החזירייה וה...שפנייה / פינדה שפע ז"ל

החזירייה וה...שפנייה

פינדה שפע ז"ל – גבעת חיים, איחוד

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

היו אלה השנים הראשונות של "עצמאותנו" בנקודה, 1954, התזונה הייתה דלה. מדי צוהריים כשהדיאטניקים ואוכלי "ההבראה" קיבלו את העוף היום-יומי שלהם, אנו, יוצאי צ'כיה, הפלגנו לזמנים ההם, כשעל שולחננו היו דברי בשר מעושנים כמו שינקן, נקניקיות, נקניקים למיניהם וכל זה מאותה חיה אגדתית ששמה חזיר.

 

איור מאת יעקב גוטרמן

ידוע היה, ולא רק לנו, שהחזיר הוא יצור כמעט יחיד במינו שגופו מסוגל לאכול כל מזון שהוא, וזהו לרוב שיירים שנשפכים ללא כל שימוש לאשפה. חשבנו וחשבנו... כיצד להגיע למסקנה מעשית, מה חושבים "האלה"? מנין להשיג חיה אגדתית שכזו? כך נודע לנו שישנו קיבוץ מסוים בנגב, ששם קיימת חזירייה. היה זה צירוף מקרים שבן אחד, בן קיבוצנו, ושמו גדי גיל, גמר את חוק לימודיו בבית ספרנו, ועליו חל החוב לצאת לשנה שלישית לאחד המשקים הצעירים, ומסיבה בלתי ידועה לנו, נפל הפור דווקא על אותו קיבוץ. ביקשנו אותו בכל התמימות להביא לנו בבואו לחופש הביתה, בתוך שק או ארגז, חזירונת קטנה, סתם ככה. והחזירונת באמת הגיעה...

 

אותה החורשה ליד ביתנו היום גם אז הייתה מוזנחת, כפי שהיא היום, רק העצים היו צעירים באי-אלה שנים, וגידלנו בה כמה שפנים (ראה סיפור השפנייה). לא הייתה כל בעיה לסדר עבור ה"תושבת" החדשה חצר פחות או יותר מוסתרת, ומדי יום הבאנו לה דלי עם שיירי אוכל ישר מעגלת האשפה שליד חדר הכלים.

 

החזירונת הקטנה נהפכה חיש מהר לחזירה בריאה, גדולה ושמנה. אינני זוכר בשום אופן ופנים כיצד זה קרה, ובאחד הימים התרוצצו בחצרה כחצי תריסר חזירונים. ייתכן וגדי הוסיף גם זכר קטן על מנת להבטיח עתיד טבעי, או אולי מסיבות "אנושיות" כדי לא להשאיר נקבה גלמודה בעולם הזה.

 

לא היה חסר מזון גם למשפחת החזירים המוגדלת, ואף לא חסר מקום מחיה לכל המעורבים ב"פרשה". וכאן יש מקום להזכיר את שמו של יהודה קראוס, שהיה שותף מלא לקנוניה.

 

מי שמכיר את תנאי הגידול של אותה החיה יודע עד כמה שהיא מסתפקת במועט, ונותנת תמורה הגונה מעל ומעבר. הנקבה אינה בררנית בבחירת בן-זוגה, ואין כל הפוגות בפריונות של השבט. תוך שנה שקקו החיים בחורשה שלנו, וצוות המגדלים דן על ביסוס המפעל בקנה מידה רחב יותר, בכדי להגיע לממדים שיאפשרו הנאה גשמית מדי פעם בפעם למשק כולו. כך נפלה הבחירה לחורשה אחרת, זאת שבין הנגרייה והרפת, שהייתה מוזנחת לא פחות. נאספו עמודי עץ אקליפטוס, נמצאה רשת, סודרו דלתות, נוצקו אבוסים, הוקמו חצרות...

 

בעיית השחיטה נפתרה כאשר נכנס לסודנו חיים שילר, שהיה שוחט במקצועו עוד בחו"ל, אם-כי שנא את המלאכה, אך למען מטרה מקודשת שכזאת היה מוכן לגבור על מניעים אנוכיים.

 

תוצר השחיטה הגיע למטבח בידיעת האקונומית, אלזה פרטיג, אם זיכרוני איננו מטעה אותי, אך ללא פרסום יתר. חשבנו שמסירת מידע על המפעל לציבור הרחב לא יוסיף מאומה, והשתיקה תמיד יפה על הפטפוט.

 

כך זה הלך כמה שנים טובות, "המפעל" הגיע לממדים די רציניים, השם הלך לפנינו (הקיבוץ השכן, וגם קיבוצים אחרים בסביבה הלכו בעקבותינו) ולא היה איש שניזוק מכך. לסידור עבודה של המשק לא היה עניין בו, כי כל העבודה, שנעשתה עם הזמן די קשה (בישלנו תפודים שבחלקם היו רקובים בחביות גדולות) הייתה בהתנדבות לאחר שעות העבודה.

 

אבל, אבל, היה בתוכנו בכל זאת חבר אחד, שהרגיש את עצמו ניזוק, אם כי לא פיזית, אלא נפשית, וזה היה ברוך אזניה, ח"כ דאז, שמצפונו כחניך אסכולה מסורתית, הציק לו. הוא בא בתביעה למוסדות לחסל את החזירייה, ואם כי אינני יכול היום לצטט אותו במדויק, נאמר על-ידו שהוא והחזירים לא יכולים לחיות באותו מקום.

 

בתוקף החלטת הקיבוץ מכרנו את החזירים, והתמורה. היום מותר כבר לגלות, נכנסה בתיאום סודי בין מילה לביני, לקופה הדלה של "הפועל" גבעת-חיים.

 

והשפנייה...

 

היו אלה השנים היפות כאשר יצאנו מדי שנה בשנה למחנה קיץ על כל הציוד, שעדיין שמור ברובו במחסן הפח שלי, (ראה מחנות הקיץ). בין היתר הייתה בעיה מה לאכול באותו השבוע, כאשר לא רצינו להסתפק בבישול מרק אורז או תפודים. מדובר, כמובן, על ארוחות בשר. לא היה מקובל אז לצייד חבר עם בשר כאשר יוצאים לטיול, ובתור כזה נחשב המחנה. מקור לכך הייתה הברווזייה, שבה עבד יהודה קראוס, והוא השיג תמיד איזה עוף, פעם אחרת הוצאנו מהחזירייה חזירון קטן שפיגר מאוד בהתפתחותו, ולא היה סיכוי לגדלו, אבל כל זה היה דל מדי על-מנת לספק 10-12 קיבות ריקות. פה צץ הרעיון לגדל שפנים למטרה זאת. ואומנם רעיון זה מצא את הגשמתו באותה חורשת אקליפטוסים שלידינו.

 

לא הייתה כל בעיה לבנות כמה ארגזים, ובשלב מתקדם חצרות. כאשר המייסדת של השושלת הייתה שפנה אחת שמשה דייג, שהיה אז מנהל משק הילדים, תרם למטרה קדושה זו. כך זה התנהל כמה שנים טובות, כאשר השימוש המוצהר היה למחנה, ולא זכור לי שסטינו מהמטרה הזו. ייתכן וקרה פעם ושפן אחד נפל קורבן לאיזה קומזיץ, אך מעולם לא לאכילה פרטית.

 

זאת אני מדגיש, כי קיום אותה שפנייה היה קוץ בעיני מישהו, או אולי כמה אנשים אכולי קנאה, שרצו לראות באותן החיות החמודות כלי שרת לתוספת מזון לחברים, שעל פי התקנון המקובל בתנועה הקיבוצית לא הגיע להם. נכון הוא שהייתה זאת תקופת צנע חמורה, ובשעת ארוחת צוהריים פזלנו לצלחות של האימהות ההרות, ולאותן אימהות מיניקות, ולא לדבר על אותם אוכלי הבראה כולל דיאטניקים וכו', שחייבים היו לקבל כל יום שוב ושוב את העוף שלהם.

 

אם כן התלונן מי שהתלונן אצל המזכיר, שבקיבוצנו קיים אי-שוויון משווע ושעליו לנקוט באמצעים על-מנת להפסיק פעם אחת לתמיד אפליה מפליגה זו, שגורמת להרגשת אי-שוויון בין חבר לחבר בחברתנו. אינני מוכן לחתום על כך אך דומני שבאחד היומנים הופיעה כתבה (שם הכותב שמור במערכת), ובה הנמקה מפורטת המבוססת על הצדק הקיבוצי, שכף המאזניים שלו בלאו הכי נוטה זה זמן רב לצד אחד באי-אלה תחומים, ואסור שיהיו בינינו חברים מועדפים שכלכלתם לא תעמוד בשום פרופורציה עם זו שלהם חסרים אותם מקורות פרטיים.

 

בקיצור, האסיפה החליטה מה שהחליטה, וכל זה רק בגלל שלנו לא היה סנגור מבריק, שבכוחו היה בכמה משפטים מתוחכמים לשכנע את האסיפה שאין בטענות אלה כל משמעות, ושביסודן, מלבד קנאה לשמה, מאומה.

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: