משיח גולדברג והמיסטיקנים הסינים / דודו פלמה

משיח גולדברג והמיסטיקנים הסינים
דודו פלמה - כפר הנשיא
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

על הר הכרמל בתוך מוסד יפהפה לחולי רוח, שוכנת מחלקת נביאים סגורה. הנוף של הכרמל והמפרץ הכחול עמוק שלמרגלותיו, משמשים כמסגרת של גלויה מצוירת להתפרצויות הזעם של נבואותיהם הקודרות. בלילה כשהשחקים יורדים וסוגרים על זעקות האימים של נביאי הבעל הנשחטים בוואדי, עולה חלומם של הנביאים הכלואים ומתערבב להיות תמונת עתיד שכבר מתרחש.

איור מאת יעקב גוטרמן

העובר בסביבה יפגוש בעלטה, בין האורנים המאוושים וצווחת דורסי הלילה, את החזיונות המבעיתים העולים ממוחם הקודח של אנשים שרואים את האמת ונכלאים בגללה.

 

אם תתאמץ להקשיב, אתה, החולף במקום בעצמות רוחפות, תוכל לשמוע את קולות חלומם הופכים להיות חיזיון קודר של גיהינום מוכר כל כך. זה עולמם של החולמים, זהו הפרדס שלהם, אלה קולותיהם המבולבלים וזהו חלומם כפי שנשרט במוחו של אחד מהם, משיח גולדברג.

 

משיח גולדברג מאושפז כבר שנים במקום. מאז נכוותה נפשו בקרב הנורא בחווה הסינית. לאחר המלחמה משחזר לקיבוץ נראה היה שהכל בסדר. אך עד מהרה, כשמשיח גולדברג הצית את האסם ואת הלולים וניסה כמה פעמים לשלוח יד בנפשו, התברר שהכל לא בסדר והוא אושפז בסופו של דבר במוסד בכרמל. לעתים רחוקות עוד היה מגיע איזה חבר מהקיבוץ לבקרו, אך משראו שאיננו מגיב לביקורים וממשיך לבהות בחלל בעיניים טרופות חדלו מלבוא.

 

משיח גולדברג רואה בעיני רוחו תמונות - תמונה... תמונה... תמונה... תמונה: מותו של סרדנפלוס. ציור של איז'ן דלקרואה. מיטתו של סרדנפלוס ומיקומה יוצרים רושם

של מזבח, הצבע האדום של הבד המתנחשל מתחת לכל הדמויות, כמו בא לענות על העובדה שאף טיפת דם איננה מכתימה את הסצנה הנוראה המתרחשת בתמונה. וכמו מפל של דם הנובע וניגר מגופו של סרדנפלוס, זורם הבד האדום על המיטה וממנה אל הכריות והרצפה, עד שהוא נמוג באפלה האלימה שמסביב.

 

משיח גולדברג ניעור משנתו בין המצבות המנותצות. ייללת תן חולף חדרה את ההזיות ששרפו את מוחו הקודח. היה קר והכוכבים בערו בזעם בשמים השחורים. הטל הרטיב את בגדיו הקרועים והוא התכרבל בתוך עצמו ובעיניים שאינן רואות דבר הביט רגע למעלה בחוסר הבנה גדול ושוב צנח לתוך שינה רדופת שדים. חרק בשיניו, נאבק ופלט קללות בגרון ניחר. גופו פרכס ונחבט ללא הרף באדמה הזרועה חצץ דוקרני. בבוקר, כשיתעורר, יצטרף אל המצורעים המתגודדים על גדת הירדן ויצליף על בשרו בענפי ערבה לחים, אז יזעק מכאב לאלוהיו ובעיניו תעלה אהבה גדולה ובלתי מנוצחת.

 

אלוהים, התייפח משיח גולדברג בשנתו, תן לי עוד קצת זמן. משיח גולדברג חלם את הזמן מאחורי עיניים פצועות מאהבה. משיח זעק שוב, אלוהים תן לי סימן. גלה לי מה הכוונה. רק אתה יודע לאן כל זה מוביל.

 

משיח גולדברג חולם: בית הקפה "קפה אדוארד". בעיר התחתית בחיפה. מלצרים

עוברים בין השולחנות הנמוכים כשהם נושאים בזריזות מגשי קפה ועוגות. הערבים שישבו מסביב הטילו קוביות של שש-בש והסיעו בקולות נקישה את כלי המשחק, בידיים עצלות וקשות. בשקט שוחחו ביניהם בקולות חרישיים של בית קפה.

 

צל כיסה את הפתח והם נשאו את ראשיהם מלוחות המשחק. יגאל אלון ניצב בפתח בית הקפה, יפה וזקוף כתמר. נסיך הגליל, שקרן של שמש זורחת ממצחו ועיניו מאירות כיהלומים. "בוא ניכנס" אמר לאיש שלידו. הם נכנסו בשקט, כאילו כבר ידוע להם שבעוד זמן לא רב תפרוץ מלחמה נוראה ורבים מיושבי "קפה אדוארד" לא יהיו כאן עוד, אלא ינועו מארצם ומולדתם אל מקומות רחוקים שבהם לאיש לא יהיה חפץ בהם. והארץ, הארץ תיוותר כולה כחומר ביד היוצר של חלומותינו הבוערים. התיישבו ליד שולחן בפינה הרחוקה מול דלת הכניסה, והזמינו קפה בערבית צחה.

 

המלצר נעלם למלא אחר שליחותו כאשר נכנסה ל"קפה אדוארד" צוענייה ערבייה נושאת בחיקה תינוק והחלה להסתובב בין השולחנות ולקבץ נדבות. מישהו זרק לה מיל והיא בירכה אותו בקול חרישי. כך עברה את כל השולחנות עד שהגיעה אל שולחנו של מפקד הפלמ"ח.

 

הביטו זו בזה. צוענייה ערבייה מלוכלכת שתינוק בחיקה ושדיה שופעים חלב, מול נסיך הגליל היפה והמתולתל שהביט דרכה. עיניו הבהירות ראו את העתיד, את מהלכי הקרב הצפויים, ואוזניו היו כרויות לשריקת הכדורים שעדיין אינה נשמעת. בעיני רוחו ראה את ערמות הגוויות שמהן בונים מולדת.

 

בהיסח הדעת הוציא מטבע של שילינג מכיסו והניחו בידה השלוחה. הצוענייה הערבייה הביטה נדהמת במטבע השילינג שבידה ואז העבירה את התינוק לידה הימנית ובידה השמאלית חלצה שד גדול וקירבה אותו בתחינה אל פניו. מתוך הפטמה החומה הגדולה פרץ זרם חלב מהביל אל פיו. האנשים סביב פרצו בצחוק רם למראה פניו הנדהמים. נבוך הוציא נסיך הגליל מטפחת מכיסו, ניגב את פניו ויצא מבית הקפה במהירות, כשהוא מותיר אחריו בית קפה מלא ערבים צוחקים בטוב לב, אולי בפעם האחרונה, וצוענייה ערבייה שנותרה לעמוד כשבידה האחת תינוק ובידה האחרת לחוץ שד גדול ונוטף חלב.

 

משיח גולדברג נאנק בשנתו והסתובב על צדו. משיח גולדברג חולם את מרק שאגאל מצייר תמונות. בתמונות של שאגאל אין לאנשים שורשים, לכן הם עפים בשמיים, כמו עפיפונים. רק המכחול של שאגאל קושר את האנשים בתמונות שלו למקום מסוים. גם העזים של שאגאל מחפשות רועה בשמיים, כמו בני האדם. לשאגאל אין אדמה. במקום אדמה יש לו עיירה שלמה בשמיים. משיח גולדברג נעור שוב פצוע וכואב. שמע את החיילים קוראים זה אל זה במרחק והבין שבאה שעת החלפת המשמרות. ביד מגוידת גרד בשערות חזהו המדובללות. גם ראשו שרץ כינים. אבל למשיח גולדברג לא אכפת מהכינים. הוא רצה רק לחלום. והרבה.

 

"אם אתה חולם סימן שאתה קיים", חלף הרהור במוחו, ולא היה בטוח שזוהי מחשבתו שלו. לעתים קרובות כל כך היה נדמה לו שהוא נחלם על ידי מישהו אחר. "מי ייתן ויהיה זה חלומו של אלוהים" התחנן בקול חרישי, וידע שהוא הולך אל אבותיו כי הם לא ישובו אליו. משיח התייפח חרש. הסלעים פצעו את ברכיו. לעיניו הבליח פתאום מראה גופה העירום והפראי של אישה. אלוהים תן לי סימן, תן לי אות, גנח משיח גולדברג וחלם:

 

חנן מורג ירד מכיוון אוגוסטה ויקטוריה אל הר הבית. משני צדדיו התנהלו טורי לוחמים ועיניהם בוערות באש יקרות. לפתע נחצו האנשים וביניהם הלך והתקרב ג'יפ דוהר במהירות. כאשר חלף הג'יפ על פני חנן, היה נדמה לו שהבחין בשערו השופע של מורו ורבו "הנזיר".

אז נחה על חנן רוח הקודש והוא פרץ בריצה מטורפת אחרי הג'יפ המתרחק ובמוחו בער הפסוק "ילך וכאריה ישאג". כמה חיילים שצעדו בסמטאות, הביטו בעיניים דולקות מעייפות בחנן שרץ בעקבות הג'יפ ומשכו בכתפיהם בלאות.

 

חנן הגיע אל הר המוריה הרבה לפני פלוגתו. כהלום רעם עצר פתאום ונעשה מודע לאט לדממה הכבירה שאפפה את המקום. כותל האבנים התנשא עד לרקיע וחדר אל תוך נבכי

כל הזמנים. בעיני רוחו ראה חנן את הכוהנים פוסעים על המדרגות הרחבות לקבל את פני העולים לרגל שלפניהם פסע שור ענק שקרניו מצופות זהב. קרן שמש פגעה באחת מקרני השור והתיזה סילון של אור מעוור לתוך עינו של חנן.

 

חנן מצמץ בעינו ולפתע חלשו רגליו והוא צנח על ברכיו לרגלי הכותל כשהוא מתייפח וממלמל "ברחמים תשוב". "הנזיר" עמד לא רחוק ממנו, אצבעותיו הדקות והלבנות כשנהב ליטפו את האבנים העתיקות בערגה. ליד "הנזיר" ניצב הרב צבי יהודה ועיניו מפלחות שבעה רקיעים. שנות אור חלפו עד שחזר מהספרות העליונות, הכיר את תלמידיו ונפל על צווארם כשהוא בוכה מאושר. הרב גושן פסע בין החיילים וגער באלה שאמרו "תחנון". "הלל" צריך לומר, נזף בהם. אז בא חייל צעיר והניח ביד רועדת כובע פלדה על ראשו המתולתל פרא של "הנזיר".

 

איפה כאן הרופא? הקריאה עברה מעל ראשי החיילים, שהצטופפו ברחבה הצרה מול הכותל. אורי ניגש אל השואל. אני רופא, אמר בשקט. החייל משך אותו בזרועו, כאילו הוא חושש שיברח, ומיהר אתו אל אחד הבתים. אישה ערבייה כרעה שם ללדת. אורי הרגיע את כל הנוכחים, בדק את האישה וביקש מים חמים ומגבת. כעבור שעה ילדה האישה בת. אורי יצא מחדרה של היולדת, שטף את ידיו והציע לאב לקרוא לבת ג'מילה. כולם אמרו מסביב, כמה סמלי הדבר, אורי נאבק כל היום עם המוות וכבר למחרת, באותו שקט אופייני הלך לילד אישה ערבייה. הכול מאלוהים.

 

משיח גולדברג חולם: הרב קוק האב משוחח עם הפסל מלניקוב. הרב קוק אומר לו בקול רך- "אני באמת חושב שרמברנדט היה צדיק. אתה יודע שכשראיתי לראשונה את עבודותיו של רמברנדט, הן הזכירו לי את האגדה על בריאת האור. כשאלוהים ברא את האור, הוא היה חזק כל- כך וצלול, שאדם יכול היה לראות מקצה העולם ועד סופו, אבל הקדוש ברוך הוא פחד שהרשעים ינצלו זאת. מה עשה? גנז את האור הזה לצדיקים, עד ביאת המשיח. אבל פה ושם ישנם אנשים גדולים שנתברכו וזכו לראות אותו. אני חושב שרמברנדט היה אחד מהם, והאור בתמונותיו הוא אותו אור ראשוני וטהור שיצר הקדוש ברוך הוא.

 

משיח פלט קולות של תינוק מתגעגע והמשיך לחלום:

משיח גולדברג דהר בדרך הלבנה, כפות רגליו היחפות מעלות ענני אבק ששב וכיסה על הכול באבקה דקיקה. חיזרו בתשובה, צרח בקול, חיזרו בתשובה. איש מלבדו לא היה שם, אך למשיח גולדברג לא היה אכפת, כל גופו משך אותו למטה, לתהום, אל גלי הירדן השוצפים בין סלעי הבזלת העתיקים. משיח גולדברג צרח כמו חיית פרא פצועה. עכשיו היה כבר מספיק קרוב כדי לראות את המצורעים המתגודדים במים. זכרו את נעמן, צרח, חיזרו בתשובה, חיזרו בתשובה. הקריאה שבה ועלתה מן המים והכתה בפניו כמו מנטרה. בא יום אדוני, חיזרו בתשובה יהודים, חיזרו בתשובה. ענף עץ שיטה קוצני חבט במצחו והוא התרסק על הקרקע בלשון משורבבת והתעלף.

 

משיח גולדברג ניעור מעלפונו, התנפל אל מי הירדן והניח למימיו לצנן את נפשו הרותחת.

הוא צלל עוד, עד שהגיע למקום בו המים העכורים של הקרקעית הניחו לאור הבוקע מלמעלה, מתקרת המים להסתנן בפסים של אור רך, זורם, מרצד ומשרטט צורות מוזרות סביבו. אלוהים, צרח משיח גולדברג בתוכו, כמה זה יפה. הוא כלא את נשימתו והכריח את עצמו להתגבר על הרצון לצוף למעלה כדי למלא את ריאותיו המתייסרות באוויר. עוד קצת, אלוהים, עוד קצת. צלצולים מילאו את אוזניו ועיניו מלאו אור, הוא שמע קולות בתוכו. משיח גולדברג שמע קולות. אלוהים, אמר, כמה זה נפלא. אז עלה בבת אחת למעלה ואיבד את הכרתו:

 

ארץ יפה לבנון. הנגמ"שים נכנסו למשולש הברזל. מגביהים והולכים לכיוון צור. הקמה גבוהה, מבשילה מאוחר. הגפנים משתרגות בכל פינה בעיקשות שקיימת רק בטבע ובכפריים שמתבוננים בחיילים בעיניים אטומות מאחורי דגלים לבנים. הידיים עוד מונפות לשלום. כך בירכו את הטורקים, הצרפתים, הסורים והמחבלים. עכשיו גם אותם. עוד מעט יוחלף האורז במטעני צד. למלחמה הזאת אין תאריכים. תאריכים חשובים להיסטוריונים ולחוברות זיכרון. המלחמה הזאת היא כמו יום אחד ארוך ולילה שאינו נגמר. לא, לא ראינו את צידון ביופייה. ראינו אותה הרוסה ומלוכלכת. חשבנו על איזבל בת מלך צידונים. איך באנו היום, לדפוק את צידון כנקמה מאוחרת של נביא מזדקן והופתענו לגלות את בני דמותנו המבוהלים בדרכים כשבתיהם ארוזים על ראשם בשמיכות מתפקעות. נעים ונדים יהיו בארץ, כל ימי חייהם וחיי בניהם וחיי בני בניהם. פצצת תאורה התרוממה והתפוצצה באפלת השמים והאירה באור צהוב וקר את הנוף. השמש עלתה על המדבר חמה ושורפת כמו נקמת אלוהים. משיח גולדברג נאנק מתחת לחומה השורף ולחש, "אני אוהב אותך אלוהים". האנשים הגיחו מן הבתים הנמוכים והתקבצו סביבו. פניהם היו מלוכלכים וזקנם היה סבוך ומשומן מזיעה. מצחם השחום והמתקלף היה מכווץ מעוצמת האור. הנשים עמדו מעט רחוק מהם. לבושות שחור, התגודדו כלהקת עורבים שחורים.

 

"בא יום אדוני", שאג משיח גולדברג,"היכונו לקבלו במלוא עוזו". הגברים חרחרו וחוללו בכפות רגליים יחפות על החול הרותח. "בא יום אדוני", שרו אחריו, "בא יום אדוני". הנשים הכו באגרופים קמוצים על שדיהן הצמוקים וקוננו, "חיזרו בתשובה יהודים, חיזרו בתשובה". משיח גולדברג נפל לאחור כשעיניו שהתגלגלו בחוריהן חוזות בבעתה תמונות עבר שעדיין לא התרחש:

 

המג"ד ניצב זקוף לפני החיילים שישבו לפניו בשורות ישרות מתחת לרשת ההסוואה. סידר את הכיפה הסרוגה על ראשו, כחכח בגרונו, התיז סילון רוק לצד ואמר "תראו, בעזרת השם, יש לנו היום הזדמנות להכות את הפלסטינים שוק על ירך. בלי שום חוכמות. אנחנו צריכים להתעסק רק עם הפלסטינים, כשאנחנו נמצאים בעמדת פתיחה יוצאת מן הכלל. בחשבון כללי הייתי עושה את זה בזול. לא שלא יהיו נפגעים, בלי ספק זה יביא למאות הרוגים, ואלפי נפגעים. אבל באופן יחסי זה יצא בזול, זול מאוד. יש בנו כוח נסתר ושוררת בינינו אווירה נפלאה כל כך, שחבל שיש בנו כאלה שמעכירים אותה. גם היום, אחרי כל מה שעברנו, עוד שוכנים בתוכנו שועלים קטנים שמחבלים בכרמים. אלה שתמיד יסבירו לעולם שאנחנו אשמים בכל. אלה שמסיתים נגד כל דבר יהודי.עליהם נאמר "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו". אתם יודעים למי אני מתכוון. ואתם גם יודעים מה הייתי עושה להם".

 

הגברים שעמדו סביב למשיח גולדברג הוציאו שבטים רעננים והחלו להכות על גבם בצליפות קצובות. לאחדים מהם היו תלויים לצווארם קמיעות קטנים ועליהם חקוקים שמות של קדושים מתים. הקמיעות היטלטלו לקצב השירה הפראי והדם הניגר הלך וכיסה על השמות הקדושים. קולו של משיח גולדברג עלה ופילח את המדבר העצום- "חיזרו בתשובה יהודים, בא יום אדוני!". להקת גמלי בר נחרדה מהצרחה הנוקבת, ונמלטה בדהרה לכיוון ים המוות.

משיח גולדברג ניער את התמונה בראשו והצביע באצבעות מעוקלות על ההרים שקרסו בעייפות מסביבם. "סדום ועמורה", זעק נרעש, "זה יהיה גם סופנו שלנו, חמת אפו של השם כאש אוכלת, אדם ובהמה יחדיו. גורו מנקמת השם, חיזרו בתשובה יהודים, כי בא יום אדוני". הנשים במרחק, פרצו ביבבה, התנפלו ארצה והתפלשו באבק הדק, כשהן שורטות את פניהן בציפורנים מזוהמות. "אש אלוהים, ברוך אתה אדוני אלוהים המציל עמו הקדוש באש אוכלת. ברוך אתה וברוך שמך". משיח גולדברג ניתר מרגל לרגל כמו ילד, צחק צחוק גדול ונפל חולם אל האבק הלבן של הדרך.

 

משיח גולדברג התקפל בתוך מוחו השרוט כעכבר הקופא באימה מלחשו המצמית של הנחש, עיניו היו מרותקות מבפנים אל שתי הדמויות שנמצאו בחלקה המואר הקדמי של התמונה, שהיחס ביניהן היה רווי מתח ואלימות. האלימות באה לידי ביטוי בעיקר בתנוחה הלא טבעית של האישה הנמתחת לאחור, ולא מידו של הגבר האוחז בסכין.

 

בחלקה השמאלי של התמונה צייר דלקרואה גבר שחור אוחז בכוח סוס לבן מבוהל, אולי תשובה מתהפכת לגבר כהה שלוכד באכזריות אישה לבנה בוהקת ומקרב סכין אל גרונה המתוח המצפה לעד לכאב החד, ביחד עם הצופה.

 

משיח עצם את עיניו בחרדה גדולה והמשיך לחלום.

הגברים השותתים דם הניחו את השבטים נוטפי הדם מידיהם, הרימו ברוך את משיח גולדברג ונשאו אותו אל אחת מבקתות החמר המתמוטטות. שם השכיבו אותו על מחצלת גסה, ויצאו ללקט מעט אוכל בשממה שמסביב. משיח גולדברג ירק וקילל בשנתו הטרופה וחזר והפציר באלוהים להמטיר אש וגופרית על היקום הדואב.

 

תמונתו מקפיאת הדם של דלקרואה, שמבליחה עכשיו כמו תקליט סדוק שחוזר על עצמו בנבכי מוחו השרוט של משיח גולדברג, צוירה בשיא התמכרותו של האמן לעיסוק בנושאים של פסימיות ומוות, לחיפוש אחר דמויות שגורלן נחרץ. סגנונו שעבר ליטוש והכנה הגיע לדרגה של בשלות ויכולת הבעה רחבת יריעה, יכולת עילאית לקשור בין אלימות לשלווה, בין צרחה לשקט, ליצירת איזון נכון בין טירוף לשליטה. כל אלה הגיעו עכשיו סוף סוף אל מקומם הנכון כאשר פרודות התמונה המתרוצצות מתאחדות בין רקמות מוחו המעלה עשן של משיח גולדברג. זרימת הצבע, האקורדים העזים של הגוונים, מהווים כעת ביצירה חלק בלתי נפרד מן המבע שנתן האמן להזיותיו שלו ושל משיח גולדברג.

 

האלימות מתאזנת על ידי ניכור ממושטר התנחשלות הבשרים, סערת החושים והצבע הפורצים בנדיבות מסרדנפלוס, לפותים במשטר הברזל של קומפוזיציה קפדנית שנוסחה ביד יוצר גאון. עיצוב מעביר משמעות. תמיד. משיח גולדברג החולם שרט בציפורניים קשות את ראשו עד זוב דם כשהוא מייבב ומתאמץ לסלק משם את השליט הפרסי המטורף, משלא עלה הדבר בידו ויתר והמשיך לחלום כשהוא עייף ומיואש.

 

משיח גולדברג התהפך על מיטתו הקשה במוסד לחולי רוח בכרמל, צחק בשנתו ומלמל בטירוף, "שיש... אל תגידו... מים... מים...חווה...המיסטיקנים...הסינים...", אחר פרץ בבכי גדול והוסיף, "אלוהים, כמה שאני אוהב אותך, אלוהים, כמה שאני אוהב"...

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: