בריכת השחייה... באיחוד / פינדה שפע [ז"ל]

בריכת השחייה... באיחוד

פינדה שפע [ז"ל] - גבעת חיים, איחוד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

עם הקמת ה"נקודה", כאשר השארתי מאחורי כל מה שהקמתי ובמה שטיפלתי במשך קרוב לעשרים שנה' מבטי היה לעתיד.

איור מאת יעקב גוטרמן

שיעורי ההתעמלות התקימו מסביב לבתי הילדים, כשהשטחים היו חשופים מעצים, ונוי בכלל, אם כי אולם "הפועל" עמד לרשותנו. רשמית הבנין נכנס לבעלות המאוחד, ולאיחוד נקבעה תמורה כספית, שמעולם לא שולמה...

 

כמובן שלקיים שיעורים שם לא היה בא בחשבון, אף-על-פי שלימדתי עוד שנתיים - שלוש את ילדי המאוחד. אגב-כך, חרות בזכרוני מקרה שגערתי בילד, היה זה צבי אגמי, והוא, כתגובה קרא לי: "שכיר". לא היססתי ונתתי לו סטירת לחי מצלצלת. עד היום אינני בטוח, בעצם, אם עבור השיעורים הללו שולמה תמורה לאיחוד.

 

כמובן שחשבתי להיכן לתכנן את מגרשי הספורט, כולל בריכת השחיה. היתה לי דילמה אם לבנות קרוב למרכז המחנה והמגורים, על מנת לאפשר ולהבטיח שימוש מקסימלי של חברים, או להרחיק, על מנת לאפשר אופציות נוספות בלתי נראות מראש. תחילה תכננתי כמקום בריכת השחיה את המקום שבו הוקמו צריפי הנח"ל, אך בהתחשב בנימוק השני... וטוב שעשיתי כך.

 

אינני זוכר כבר במדויק מה קבע אצלי להעמיד בניית בריכת שחיה כפרויקט קודם לכל דבר אחר. ייתכן שחששתי ששחייני ג"ח איחוד ילכו לאיבוד אם לא תהיה בריכה במקום, אבל מאד אפשרי שהיה זה אריה שילה שתמך באופציה זו. אריה היה באותו זמן בין העובדים הבכירים במרכז החקלאי, והממונה הישיר על הבניה בהתישבות העובדת, ובתור כזה, כמובן גם על הבניה בנקודה.

 

הוא היה, בדרך כלל, אדם מאד פתוח לרעיונות חדשים, ואוהד נאמן לפעולה ספורטיבית. באחד ממבחני "אות הספורט" בשנות הארבעים, הוא ראה חובה לשתף את עצמו, חרף משקלו, שהיה מסביב ל - 100 ק"ג, ובקפיצה לרוחק נקע את קרסולו. עם גמר תפקידו במרכז החקלאי יצא לשליחות של הקרן הקיימת בארה"ב. הוא שיכנע קבוצת יהודים בהרטפורד לתרום מתקני בריכה עבורנו. ואמנם כל המתקנים, כולל נדנדות וקרוסלה, שהיום כבר לא נמצאים שם, הגיעו משם.

 

ובכן, פניתי אליו כיצד לקדם פרויקט כזה, כמו בריכת השחיה, כשאין מה לחשוב שהמשק בתקופה ההיא, ובמצבו הכלכלי, יוכל לשאת, ואף לא לתרום, למטרה כזו.

 

מה עשה אריה? האם מותר היום כבר לגלות? בהיותו זה כמה שנים כבר בעולם ההוא, נעיז ונספר. הוא רשם יחידת בניה נוספת על המכסה שהגיעה לנו, והתמורה הכספית הועברה על חשבון בנית הבריכה.

 

עד היום אינני יודע את מי מחברי המזכירות דאז, הוא הכניס לסוד הענין, ואני גם מעולם לא שאלתי.

 

הסכום, לא רק שכיסה את הוצאות הבריכה, אלא שנשאר גם כסף עבור זיפות מגרש הכדורסל.

 

תכנון בריכות שחיה בארץ, בשנים ההן, היה פריבילגיה כמעט בלעדית של מקס גלפז, ובהיותי מאד מעורה בעניני שחיה ב"הפועל", ידעתי על כל בריכה שעמדה להיבנות בקיבוצים, ולמדתי על המחדלים שנודעו לרוב רק כאשר לא היה כבר מה לתקן. לגלפז, שהיה אדריכל במקצועו, היה חשוב הצורה החיצונית שקסמה לחברים, וכמובן גם הגודל שהוסיף תמורה רצינית לכיסו. כך קרה שרוב רובן של הבריכות שימשו בעיקר לרחיצת הציבור, והצד הספורטיבי יצא בהפסד. כך קרה שהבריכות, אמנם, היו 25 מ', אך המידה לא היתה מדויקת. הבנאים לא החשיבו את הסנטימטרים, ופה ושם הפיקוח לא היה מהקיבוץ, ולא מהאדריכל. גם עומק הבריכה לא היה מתאים לכדור מים, כי חברי הקיבוץ בשום אופן לא הסכימו שהצד הרדוד של הבריכה לא יאפשר עמידה במים אפילו לילד.

 

אני חיפשתי אפשרות לענות על כל הדרישות, ושאף צד לא יצא בהפסד. לכן קבעתי שהבריכה הגדולה תשמש לשחיינים בלבד, והבריכה הקטנה תהיה די גדולה על מנת לאפשר רחיצה מגיל 0 ועד 120, ועם זאת התנאים יאפשרו לימוד שחיה ללא מאמצים וללא מדריך.

 

לכן, לא פניתי לאדריכל, כי א) לא ראיתי בו צורך, וב') רציתי לחסוך את הכסף. מסרתי למחלקת הבניה של האיחוד את הפרטים המדויקים, וביקשתי לעשות את החישוב הסטטי לקירות. רציתי במעבר בין שתי הבריכות, לצקת מכל צד זכוכית עבה, ואף קיבלתי ע"י צבי יחיאלי שני חלונות עגולים בקוטר של 60 - 70 ס"מ. אך סמי כפרי סירב להכניסם מחשד ותהיה נזילה. גם תכנון הבריכה הקטנה כולל האי היה שלי. תחילה חששתי שילדים קטנים יתחלקו לעומק, והפרדתי ע"י בולי עץ קשורים זה בזה, בין השטח הרדוד עד ל - 4 מ' לאורך המדרגות. התברר שלא היה צורך בכך. הקירות המשופעים בבריכה הגדולה מטרתם היתה לשבור את הגלים והתעלות. היו צריכים לקלוט את מי העודף.

 

היום, אחרי כמעט 30 שנה, ברכתנו היא עדיין אחת המבוקשות ומוצלחות. רק חבל שגרשון חיסל את המגדל והמקפצות. ילדינו לא לומדים קפיצות למים.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: