העמסת עופות / פרודו באגינס

העמסת עופות

פרודו באגינס

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

[קיץ 1982, קיבוץ בדרום]

 

 

איור מאת יעקב גוטרמן

אורן ידע שהוא מאחר ולכן הגביר את קצב ריצתו. אם יהיה לו מזל אולי עוד יספיק לקפוץ על העגלה לפני שג'ימי יתחיל לנסוע. נשימתו קצרה, שטוחה, כאב חד דוקר את שמאלו. הנה הרמפה של חדר האוכל, ובמרכזה הפרגוסון הגדול, כבר מונע ומטרטר, לוחות הפח שלו מקרקשים, כל כולו דרוך כסוס המוכן לזינוק. והנה הרכב, ג'ימי, כבר מושך בידית הגז, הטרקטור נוהם, משתעל, ועננת עשן נפלטת מארובתו הגבוהה אל אוויר הבוקר. אט אט ניתק הטרקטור ממקומו. עגלת הקוטפים המחוברת אליו נאנקת, חורקת, מתמרדת אך לבסוף אנוסה להחרות אחריו וכל הנערים שעליה מנופפים לו לשלום בצהלה גדולה. צחוקם מייבש את גרונו, ממלא את פיו טעם מר של החמצה.  ושוב נסחטת ידית הגז והפרגוסון נענה בטרטור איתן ומאיץ בבטחה את העגלה שאחריו אל כביש היציאה עד שנעלם בדהרה מאחורי שורת האקליפטוסים, מותיר אותו עומד במרכז הרמפה, מתנשף, ידיו על מותניו ומחשבותיו מתרוצצות בלי כיוון. ואז עיניו נפקחות ופוגשות חושך בלתי צפוי ודממה עמוקה. נשימתו עדיין נסערת, אגלי זעה מצטננים על מצחו, אך הוא מוצא עצמו שוכב במיטתו שבבית הנעורים. גירוד מציק, טורדני, בקצה הרחוק של הרגל, ליד העקב, מבהיר לו שבזמן ששוב חלם את חלום האיחורים הקבוע שלו נקמה בו היתושה הפקחית, זו שזמזמה סביב אוזנו המכוסה בסדין לפני שנרדם, על הרג בני מינה הזריזים פחות ממנה שריטש אל הקיר בעזרת "פרקים בפיסיקה מודרנית". על עטיפתו הרכה של הספר עוד נותרו שברי רגליהם וכנפיהם השקופים, עדות וזכר לאותו טבח.  

 

תהה מדוע התעורר באמצע הלילה. עברו כמה שניות בטרם הבחין בדמות החשוכה שעמדה ממש במרכז החדר, בין מיטתו לזו של אודי, מוארת רק בחלקה באורו הצהוב של פנס הרחוב שהסתנן מבעד לחלון הפתוח. הוא נרעד. הדמות דיברה אליו. הוא לא הצליח להבין מה אמרה, טרם נעור דיו. הדמות התעקשה, דיברה בקול נמוך, חסר סבלנות. ואז הצטללה דעתו לפתע מבעד לערפילי מחשבות הלילה הטרופות. הוא הבין. ושוב עבר בו רעד. 

 

 "זה בסדר אני כבר ער, זה בסדר" מלמל ושומר הלילה, שנותר אלמוני, מהר להסתלק, מצמיד את העוזי אל גופו לבל ייחבט בדלת. הוא הזדקף לישיבה, כך לפחות לא יירדם שוב. הקשיב לקולות הלילה. טרטור הג'יפ המתרחק, קול נשימותיו השלוות של אודי, צרצור הצרצרים בשיחים שמעבר לחלון. ושקט. שקט מרתיע.  חש את גופו כבד מתחת לסדין שהתכסה בו, כמה לחזור ולהתכרבל בשנתו שהופרה. אבל מחשבותיו כבר מתחילות לרוץ. רצות אחורה לשעת הערב בחדר האוכל, בדיוק כשסיים את הפרוסה עם הגבינה הלבנה והמלפפון ועמד לקום כדי להניח את המגש במכונת הכלים. איציק, שהחליף את סדרן העבודה הקבוע שגויס, הניח את כפו הגדולה על גבו ואמר "שב, שב, עוד שנייה, מה בוער ?" ואחר כך המשיך ואמר ששיבץ אותו להעמסת עופות מחר בבוקר, כי חסרים לו חברים, חלקם גויסו כבר לפני שבועיים ועכשיו הם בטח כבר על כביש בירות-דמשק ועוד קבוצה גויסה ממש אתמול בגלל המתיחות ברמת הגולן. ובני קבוצת ברוש, הגדולים ממנו בשנה, קורעים בינתיים את התחת בהשקיה ובשדות הפלחה, מנסים להחליף את כל המגויסים. כך שממש, ממש אין לו ברירה, ולמרות שעבודתו בקטיף האגסים חשובה, חיונית בהחלט, הרי שאת משלוחי העופות אי אפשר בכלל לדחות. ספי ואודי, בני קבוצתו, כבר עשו משלוח אחד, ואת חזי אי אפשר לשחרר מהמווכרת, פשוט כי הוא האחרון שנשאר שם. אז ככה יוצא שעכשיו תורו. וכשהפסיק כדי לשאוף אוויר הוא הספיק להשחיל חזרה "בסדר, איציק, אין שום בעיה, רק תדאג לי להשכמה" והרגיש חוסר נעימות בצורך הזה של איציק להצטדק דווקא בפניו, כאילו שחסרות לו צרות עכשיו. אבל גם  גאווה קטנה הרגיש, שסומכים עליו, שיוכל לעזור במשהו, לעשות עבודה של מבוגרים. בדרכו מחדר האוכל למתחם הנעורים, התגנב גם החשש, מפני שתמיד קצת פחד ממשימות חדשות ומפני שזכר את ספי מספר על העמסת העופות שהוא עשה, וגם לאחר שקילף את עטיפת ההפרזה הקלה שתמיד עטפה את עלילות הגבורה של ספי כמו צלופן מרשרש, הבין שזאת עבודה פיזית קשה, ולא ידע אם הוא, החלש מבני קבוצתו,יוכל לעמוד בה. החליט ללכת לצריף הטלוויזיה, לצפות בחדשות. כמו בכל ערב מאז תחילת המלחמה המהדורה נפתחה בשקופיות עם נר הזיכרון מימין וסמל צבא-הגנה-לישראל ברקע, והשמות של אלו שנהרגו ביממה האחרונה. דרגה ושם, גיל ומקום יישוב, וזהו. תמיד בשלב הזה נדרך, שמא יופיע פתאום איזה שם מוכר ויתפוס אותו בגרון. אבל המתח חלף כשהחלו הפרשנים בהסבריהם על גבי המפות הצבעוניות והאווירה הכבדה באולפן התפוגגה. המחשבות על העמסת העופות הצפויה לו בבוקר, וכמה קשה זה הולך להיות ואם בכלל יצליח, הציקו לו. מוטב שילך לישון מוקדם, יקרא עמוד או שניים של פיסיקה מודרנית, שאותם, כרגיל, לא יבין, ימעך כמה יתושים בהתנגשות פלסטית מכוונת בין הספר לקיר, יכסה את ראשו בסדין ויקשיב לזמזומה של היתושה החכמה, המבטיחה נקמה. 

 

לעזאזל, שקע במחשבות וכמעט נרדם שוב. הביט בשעון, שלוש ועשרים, מיהר להתלבש בבגדי העבודה הכחולים ולצאת אל הלילה. המדרכות ריקות, מוארות אך בקושי. אפילו שאון הלילה הרגיל, נביחות הכלבים, צקצוק הממטרות המתוות חצאי עיגולים רטובים על השביל, צהלות השמחה המסתוריות מכיוון בריכת השחייה, כל אלו כמו נספגו ונבלעו באוויר הלילה הצונן. רק העטלפים שבשדרת עצי הפיקוס בדרך לספרייה המשיכו בתרגילי האווירובטיקה המטורפים שלהם, צוללים מאחת הצמרות, חולפים בטיסה נמוכה מעל ראשו במשק כנפיים חרישי ואז מגביהים שוב ונעלמים כהרף עין בתוך אחד העצים מן העבר השני. כאילו התחרו ביניהם על הזכות להפחידו. הוא הרכין את ראשו והאיץ את צעידתו, גרר את נעלי העבודה שלו על השביל וניסה לזמזם איזה שיר, לעטוף את עצמו במסדרון של נוכחות מורגשת, רועשת, כשעבר בין הבתים הישנים, הנטושים, ונכנס אל חורשת האורנים שליד הגדר. 

 

מחסן הלול היה ריק. ונעול. פעמיים הקיף אותו, ליתר ביטחון. לבסוף עמד מתחת לפנס שמעל דלת הפח וניסה לקרוא את שעונו לאורו הדל. שלוש עשרים ושבע. ושוב הציץ אל שביל הכניסה. אין איש. אולי היה צריך לחכות ליד אחד הלולים? טיפש, יכולת לשאול את איציק או את ספי שיש לו כבר ניסיון. ובאמת למה לחכות דווקא ליד המחסן? ואז שמע מישהו קורא לו מאחד הלולים "בוא בוא, למה אתה מחכה? בוא תעזור לי עם הרשתות" ורווח לו. זה היה חיליק שהוחזר מעבודתו במפלגה כדי לרכז את הלול ועכשיו גרר לבדו גדר רשת בתוך החלל של אחד הלולים. בקיבוץ נחשב חיליק הגוץ לאחד מה"ותיקים" על אף שלא היה בין מייסדי הקיבוץ ולא השתתף אתם בעלייה לקרקע ובקרבות מלחמת השחרור. לאחר שאחיו הבכור נהרג בקרב ההגנה על הקיבוץ, הוא בא לעזור בעבודות שיקום המשק, הכיר את לאה, התחתן ונשאר. אורן נכנס אל הלול החשוך. תחילה הרגיש באוויר החם, הדחוס בריח עופות חריף, מכה בו בעוצמה. אט אט התרגלו עיניו לחשיכה. מהתקרה השתלשלו חבלים אליהם נקשרו כלי תערובת עגולים וכלי מים מפלסטיק. על הרצפה, מלוא העין, היו פזורים גושים לבנים, צפופים, חסרי תנועה. "כשעושים להן חושך הן מתיישבות במקום, לא זזות" ענה חיליק לשאלה שלא נשאל והוסיף "מטומטמות".  יחד הרימו את הרשתות וגידרו בהם שטח קטן ליד הדלת. "אמרתי לאיציק שאני חייב לגמור היום עד שש, בשמונה יש לי כבר ישיבה עם שם-טוב ופעילים מכל הארץ ובעשר אנחנו מחלקים כרוזים בצמתים" רטן חיליק בעודו מייצב את גדר הרשת הנמוכה במיומנות, "בגין ושרון גוררים אותנו עמוק לבוץ ואף אחד לא יודע איפה הם מתכוונים לעצור, אפילו רבין כבר מבין את זה, ואני פה עם התרנגולות". אורן הרגיש את מצע הזבל הדביק נמעך תחת רגליו. עמיר, הבן של חיליק, עלה עם הפלוגה שלו על מארב נ"ט בגזרה המזרחית בשבוע הראשון למלחמה. היו להם הרוג וכמה פצועים ולכן החזירו אותם להתאוששות. אתמול ראה אותו אורן שוב במדים, מחפש טרמפ צפונה.

 

לפתע הוצף הלול באור סנוורים ונהמת מנועים פיזרה את השקט. שלוש צפירות עמוקות הרעידו את האוויר וגרמו לחיליק כמעט להפיל את הרשתות שהחזיק. כמו חללית בנחיתה, תמרנה משאית ענקית את דרכה אל הלול, נצמדה אל רחבת הכניסה עד שלבסוף עצרה. ושוב שלוש צפירות עליזות. "די, מספיק עם זה" צעק חיליק מלמטה לכיוון הקבינה הגבוהה. המשאית דממה בקול נשיפה, היה רגע של שקט מתוח ואז נפתחה הדלת שליד הנהג בעוצמה ולפני שאורן הספיק לדמיין לעצמו את החייזר העומד לפרוץ ממנה הופיע שם הרצל, חוסם בגופו הרחב את הפתח ומפריח לאוויר הלילה את ה"צוהריים טובים לכל הנוכחים" המפורסם שלו עם ה"ח" הגרונית, המודגשת. הרצל היה תלמיד בחברת הנוער המקבילה לכיתת בני הקיבוץ של אורן. למרות שהיה בן גילו, תמיד היה נדמה לאורן שהרצל מבוגר ממנו בכמה שנים לפחות. הוא היה ממוצע קומה אבל בעל כתפיים רחבות במיוחד וזרועות שריריות שהסתיימו בזוג כפות ידיים ענקיות. מסגרת של תלתלים שחורים, ארוכים ריככה מעט את פניו הכבדים, הכהים, מהם האירו רק עיניו הירוקות ושיניו הלבנות, כשצחק. והרצל הרבה לצחוק.

 

למרות ממדי גופו קפץ הרצל בגמישות חתולית ממרומי הקבינה אל רחבת הבטון ובעוד שלושה צעדי נמר כבר היה לצדו של אורן, חובק את כתפו ביד איתנה. "מה נשמע גבר?" שאל ואורן לא ידע אם הוא מצפה לתשובה ולכן הפטיר "בסדר" קצר בעיניים מושפלות. "למה אתם מחכים? בואו לגרש את העופות. אני בשש נעלם מפה" נשמע קולו של חיליק ממעבה הלול ואורן הרגיש את פעימות לבו. זהו. מתחילים. אור הועלה בלול והגושים הלבנים הפזורים על הרצפה הצמיחו זוגות רגליים וצווארים לבנים שבקצותיהם ראשים קטנים עם מקורים כתומים וכרבולות אדומות והחלו להתפזר לכל עבר בקרקורים רמים. חיליק צייד אותם בקרשים אליהם חוברו פיסות ניילון שחורות והם התקדמו בשורה ונופפו בהם, כמו היו דגלנים במצעד, אל מול קהל התרנגולות המקרקר. התרנגולות רצו לכל הכיוונים בנפנוף כנפיים, מנסות לחמוק בכל דרך. חלק מהלהקה הלך ונדחק אל המכלאה הצרה שהותקנה סביב הדלת. אורן דווקא נהנה מהמצוד הקצר, רץ ימינה ושמאלה כדי לייצב את קו החזית מול העופות הנסוגים, מנופף בדגלו ומשמיע צעקות חסרות פשר אל אותן תרנגולות בודדות, אמיצות, שניסו לפרוץ את ההסגר. לבסוף התמלאה המכלאה עד אפס מקום ונסגרה בחוט ברזל. האורות כובו.

 

 כשנפתחה הדלת ראה אורן את החבר הרביעי בצוות ההעמסה שלהם מסדר את ערמות כלובי הפלסטיק הירוקים. זה היה שאול. שאול היה מבוגר ממנו בכעשרים שנה, מראשוני הבנים של הקיבוץ. בנערותו היה שאול, גבה הקומה והזריז, שחקן כדורסל מצטיין והוביל את הקבוצה האזורית לסדרת ניצחונות בלתי נשכחת. זקני הקיבוץ עוד זכרו את המשחק ההיסטורי מול מכבי ת"א על מגרש המרצפות הישן שלאחריו לחץ מאמן מכבי את ידו של שאול, שעוד היה נער אבל נתן הופעה בלתי נשכחת, והבטיח לו שעם רק יהיה מוכן לעבור לת"א הוא ימצא לו מקום בקבוצתו ואולי אפילו בנבחרת. אבל שאול נשאר בקיבוץ, התגייס לצנחנים ולמרות התנגדות שיחת הקיבוץ, שהחליטה שעליו לחזור כדי לנהל את גידולי השדה, יצא לקצונה והשתחרר כמפקד פלוגה. במלחמת יום הכיפורים הוא כבר היה במילואים ולחם עם פלוגתו בסיני שם נפצע קשה כשטיל כתף פגע בנגמ"ש בו נסע. זה כבר כמה שנים שהוא מנהל את מפעל השסתומים ביד רמה אבל עכשיו הוא עמד שם בחוץ, מסדר את הכלובים בשורות מדויקות ופוער את מכסיהם לרווחה.

 

"חמש ביד ימין, ארבע בשמאל" פקד חיליק "ולהוציא קודם מלמטה, שלא יחנקו שם". אורן כרע ליד ערמת העופות ודחף יד חוששת פנימה, היד גיששה את דרכה בין כנף וכרבולת עד שאחזה בבטחה בפרק הרגל ואז נסוגה אחורה במהירות, מותירה את שללה המופתע כשהוא תלוי במהופך. יפה, אמר לעצמו, זה לא כל-כך קשה. שוב שלח יד, ושוב הוציא מהערמה החמה תרנגולת מופתעת. כך אסף לו בשתי ידיו את תשעת העופות הדרושים ואז הזדקף ופנה לעבר הדלת כשדבוקות העופות, התפוסות בשתי ידיו, מוחות במשק כנפיהן הלבנות. עתה נותר רק להשחילם דרך פתח הכלוב, ליישר כנף סוררת ולסגור את המכסה במהירות. הכלוב הראשון שלו היה מוכן. ושוב חזר לערמה, והפעם ביד בוטחת יותר שלף משם חמש רגליים רוטטות ועוד ארבע ליד השנייה. "קדימה גבירות נכבדות" אמר להן בשקט כשקם ופנה לכיוון הדלת "יוצאים לטיול". כך הלכו והתמלאו הכלובים הירוקים שבחוץ בתרנגולות רגוזות שהביעו את מחאתן על ההשכמה המוקדמת והדוחק הכפוי בפרצי קרקורים נרגנים, בעוד ערמת התרנגולות שבתוך הלול הולכת ומתמעטת. עכשיו המשימה הייתה קשה יותר. בכל פעם תפס תרנגולות אחת או שתיים, צירף אותן לאחרות שאחז ויחד אתן היטלטל בחיפושיו אחר מצבור קטן נוסף של עופות עד שמולאה מכסת התשע. הרצל וחיליק עבדו לצדו במרץ, מפנים את אחרוני העופות לכלובים ששאול פרש בחוץ. לבסוף התרוקנה המכלאה והיה לו פנאי לעמוד זמן מה במנוחה. הוא הרגיש את הזיעה המדביקה למצחו את פוך הנוצות הלבנבן, את גרגיריו הדקים של זבל העופות חודרים לאפו, את נשימתו הקצרה מהמאמץ וגם את הסיפוק המהוסס שהנה הוא עומד במשימה, בינתיים, ועד שיכלאו קבוצת עופות נוספת תהיה לו שהות ליישר מעט את הגב ולמתוח את כפות הידיים שהחלו קצת לכאוב.

 

לקראת סיום הפינוי של המכלאה השלישית, הרגיש אורן שאצבעותיו התקצרו. כפות ידיו שהקיפו חמש רגליים התקשו עתה להסגר גם על ארבע. רגלי התרנגולות שאחז, מחוספסות, רטובות, לא הפסיקו לנוע בתוך ידו והקשו על האחיזה. גם הגב החל לכאוב ואיסוף הדבוקה התארך. הוא ניסה לעודד את עצמו. יותר ממחצית הכלובים כבר הועמסו ואור דק של בוקר דחק את החשיכה בחוץ. רק לא לפשל עכשיו, אמר לעצמו, רק לא להפסיק. אבל לאחר אחת התפיסות, כשפנה לכיוון הדלת, הרגיש את ידו השמאלית הולכת ונפתחת כמו מאליה. הוא חרק שיניים וניסה להדק את אחיזתו אבל מאוחר מידיי. אחת התרנגולות שאחז נשמטה בידו, נפלה לארץ ונמלטה החוצה. הרצל, שבדיוק סיים לפרוק את משאו בתוך אחד הכלובים, שאט אחריה בצהלה, כשהוא מנופף בידו מעל ראשו בתנועות מעגליות כאוחז פלצור. לרגע נראה שהיא מהטלת בו, תוך שהיא מזגזגת בין הכלובים הריקים בנפנוף כנפיים סוער, אלא שאז ביצע הרצל תעלול קרקסי ובזינוק של שוער כדורגל השתטח על הרמפה, ידו האחת בולמת את הנפילה והשנייה לוכדת בו בזמן את אחת מרגליה של התרנגולת הנדהמת. מייד הזדקף לעמידה כשהוא מניף אותה בתנועת ניצחון. אבל היא טרם אמרה נואש ובתנועת כנפיים מדויקת פגעה במבושיו וסחטה ממנו קריאת כאב נדהמת. הוא שמט אותה והתקפל תוך השמעת פרץ קללות מבודחות והיא מיהרה להתרחק בקרקור ניצחון. שאול עצר ממלאכת נשיאת הכלובים וחייך. חיליק צחק בכל פה. "הראתה לך מאיפה משתין הדג מה?" אורן ניצב בפתח הלול, מותח את כפות ידיו הרטובות, הכואבות, ומקנחן במכנסי העבודה הכחולים שלו. לא היה לו מושג איך יצליח להמשיך אבל גם לא ידע מה יאמר לחיליק. הוא הביט בקנאה בהרצל, שנראה רק נמרץ ורענן יותר, תופס במהירות את העופות בידיו הגדולות כאילו היו אפרוחים ואילו הוא, נאלץ לגרור אותן לצדו על רצפת הלול, מנסה,שוב ושוב, לסדר אותן בנוחות כך שלא תשמטנה בעת הנשיאה, לשווא. כך נמשכה העבודה וגם המכלאה השלישית התרוקנה איכשהו. אורן ישב על הרמפה בחוץ, מובס, חפוי ראש, כאשר הרגיש יד טופחת על שכמו בידידות. מעליו עמד חיליק. "לא בכושר? אין דבר חביבי, זו לא אשמתך. ככה מחנכים היום. מבשלים אתכם כל היום בכיתות אז איך תלמדו לעבוד כמו שצריך?" אורן ניסה לגמגם איזה דבר התנצלות אבל חיליק המשיך "בכל זאת עבדת יפה עד עכשיו. אני והרצל כבר נסיים את העבודה בלול ואתה תעזור לשאול עם הכלובים, צריך להתחיל לבנות את הקומות הגבוהות". נעמד על רגליו וחיפש את שאול. בסוף מצא אותו עומד מאחורי המשאית, מחזיק רדיו טרנזיסטור קטן צמוד לאזנו. מהטרנזיסטור יכול היה אורן לשמוע את קולו העייף של שדרן הלילה. הוא דיבר על בחמדון וג'זין וקרבות קשים במערב בירות. שאול הקשיב בריכוז. כשהסתיים המבזק כיבה את המכשיר ודחפו לכיס חולצתו. רק אז מצא אורן את העוז לפנות אליו. "באתי לעזור עם הכלובים" אמר ושאול הפנה אליו את גבו ועלה בצליעה במדרגות אל משטח המשאית. אורן עלה אחריו. "טפס למעלה" דיבר אליו שאול קצרות ואורן מיהר לטפס על בניין הכלובים המלאים שכבר נבנה. שאול תפס את אחד הכלובים המלאים שעל הרמפה, הניפו ומסרו לאורן. תפקידו היה להציב את הכלוב על אחד ממגדלי הכלובים שהלכו וגבהו. "כמו משחק באבני לגו ענקיות" חשב לעצמו, כשעוד כלובים החלו להגיע באותה הדרך והוא סידרם כחומה לפניו. עתה כבר טיאטא האור הקיצי הבוהק את שרידי אפרוריות השחר והוא הביט בהשתאות כיצד אוחז שאול את הכלובים בידו הבלתי פגועה. בתנועת חצי סיבוב הוא מניפם גבוה מעל ראשו ואז מנחיתם בראש ערמת הכלובים. כל כך הוקסם מהתנועה המדויקת, מצעד הריקוד הזה שבו הונף כלוב מלא תרנגולות כאילו היה כרית מלאה נוצות, שהתמהמה מעט בפינוי הכלובים ונאלץ עכשיו להגביר את הקצב. העבודה בראש מגדל הכלובים הייתה קלה יותר, אבל לא שיפרה את מצב רוחו. מתחתיו ראה את חיליק והרצל נבלעים בפתח הלול ויוצאים כעבור זמן קצר בידיים מלאי עופות ואת שאול המסדר בזריזות את שורות הכלובים הריקים ומניף אליו את הכלובים המלאים והם נראו לו כמו חלקים במכונה משומנת, יעילה, בלתי ניתנת לעצירה ורק הוא, הבורג הלא מתאים, הלא משתלב, צופה בהם מהצד.

 

הכלוב האחרון הושלם בדיוק בחמישה לשש וחיליק הודיע להם שהוא תופס טרמפ עם המשאית עד למשחטה ומשם כבר יגיע לבית המפלגה איכשהו "אם יהיה להם שם בעיה עם הריח, שיסתמו את האף" אמר ואחר כך לחץ את ידו של הרצל בהערכה, השאיר לו מפתח של המחסן וגם הסביר איפה נמצאת קופסת העוגיות.

 

אורן נכנס עם הרצל למחסן כשהוא מכווץ ומותח את כפות ידיו הדואבות, הבוגדניות. הרצל הכין קפה בוץ ושפך על צלחת פלסטיק מאובקת שהציב ביניהם ערמת עוגיות פרחים לבנות עם לב ריבה. "תגיד" שאל אותו בפה מלא עוגיות "רווית, זאת מהקבוצה שלך, שווה?"

 

אורן שב להרהר בשאלה הזאת כשעמד ערום מתחת לזרם המים החמים. כמה נפלא היה לסכם את רגשותיו הסבוכים אל רווית במילה קצרה אחת "שווה". בגדיו המלוכלכים היו מוטלים כבר בסל הכביסה והוא הרגיש איך האבק, הנוצות ופתיתי הפוך נשטפים מעל גופו. שעה ארוכה עמד שם, בתוך ענן האדים, עורו אדום מחום המים ומחשבות אטיות, נעימות, משמחות את רוחו. עתה, לאחר שסיים את עבודתו, יוכל לנצל את המשך היום ככל העולה על רוחו. יוכל להתבטל במיטה או לקפוץ לבריכה בצוהריים ובדרך להחליף ספר. ורק כפות ידיו עוד חשו את רגלי התרנגולות המתחככות בהן, מזכירות לו איך כמעט עמד במבחן, אבל מעט לפני הסוף נשבר.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: