר כזה לא היה קורה. אז עסקנו בדברים חשובים באמת. הרי בסיכום הסכו"ם איננו דבר מקודש, מימי בראשית, שאין חיים בלעדיו. קדמונינו,  שהסתפקו באצבעות ידיהם בלבד הם ההוכחה המוחשית ביותר - ויש הדבקים בשיטה עד היום..

בימיו הראשונים של הקיבוץ, הייתה תקופה בה לא הייתה לנו אף כפית אחת. את התה בחשנו בהפכנו כף או מזלג בידיתו, וטעם התה היה נפלא. ברבות הימים יכולנו להרשות לעצמנו להניח כפית אחת לכל שולחן. בחשת, גמרת, מסרת את הכפית לשכנך. גורל דומה היה לסכין. באמצע השולחן היה סכין אחד בלבד והוא שימש את כל ששת הסועדים: חתכת קובייה בצלחת והחזרת את הסכין לאמצע השולחן, לשימוש חברך, הצטרכת שנית - לקחת, חתכת והחזרת. והאמינו  -  האוכל, טעמו לא נפגם כהוא זה.

איור מאת יעקב גוטרמן

מספרים על חברת קיבוץ, שהייתה פעילה מחוץ למשק, בילתה בעיר ימים רבים, נכנסה בשעת הצהריים למסעדה, מצאה שולחן פינתי לשניים. ישבה, נינוחה, מסרה את הזמנתה למלצר -  ובינתיים  עיינה ברשימותיה, ניירותיה.

גבר הדור בלבושו קרב לשולחנה, ביקש רשות ומשזו ניתנה התיישב ממולה. משהוגש האוכל החלה בארוחתה. חשה במבטיו של השכן נעוצים בה במאמץ רב, עד שחושבות העיניים לפרוץ ולצאת ממקומן. והיא בשלה, בנחת, וכהרגלה הטוב בבית, מתעלמת מהסכו"ם המונח ליד צלחתה, הסכין של השכן ממול קורץ לה. מושיטה ידה לעברו, חותכת בצלחתה את הדרוש חיתוך, ומחזירה יפה למקום, לצד מנתו של הסועד ממולה.  משלא הרפה ממבטו בה, חשה מבוכה קלה. החלה בודקת את עצמה בקפדנות יתר: תחילה ווידאה שאכן כל כפתורי חולצתה רכוסים כהלכה. אחר כך יישרה בתנועות חן את קפלי צווארונה. ביד מלטפת חלפה על פני תלתלי ראשה. בהקלה ובסיפוק סיכמה, שאצלה הכל בסדר. תימהוני האיש, חשבה, מי יידע מחשבותיו. המשיכה בשלה משתמשת בסכין שממול, חותכת בצלחתה ומשיבה את הסכין הרחק מעבר לצלחתה. בשימת לב רבה, עם הידית כלפיו. הנימוס מחייב…    

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

לקבלת עידכוני האתר ישירות באימייל

סיפורים אחרונים