15 כורסאות / פינדה שפע {ז"ל]

15 כורסאות

פינדה שפע ז"ל - גבעת חיים-איחוד

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

אין המועדון שלנו תגלית מקורית. ה"פטנט", כלומר הדגם, האורגינלי שייך לקיבוץ נאות מרדכי. באחד מביקורי שם ראיתי אותו, ומייד התלהבתי והתאהבתי. זה נשא את שמו של אחד הבחורים, חבר המקום שנפל בליל הגשרים ותמונתו היתה מוצגת בכניסה. הלהיט היה בכך שכל חבר זכה בכוס קפה, או תה, "חינם אין כסף".

איור מאת יעקב גוטרמן

הרעיון לא נתן לי מנוח, וחיפשתי פרצה כיצד לרכוש שותפים, וכיצד לעקוף את המכשולים.

 

כמובן, כמו בכל דבר שקשור להוצאות כספיות בזמנים ההם, גם כאן היו צריכים להשקיע ברכישת ציוד, כמו דלפק, אספרסו, כמה כורסאות ועוד. המבנה עצמו "חדר הקריאה" כפי שנקרא אותו מוסד בתנועה הקיבוצית, עמד על תלו כבר כמה שנים, אך ברור היה לרוב החברים שעבר את זמנו. העיתון היומי דומני שאז הגיע לכל בית, כלומר לשתי משפחות עיתון "דבר" אחד, והנהירה לעיתונות המקצועית למיניה, פלוס הקריאה ב"הפועל הצעיר" וכדומה, ירדו ללא סיכויי החייאה.

 

עם זאת היו רבים שהתנגדו מסיבות אידיאולוגיות. היו אלה שראו בחידוש זה פזילה לבורגנות, כלומר חזרה למוסד של בית קפה, שאומנם היה מוסד של בטלנים, סוחרים, מושכי עט, ועוד ועוד, רק לא של פועלים ופרולטריון. אך, להגנתי יש לומר, שהיה זה מפגש לרוב ניטרלי, בלתי תלוי, להחלפת דעות, ולעתים גם להרחבת אופק.

 

ביום 4 בנובמבר 1958 הגיע הענין לאסיפה. על-מנת להמתיק את בעית ההוצאות עבור הקפה, הצענו שהחבר ישלם את חצי המחיר, ואת החצי השני ישלם הקיבוץ.

 

אך הוויכוח היה נטוש בעיקרו מסביב השאלה אם החברה שלנו ירדה כבר עד כדי כך, שעליה לחפש פתרונות שאינם הולמים את החינוך התנועתי שהיינו כה גאים בו. ההכרעה לא נפלה באסיפה הראשונה והדיון נדחה לאסיפה הבאה. אינני זוכר את פרטי הדיון, שהיה אולי כדאי להעלותם, אבל יודע אני שבהצבעה היה להקמת המועדון רוב של קול אחד בלבד!

 

ב-30 בנובמבר נבחרה באסיפה ועדת מועדון שהרכבה האישי לא צוין ביומני, אך דומני שלינה רובין או ברוריה ורטהימר, הראשונה בין האריות, היו בתוך.

 

התחלתי להתרוצץ בכל הארץ בחיפוש אחרי ציוד. עברתי בתל-אביב בבתי קפה, ושאלתי אם אין להם מתקן סודה שהחליפו אותו לגדול יותר, ואכן מצאתי דבר שכזה, ואם כי היה זה בחלקו חלוד, ודי פרימיטיבי, קפצתי על המציאה, וראו פלא: הוא שימש לנו שנים רבות מאוד, הרבה יותר מאשר ראוי לנו.

 

פרשה פיקנטית הייתה המירוץ אחרי מקומות ישיבה לא שגרתיים. הרי לא ייתכן שישבו על כיסאות עץ שעמדו מסביב לשולחנות בחדר הקריאה. לא זכור לי מי היה זה שזרק לי את הרמז לגשת אל צבי יחיאל, ולשאול אותו אם ישנם כיסאות או כורסאות שיצאו מהשימוש באוניות "צים". צבי לא ידע להשיב לי, אך היה מוכן לחתום על פתק שיתן לי כניסה למחסני "צים", כמובן שהייתי אדם מאושר. כאן, חייבים לדעת, ש"צים" באותם הימים היה שם דבר באוניות נוסעים, וההשקעות בפאר של אותן אוניות, שהיוו את חווית המדינה המתחדשת, היו עצומות.

 

בשער הנמל בחיפה לא קיבלו אותי בזרועות פתוחות, והיה עלי לחזור למשרדי "צים" ברחוב המלכים, שגם שם הועברתי מפקיד לפקיד, אם כי בהערצה מסוימת, כי צבי יחיאלי היה לפחות חלק מאלוהים באותם הימים. בסוף הופניתי למחסנאי לאישור לעבור את השער. המחסנאי הצביע באצבעו למחסן מסוים, ומצאתי את עצמי בהנגר מלא גרוטאות ללא כל סדר. היה לי רושם שבכל פעם שפורק ציוד מיותר הוא הועמס על משאית ונשפך לכל מקום שהיה נוח לנהג לפרוק אותו. כך נברתי כמו עכבר בערימת אשפה עד שמצאתי כ-15 כורסאות פחות או יותר זהות, שבקושי רב שחררתי אותן, והוצאתי מהערבוביה שהיו טמונות בה. ריכזתי וקשרתי אותן יחד, מסרתי על כך למחסנאי, שאפילו לא ניגש לראותן, וחתם על פתק עם ציון מספר הכורסאות. חזרתי ל"צים", שוב עברתי כמה פקידים, עד שהגעתי לאחד שעליו היה לקבוע את מחיר הכורסא. הרגשתי שהיה נבוך מה, וכשעניתי לו על שאלתו, שאלה כיסאות שבורים בחלקם עם ריפוד קרוע, הוא קבע מחיר של לירה אחת לכל פריט.

 

כשהכורסאות הגיעו הביתה, התברר שיש מקום רק ל-11 כורסאות. ניסיתי למכור ארבע, אך איש לא ביקש אותן, כי הריפוד היה יקר מדי.

את אותן 11 כורסאות אפשר לראות עד היום במועדון, והן תמיד הנוחות מכולן. שתים אצלנו בחדר, ושתים נעלמו מהאופק...

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: