בעקבי הזמן / דודו פלמה

בעקבי הזמן
(פוטו רומן)       
מאת דודו פלמה, כפר הנשיא
איור מאת דודו פלמה

"תעלה למעלה ותחפש בעצמך", גערה סבתא חנה ביובל, כאשר שאל אותה אם יש לה צילומים מראשית ההתיישבות. יובל עלה לעליית הגג וכשפתח את קופסת הקרטון המאובקת הראשונה שנקרתה בדרכו מצא בתוכה מעטפה חומה ובה צרור צילומים ישנים. על המעטפה היה כתוב בכתב שחור וגדול: "צילומים- אברהם סוסקין". יובל לקח צילום והתבונן בו. ראה צילום ישן ובו נראים ילדים בגורן. הכול ניראה כל כך מייצג עד שמטפורית זה כאב ליובל בשיניים. מאחור כתבה סבתא:

"רחוב ראשי במשמר הירדן". רחוב ראשי עאלק. רחוב פתוח לנוף גבעות חשופות, צחיחות, כמו עיירת מערבונים מכסיקנית. הכול מדוד, ספור. הילדים נראים כאילו הם הילדים היחידים בארץ. אולי אפילו בעולם כולו. ושקט. שקט של צילומים ישנים שורה על הכול.

 

למטה, סבתא חנה ניקתה במרץ גדול את הבית. הזיזה רהיטים בקול רעש גדול בסלון, חבטה בכוח שטיחים בחוץ ואפתה עוגה. רוח קרירה נשבה לפתע והעלתה אבק בחצר. סבתא חנה נשאה עיניים מוטרדות לשמים, ראתה ענן כבד חולף ומיהרה להוריד את הכביסה מן החבל ונחפזה איתה הביתה, מהר לפני שתפרוץ הסערה.

 

יובל בחר עוד צילום מהערמה שלפניו, הסתכל בו בעיון רב וראה חבורה של נשים מסקלת שדה. צלע הר קירח. מסביב טרשים, שיחי צבר וקוצי ינבוט. קו ההר חוצה את הצילום באלכסון לשניים. הנשים עובדות בפנים חתומות, ידיהן העמוסות סלי אבנים, נמשכות בכבדות לאדמה, בעוד עיניהן הקשות מתריסות מבט אל הכינרת שמכחילה אליהן הבטחה צוננת. הקו האלכסוני כולא אותן והן נראות לכודות בין גורמי הנוף הקשים. רק בקצה התחתון של הצילום, בפינה השמאלית, נמוג באפרוריות הרקע, מלבין מפרש קטן ומכמיר את הלב מרוב געגועים למרחב, אל החופש.

 

רוזה המטורפת הצולעת של הכפר נמלטה לחדרה מן הילדים שרדפו אחריה, ובעוד נשימתה הולכת ונרגעת כתבה באותיות זפת שחורות על הקיר במטבח הקטן שלה את הדברים הבאים: "רקמות חיינו השזורות נפרמות תמיד בערב. כמו על להב האופק החותך בבשר היום אורב הלילה לדעיכת הפרפרים. וכבר מליט האופל בחופה שחורה את חיינו הממאנים וממשיכים. רק למטה בתהום יתפתלו צמחי הזיכרון, על מצע רקב יפריחו שחר חיוור לאיד, כמו פרח נובל בצד הדרך, כמו תמונה קרועה".

 

מתוך הערימה מציץ צילום. יובל מרים אותו ורואה לוח מודעות. הודעה מהמזכירות:  "הנידון: אספקה קטנה. אנו שמחים להודיע לכל החברים שביום שלישי נתחיל בסידור חדש: נחלק אך ורק  את התלושים שישמשו ככסף פנימי. לעת עתה נמשיך להשתמש בצריפון הקיים. אבל בקרוב אנחנו מקווים לעבור למבנה מרכזי יותר. מעתה ימצאו באספקה הקטנה גם כלי בית, שעד עתה חולקו על ידי החצרן. עם ההעברה לבתים החדשים יחולק ציוד כמו: דלי, מברשת וכולי. סיגריות לא נכללות בתקציב זה".  

 

בחודש אוקטובר עולה תמיד רוח מזרחית יבשה וחמה ממדבריות ערב, נושבת על דשאים וגינות בחצר, שהיו מכמישים ומצהיבים מנגיעת המוות של המדבר. גם בעלי- חיים ובני אדם נעשו מהירי חמה ועוינים איש את רעהו.

האוויר נמלא מדון.

מרטין, שמציץ בשעות הקטנות של הלילה אל חדרי החברים, עומד מאחורי שיח ומציץ אל חלון כשהוא רוטט ממתח ותשוקה. האוויר סביבו דחוס ביצרים משולהבים, וזרמים עכורים של כעס וטינה כבושה הלהיטו את הדם שהיכה עכשיו בעוז בעורקיו.

יובל מתבונן בערימת הצילומים המצהיבים שלפניו וחושב לעצמו- "עיצוב מעביר משמעות. תמיד. בכל מדיום שתבחר התרבות האנושית להביע בו את עצמה, יתקיים המתח הזה שבין אינסופיותה של המשמעות, למוגבלותו הסופית של עיצוב. השניות הזאת (חושב לעצמו יובל) נבראת ודאי מן ההכרח הבא- ללא עיצוב לא תוכל המשמעות להתגלות, ללא המשמעות יהיה העיצוב מוטל כערמת חומר חסרת משמעות. כמו הגולם מפראג כאשר מחקו את אותיות המשמעות מעל מצחו".

 

הזמן כמו קפא מלכת בעליית הגג.. יובל מציב מצלמה על חצובה ומצלם בה את עצמו. בצילום, שפיתח אחר כך, רואים את יובל אוחז בידו צילום ישן. בצילום אפשר להבחין באלכסנדר זייד עומד בבריכת בוץ קטנה. פלג גופו העליון עירום ושרירי. סביבו ילדים קולוניאליים בהירים מתפלשים בבוץ. (יובל חושב) אלכסנדר זייד הוא "אתר" בנוף הזיכרון, כמו בריכת הבוץ, כמו הילדים, כמו הנוף השחור לבן של התצלום. הכול ניראה כל- כך אנונימי ומרוחק, כמו צילומים מצהיבים בחוברת ישנה של ה"נשיונל- גאוגרפיק".

 

סבתא חנה מניחה למטה תקליט בפטפון הישן שלה ומקשיבה בעיניים עצומות: "ארבע העונות"- צלילים מפכפכים. יובלי מים נחפזים בנקיקי סלע. אצבעות רכות, מלטפות, של שמש מנחמת, באות מבעד לענפי ערבה צפופים, לפזז ברוך כתמי בהרות על פני הגן. ציפורים משתכשכות במי מזרקה, מתיזות טיפות מים זעירות לכל עבר. מדי פעם חולף, עובר, בריצה לא מבוהלת, ארנב, או עופר איילים רוטט על רגליו הדקיקות.  ויוואלדי לוכד את הצלילים ומרסנם, ועם זאת מתיר לסבתא חנה ויובל להגיע ולו לרגע, לשיאים נרגשים של שגב הולך וגובר.   

 

היה כבר לילה כשירד יובל למטה מן העלייה, ראשו עטור תלתלי אבק. יובל התבונן בעייפות  אל הצילום הישן והמקומט שנותר בידו וראה בו את הצריף המפורסם שבאום ג'וני. ממרחק המאה שחלפה, נראים האנשים האלה שקפאו במקומם, כמי שהושלכו לפינות המאובקות והנידחות של הזיכרון. הם עומדים שם קפואים כולם, מלבד הפרש על הסוס שבמרכז התמונה, שסוסו זז לפתע, בדיוק בשנייה בה לחץ הצלם אברהם סוסקין על הדק המצלמה, ושניהם הסוס ורוכבו שטושטשו כך פתאום על רקע החדות הקפואה של שאר הדמויות, יוצרים אבחה חדה של תנועה בלב היסטוריה שקפאה בעוצם התהוותה. 

 

בארכיון של הקיבוץ ישב יעקב ותיעד את קורות העתים של המקום לאורה העמום של מנורת שולחן ישנה. במשך שנים הוא כותב כך את תולדות הישוב: לידה, גיוס לצבא, יציאה וחזרה מחו"ל, למודים, נישואין, גירושין, עזיבה, קבורה. בתחילה כתב בעט ציפורן בעשרות מחברות שלאחר מכן כרך בכריכה קשה. לאחר הרבה זמן עבר להדפיס במכונת כתיבה ישנה. רק עכשיו משקיבל מחשב ישן, תרומה מהנהלת- חשבונות שעברה למחשבים חדשים, חש ברטט ענוג, שהיטיב להסתיר מכולם, מכך שסוף סוף הגיע אל המנוחה והנחלה. יעקב ידע היטב שהמקום הזה על אלפי המסמכים האצורים בו במאות תיקים סדורים בשורות של ארונות כהים, הוא המחסום האחרון שמגן על הקבוץ מפני הכאוס המבקש להשתלט על העולם.

 

יובל נכנס לחדרו, ניער את תלתליו מן האבק, נטל נעץ והדביק את הצילום על הקיר מעל למיטתו. מאותו היום כל מי שנכנס לחדרו של יובל הבחין מיד בצילום הישן מעליית הגג של סבתא חנה, ובו רואים את הצריף באום- ג'וני. התמונה מוארת ברובה, אך קיימות בה גם פינות אפלות, צופנות הבטחה לשלדים שעוד יגיחו בעתיד לבוא. בצריף בקומה העליונה שני חלונות, אחד מוגף ואחד פתוח אל המרחב. הכול חשוף ומצפה. הכול בראשיתי, לא נגוע. עדיין לא מקולקל.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: