ילד ראשון "שלי" בקיבוץ / פינדה שפע ז"ל

ילד ראשון "שלי" בקיבוץ 

פינדה שפע ז"ל – גבעת חיים איחוד

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

תמיד הייתה לי נטייה לילדים ובפרט לקטנים שבהם. זמן קצר אחרי בואי לגבעת-חיים נמשכתי לאזור בית התינוקות. התיישבתי על האדמה והתבוננתי ביצורים החמודים. היו אז קרוב לתריסר ילדים, חלקם עדיין היו שכובים בלולים, לולים שהיו מכוסים ברשת מסביב ומלמעלה. הגדולים יותר כבר זחלו בלולים פתוחים, או שעמדו נשענים לגדר.

איור מאת יעקב גוטרמן

בסביבות השעה ארבע אחה"צ הגיעו ההורים ולקחו את ילדיהם לשעה קלה. מייד אחרי שקיעת חמה היו חייבים להחזיר אותם, כי זו כבר הייתה שעת יתושי האנופלס, שלא ידעו רחמנות מהי.

 

ילד אחד נשאר לעמוד בלול שלו ואיש לא ניגש אליו. היה זה מוזר בעיני ותיארתי לעצמי שהוריו ודאי חולים. לא העזתי להתקרב לפעוט, ורק כשצעצוע נזרק החוצה החזרתי אותו לידו של הפעוט.

אבל, גם בימים הבאים התופעה חזרה על עצמה. למזלי התינוק לא בכה, אחרת לא הייתי מחזיק מעמד. אחרי שישה ימים, אחרי שכל ההורים הסתלקו תפסתי עוז ודיברתי (במילים המעטות שהיו לרשותי) אליו, ואז קרה דבר שלא ציפיתי לו. הוא הושיט את זרועותיו הקטנות לקראתי, והוא היה ממש בידי.

טיילתי עמו קצת ושרתי לו שירי ילדים צ'כיים, בהיעדר שירים עבריים בפי.

כך זה נמשך גם למחרת וגם בימים האחרים.

לא סיפרתי לאיש על הסוד שלי...

 

יושקו מאייר עבד בחצירים. נודע לי שהוא מצ'כיה גם כן, וביקשתי אותו ללמד אותי לקצור בחרמש.

עוד בצ'כיה בכל פעם שהזדמנו לטיול רגלי בשבתות לאזורים הכפריים וראינו את האיכרים קוצרים חשקתי להתנסות בעבודה עם המכשיר המעניין והיפהפה הזה.

יושקו הזמין אותי השכם בבוקר לפני תחילת העבודה להילוות אליו, ואכן מאוד נהניתי.

 

יושקו אף היה צלם הקיבוץ, והעדות הוויזואלית הראשונה הייתה פרי מצלמתו. אי לכך ביקשתי אותו לצלם את הילדון הקטן "שלי".

הוא היה נדהם במקצת, ומייד שאל באיזה ילד מדובר. לא היה לי מוצא אחר וסיפרתי לו על הבילויים שלי בשעות אחה"צ. סיפרתי ליושקו על הילד שחור העיניים והבלורית השחורה, ומייד הוא ידע על מי ועל מה מדובר. היה זה בנם של ניסיו ומרים בן-אהרון, שיצאו לשליחות לאירופה המרכזית למשך שנה תמימה. במבט רטרוספקטיבי של ימינו היה זה מעשה בלתי מובן, ואף אכזרי, להשאיר ילד "לבדו" בקיבוץ, ולא פחות אכזרי היה זה הוויתור של ההורים, והצורך להיפרד מתינוק בשנה הראשונה להתפתחותו. עם זאת, הייתה זאת שנת 1935, שנתיים אחרי שהיטלר עלה לשלטון בגרמניה, יהדות גרמניה ויהדות מרכז אירופה היו שרויות בפחד ואי-ידיעה ממה שיילד יום. הרבה חברים של תנועות הנוער היהודיות פנו עורף לציונות ועברו לזרועות הקומוניזם, והיה הכרח להציל את מה שניתן. אז גויסו אנשי ארץ-ישראל העובדת מן השורה הראשונה להנהגות "החלוץ" בגולה. ניסיו כבר אז היה דמות בולטת בכישוריו כמנהיג, וסיבות פרטיות, אם היו כאלה, אינן באות בחשבון.

 

בקשתי מיושקו מאייר לצלם את אהובי הקטן נענתה בחיוב. יתר על כן, הוא הציע לי לקחת את צלמנייתו ולצלם כרצוני. הייתה זו מצלמת "רולייפלקס" פשוטה, ללא בעיות מיוחדות. עלי לציין זאת כי כאן מתחיל סיפור חדש: "אני וצלמנייתי".

כאמור, צילמתי את יריב ובני גילו בלול, והתגאיתי בפני האימהות בהצלחתי.

מכשיר פלא שכזה היה, כידוע לי, רק ליושקו, והוא נזהר מאוד מפני אימהות טרדניות שביקשו תמונות של צאצאיהן. השאלה שלא הייתה לה תשובה: מי ישלם?

כאשר היה חסר כסף לכל מצרך, לצלם ילדים נחשב, אולי בצדק, לוקסוס.

אינני זוכר מאין השגתי אז את הפרוטות הדרושות לאותם צילומים.

יושקו הביא את הפילם למושבה ל"צלמניית סוניה", אישה טובת לב ממוצא רוסי, ואני מניחה שקיבלתי מהקיבוץ סכום כסף להנצחת ההיסטוריה.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: