מכשירי הספורט הראשונים / פינדה שפע [ז'ל]

מכשירי הספורט הראשונים

פינדה שפע [ז"ל] - גבעת חיים איחוד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אין לדעת אם אי פעם תיכתב ההיסטוריה של "הפועל" גבעת-חיים, ואינני יודע אם החומר הרב יחסית יספיק, על-מנת לאפשר להיסטוריון להגיע, לגשת למלאכה.

איור מאת יעקב גוטרמן

על כל פנים, אם במקרה או לא במקרה, נתקבצה במקום זה קבוצה של חברים שהספורט היה לא רק בדמם, אלא גם צורך חיים. נכון הוא שלאף אחד לא הייתה החלטה מראש, קרי עוד בחו"ל, לעסוק בספורט בארץ, ואצלי מחשבה כזאת לא הייתה קיימת כלל, היות ומעולם לא הייתי ספורטאי פעיל בהיותי כל כולי עסוק בתנועה.

 

את הגרעין הבסיסי היוו בחורים ספורטאים עוד בארץ מוצאם, כמו יושו, אפרא, בנט, דן אפשטיין (אבן), איקו, ואולי גם גידי לם. זכורה לי הפעילות הראשונה בחדרה. היה זה בשנת 1935, כנראה באביב, כשנסענו, או אולי הלכנו, לאיזה מין גן, על כל פנים לא מגרש ספורט, ששם התחרו בענפי אתלטיקה קלה, ואולי גם בכדורעף. אני לא לקחתי שום חלק באירוע זה, וחושבני שהייתה זאת רק סקרנות ולוקאל-פטריוטיות, לראות את הישגי החברה שלנו. רק תוך שנה בערך (הייתה זאת שנת כינוס "הפועל") התגבשה פעילות לשמה, כלומר התארגנה קבוצת כדורגל וכדורעף, וגישושים ראשונים לכדורסל, שראינו אותו לראשונה באותו כינוס.

 

לכדורעף לא היו בעיות. לפני חדר האוכל היה שטח של 20 מטר רוחב, וכ-60-80 מטר אורך, פחות או יותר ישר, ושם תקעו שני עמודים, מתחו חבל והביאו כדור, וזהו.

 

למגרש כדורגל בחרו בשטח מערבית ל"ארגון האינטנסיבי" (כפר חוגלה), דרומית לבית הקברות, בהיותו אידיאלי למטרה זאת - ישר באופן טבעי, ובדרך נס גם לא בוצי בחורף. יתרון נוסף היה בכך שהקרקע לא הייתה שייכת לגבעת-חיים, אלא ל"ציוני רוסלה", ארגון שעמד להתישב מול כפר הרוא"ה, חיבת - ציון דהיום. מסופקני אם אותו מגרש נוצל אי פעם לחקלאות, ואם כן, אז רק בשנים האחרונות.

 

מה שכן, זאת הייתה קבוצת מתעמלים שהתארגנה, והכוונה הייתה דווקא התעמלות במכשירים, והמניע לכך היה אייקו, מתעמל שזכרתי עוד ממכבי פראג, ומשתתף במכביות הראשונות בארץ. בהיותו חלש מאד בשטח הארגוני קיבלתי אני זאת על עצמי. אך, מה היא התעמלות מכשירים ללא מכשירים? הוחלט לבנות ארגז שוודי, ועלי, כנגר, הוטל לדאוג לכך.

 

לאיש בינינו לא היה מושג את מי לשאול. אולי היה ארגז שכזה בגימנסיה "הרצליה", אצל צבי נשרי, אך זאת לא ידענו, ואילו היינו יודעים - מאין לקחת יום עבודה ולנסוע לשם? מה עושים במצב כזה? עובדים לפי הספר וקובעים את המידות. בעיה רצינית עבורי הייתה הבעיה המקצועית, כיצד להתגבר על "דינקים" - שיני העץ שמתחברות בדפנות, שזו עבודה מאד מקצועית, ורק בעזרת רדיוס יכולתי לה. מחוץ לזה שהבסיס היה קצת רחב מידי, הכל היה בסדר. לריפוד הארגז שימשו סמרטוטים, והכיסוי היה שק. שנים רבות מאד, וודאי מעל 25 שנים, הוא שירת בנאמנות, בעיקר את ילדי בית הספר. עד... עד ש"נפגשתי" איתו ליד הנגריה באיחוד, תחנתו האחרונה.

 

לא הסתפקנו רק בארגז שוודי. אינני חותם על נכונות הסדר הכרונולוגי, אך באו אחריו: מקבילים, מתח והסחרחור. את המלאכה הזו עשה כבר גידי לם, כמעט במלואה. במקבילים היו לא מעט בעיות. לא רצינו סתם שני מקלות. השתדלנו לענות על כל הדרישות, כמו הגבהה, אפשרות להרחבה וגמישות הבדים. הבדים עצמם, שהם בדרך כלל מעץ "אשה", שכמובן לא ניתן להשיגו, עשינו מ"עץ בורמה". היה זה בשנות המלחמה והנגריה קיבלה על עצמה עבודה עבור הצבא הבריטי: יתדות לאוהלים. למטרה זו נתקבלו כמויות עצומות של עץ קשה, שמוצאו היה בבורמה. לא היו אלה עצים ממין אחיד, אלא תערובת מגוונת מאד של עצים אקזוטיים שלנו הם לא ידועים. מהם הכנו את הבדים והם תיפקדו לא רע, אם כי לא אידיאלי. היסטוריה מפוארת מאד הייתה למקבילים אלה.

 

כאשר קם מכון וינגייט המפורסם, בשנת 1947 או 1948, לא היו להם מקבילים, אך ידוע היה להם היטב שלגבעת-חיים היו. ברוך, יוזם ושליט יחיד, בעל הרעיון, פנה אלי בנימוקים ציוניים, לאומיים, חינוכיים ואידיאליסטים, להשאיל אותם לזמן מה, עד שיצליחו להשיג מקבילים, "כי הרי לא ייתכן לחנך מורים לעתיד ללא..." וכו' וכו'. בלית ברירה נעניתי להפצרותיו. מידי שנה בשנה תבעתי את החזרתם, אך ללא הואיל. זה לקח עשר שנים (!) תמימות עד שחזרו כשבד אחד שבור.

 

גם המתח האריך ימים רבים. נדד ממקום למקום, עבר אף הוא לאיחוד, ועמד שנים רבות ליד חדר ההתעמלות בשטח הכיתות המקדמות, אך ללא שימוש. עד שאמרתי לחנן בני, שיקים אותו ליד ביתו, ושם נהנים ממנו ילדיו, נכדיי, עד היום.

 

בדומה לו גם הסחרחור הגיע לוותק רב. אצלו למדתי כיצד להתקין סולם חבלים. מקומו בקיבוץ המאוחד היה במגרש הכדורסל הקטן, ליד האולם (שם היה גם מתקן לשיווי משקל), עד שהוא הועבר לשטח בריכת השחיה שלנו. החלפתי חבלים בשרשראות ואת שלבי העץ לצינורות, והילדים נהנו מהקרוסלה עוד כמה שנים אחרי שהפסקתי ללמד. גם הוא נפל קורבן לסידוריו של גרשון.

 

המקבילים שימשו להוראה לכל מורי הספורט באיחוד. עד שביום אחד (לא יפה) מצאתים מחוץ לצריף ההתעמלות עם בד שבור. לאחר כמה זמן נעלם מהמקום עד שמצאתיו בחצר בני המלאכה של הכיתות המקדמות. ייתכן והם עדיין נמצאים שם. אם כן, יהיה זה השריד הלפני אחרון, מלבד המתח. [בצילומים שונים שבאלבומים של "הפועל" ניתן לזהות את כולם.]

 

היו אלה ימי מלחמת העולם השניה. אין זה אומר שלפני כן קיבלו הספורטאים כל מה שביקשו, או היו זקוקים לו, חס ושלום! בהיות הספורט תחביב, ובתור שכזה לא היה לו מקום בשום תקציב, לא היה מה לחשוב על קניית ציוד, ואכן לא היה גם טעם וסיכוי לגשת לגזבר לבקש שיקנה כדור. אבל, בלי כדור אין משחק, ואותם הכדורים המעטים שאיתם הסתדרנו נתרמו ע"י חברים שנסעו לחו"ל, ובשובם הביאו עימם כדור שהוזמן מראש. היו אלה כדורי עור (פלסטיק עוד לא הומצא), וכשנקרע כדור הוא תוקן עד שלא נשאר ממנו זכר של כדור.

 

לא כך עם נעלי הספורט. הם פשוט לא היו. לרוב שיחקנו עם סנדלים, וגם את אלה "פיברקנו" מנעליים רגילות, שחתכנו אותן סביב, שביב, והשארנו רק את הרצועות שלפתו את הרגל... ומה בכל זאת?

 

ובכן, לברווזיה היה הסכם עם כמה מחנות צבא (בריטי, אוסטרלי, יווני ועוד) שמכרו לנו את שיירי האוכל שלהם. אלה הגיעו אלינו בחביות, כשענין התחבורה היה בידי קבלנים. משום מה היו בתוך הנוזל הזה מיני חפצים שלהם, ולאוכל לא היה כל קשר אליהם. כך גם נעלי ספורט, שמבלי סיבה ידועה לנו נזרקו ע"י החיילים, והיות והם קיבלו אותן בחינם, היה מצבן מניח את הדעת. ברור שלא הגיעו בזוגות זוגות, ולא מאותה התוצרת. אבל, אנו דאגנו לזיווגן, אם כי הנעל הימנית לא תאמה את הנעל השמאלית, העיקר שזה התאים לכף הרגל. היו ביניהן גם נעליים בגודל קטן יותר, שסיפקנו אותן לחברות וגם לילדים. זה לא הרבה שנים שהאחרונות מהם יצאו סופית משימוש.

 

רכז ספורט מטעם "הפועל" בשומרון וגוש עמק חפר.

 

את העילה לכתיבת הפרק הזה נתנה מציאת ארבעה מכתבים מסוף שנת 1949, ותחילת 1950, למרכז "הפועל" ולמועצת עמק חפר. אלה הם העתקים מוצהבים שבחלקם כבר קשה לפענחם, גם בגלל שגיאות וכתב היד...

 

באחד המכתבים למרכז "הפועל" אני כותב על התפטרותי מהריכוז בגלל אי מילוי דרישתי להשיג עבורי אופנוע. (מחצית הסכום ע"ח המועצה ויתרו, עוד 30 ל"י, ע"ח המרכז). תשובת המרכז לא זכורה לי, ולכן גם לא ידוע לי מתי קיבלתי את האופנוע. כתוב גם באותו מכתב: "אחרי ארבע שנים של פעולה באיזור". זה אומר שהתחלתי בשנת 1946, מיד לאחר שובי הביתה מהקורס הראשון למורים החינוך הגופני בתל אביב.

 

מיד עם תחילת ריכוז סניפי "הפועל" עמדה הבעיה של כלי תחבורה, במילים אחרות - אופניים. היכן להשיג כלי שכזה. חשבתי למצוא איפה שהוא, "רמה" ישנה כיסוד, ולזה להרכיב גלגלים ויתר אביזרים. אבל, היות ולאיש קיבוץ לא היו אופניים, גם לא הייתה רמה. בסופו של דבר היו לי אופניים שרכשתי אותם בחדרה, כמובן ישנים, וכנראה, מהמשכורת החודשית מטעם מרכז "הפועל", בגובה של 5 ל"י.

 

המדובר היה על יום אחד בשבוע, אבל היות ועבדתי שישה ימים בשבוע (כל ילדי ג"ח החל מכיתה ג' ועד י"ב, בכיתות הגבוהות בנים ובנות בנפרד, ופעמיים בשבוע שיעורים לנוער עולה, ובנוסף לזה טיפול בבריכת השחייה, מכשירי ספורט ומתקנים שונים). כך, שאת ריכוז הגוש עשיתי בשעות אחה"צ.

 

כל זמן שמדובר היה בסניפים ברדיוס של 10 ק"מ, כמו חדרה, כפר-ויתקין, כפר-חיים, והקיבוצים. האופניים מילאו את תפקידם, ואינני זוכר שהיו לי בעיות של מאמץ פיזי. כאשר ביקרתי בסניפים מרוחקים יותר, כמו גן-שמואל, עין-שמר והסביבה, גוש תל-מונד בדרום, העמסתי את האופניים על גג האוטובוס, דבר שנהגי האוטובוסים לא התלהבו ממנו.

 

עיקר עבודתי היה בעידוד רכזי הסניפים לקיום פעולה בלא תנאים, בתביעה להעמיד שני עמודים, כשמרכז "הפועל" תרם את רשת הכדורעף. השתתפות בקורסים וארגונים, ושכנוע מנהלי בתי ספר קיבוציים לשלוח בנים ללימודים להוראת החינוך הגופני, וכן ייעוץ להקמת מגרשי ספורט ובריכות שחיה. כחבר "הפועל" גבעת-חיים, ששמו כקיבוץ ספורטיבי הלך לפניו, נתקבלתי בכל מקום בסבר פנים יפות, והיה רצון לשיתוף פעולה. קמו סניפים חדשים במושבים, והסניפים הישנים התחזקו.

 

כפי שאני קורא בדו"חים למרכז "הפועל" לא מצאתי שם אותה תהודה שקיוויתי למצוא, והסיבה לכך הייתה, כנראה, שהמרכז התרכז, כמעט אך ורק בפעולה בערים, והייתי הרכז הראשון שקיבל על עצמו להפעיל ספורט בהתישבות העובדת. לעומתה המועצה האזורית עמק-חפר, שתמכה בי מראשית פעולתי. לכן שעזבתי את ריכוז כל איזור השומרון, עברתי לעבוד רק ביישובי עמק חפר.

 

את האופנוע הראשון רכשתי ממורה ספורט שעבד בשפייה, ועבר לאזור תל-אביב. זה היה W.M.B משנת ייצור 1938, שרכבתי עליו כמה שנים טובות עד שיצא מכלל שימוש, ובמקומו קיבלתי S.J.A ואחריו טוסוטוס. את המבחן עברתי בנתניה, מבלי לקחת שיעורים. אז זה עוד לא היה חובה. לפעילות זו שייכת גם התקופה שהייתי רכז ענף שחיה, שוב באזור השומרון. אז היו כבר בריכות שחיה בכל הקיבוצים, ובריכה בכפר-חיים, באורך 20 מטר.

 

הקיבוץ שלח אותי ללמוד חינוך גופני? לא ולא! הקיבוץ לא שלח אותי, במקרה הטוב הקיבוץ נתן לי ללכת.

 

היה זה בשנת 1944, כאשר המחלקה לחינוך גופני ליד הועד הלאומי הגיע למסקנה שהגיע הזמן להכשיר מורי התעמלות בארץ. עד אז כל המורים המוסמכים באו עם תוארם מחו"ל, ובודדים, רוב רובם אנשי מכבי, נשלחו מהארץ לדנמרק, ערש החינוך הגופני בן זמנו, באותה התקופה.

 

הקריירה המקצועית שלי החלה בשנת 1936, כאשר סימה ברון-גלר, המורה היחידה בגבעת-חיים, פנתה אלי שאקח את קומץ הילדים שהיו לנו, ואטייל איתם. יושו בורשטיין-ענבר שהיה אז הכתובת לכל עניני הספורט לא קיבל את המינוי, אולי בגלל זה שהתחיל ללמוד נהגות. סימה העבירה החלטה בועדת העבודה שעלי לעזוב פעמיים בשבוע את הנגריה לאותה השעה היעודה. החלטה היסטורית זאת היוותה בסיס לתקן של מורה להתעמלות בשטח זה של החינוך.  כמובן שעם השנים נוספו ילדים בגיל בית הספר, ועימם כיתות נוספות, כך שגם אני הוספתי שעות נוספות על-פי הכיתות הנוספות. איש לא חשב, ואני האחרון, שלמורה התעמלות יש צורך בהכנה, ולא לדבר על ציוד ומתקנים מינימלים, שעל זה נתתי הרבה מאד מזמני, וזאת לא רק ברצון, אלא מתוך חדוות היצירה. לא היה לי כל ידע תיאורטי, וגם לא מעשי. כל מה שנתתי היה מתוך אינטואיציה, ואהבת הילד, כשהאחרון היה יסוד היסודות בכל שנות עבודתי עם ילדים.

 

באותן השנים היינו, אולי, הקיבוץ היחידי שנתן לילדים שיעורי התעמלות, להוציא, אולי, את עין-חרוד, ששם הייתה בחורה (רות בריגר), מורה מוסמכת מגרמניה.

 

בעולם הספורטיבי הקטן של ארץ-ישראל בעת ההיא, ג"ח המאוחד היה כבר שם דבר, וכך גם נודע לאנשים שעמדו בראש אותה מחלקה לחינוך גופני, שהיו לה שני חדרים בבית ישן ברחוב אלנבי. אינני בקיא בתולדות החנוך הגופני בארץ ואינני יודע באיזו שנה החל הפיקוח על בתי הספר...

 

ביום אחד יפה הגיעה לגבעת-חיים מכונית פורד, בדיוק כזו שראו בסרטים, מתחילת המאה, ויצא ממנה יהודי שהציג את עצמו לפני כיהושע. כמובן שידעתי מי הוא. היה לי בדיוק שיעור ועל ה"מגרש", השטח שלפני חדר האוכל, שבו שיחקנו כדורעף, היו מפוזרות הדיוטות של ארגז, כשברוחב קפצו מאחת לשניה לאורך הלכו שיווי משקל. יהושע, אלוף 8 שנים, הכל-יכול בחינוך הגופני במדינה, התלהב מהשיעור, וכעבור זמן הזמין אותי להשתתף בקורס הראשון למורי התעמלות בתל-אביב.

 

הייתה זו השנה השמינית מאז שהתחלתי לעסוק ב"תחביב" זה, ואיש לא פקפק כך שגם אמשיך להבא. ראיתי צורך לקבל הכשרה יסודית ומקצועית. הפניה הגיעה לאסיפה, והדיעות היו בעד זה, כי חשבו שזה שייך לבית ספר, כמו כל לימוד אחר, בעיקר מצד החברים שבילדותם קיבלו שיעורי התעמלות בבית ספרם. כל אלה שהנושא היה זר להם טענו שאין זה מקובל בתנועה הקיבוצית, ושאין להקציב לכך ימי עבודה, בו בזמן שאין ממה לחיות. בעצם, לא היו הרבה חברים שקמו באותה אסיפה והתנגדו, אבל כשהגיעה שעת ההצבעה התברר שמספר המתנגדים היה גדול. עם זאת בספירת הידים המורמות היה קול אחד יותר בעד האישור. וכך הגעתי לאותו הקורס השנתי שהשיעורים בו התקימו בבית ספר לדוגמא, ובעוד כתריסר מקומות אחרים. בין 35 תלמידים הייתי הקיבוצניק היחידי... וגם המבוגר ביותר, בן 32 בסך הכל.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: