סבתא בואי לבית קברות / דודו פלמה


סבתא בואי לבית קברות
דודו פלמה, כפר הנשיא

רחל הזקנה הסתגרה בביתה ומיאנה לצאת ממנו החוצה במשך שנה שלמה.

בחוץ היו מבקשי רעתה. מחייכים בצביעות, מחניפים, מנסים לגזול ממנה הכול.

היא זכרה את הפעם הראשונה שחשה בכך.

היה זה תכף לאחר מותו של יצחק, בעלה, שמת ביום הולדתו השמונים וחמש, בערב ראש השנה. היא לא התמוטטה, כמו שהרגישה שמצפים ממנה הכול, היא החזיקה מעמד, היא לא תיתן להם את הסיפוק. בהלוויה החזיקה את עצמה בכל כוחותיה, ורק ידעה והרגישה שמשהו כמו ניתק ממנה מבפנים.

בימים, בשבועות ובחודשים הארוכים שבאו לאחר מכן, הייתה עומדת בשקט לצד הספה המחופה יריעה של פלסטיק שקוף - שנועדה להגן עליה מפני האבק, האויב הגדול של

הרהיטים למיניהם  - והיא עוצרת את נשימתה כדי שהאוויר הנפלט מנחיריה לא ירטיט את הווילון, בעת שהיא מציצה החוצה לראות אותם כשהם מגיעים.


איור מאת ניסן פלמה

בהתחלה שמה לב לכך שלוקחים ממנה שמלות. השמלה הפרחונית נעלמה ראשונה, ועל אף שלא ראתה אותה בשעת מעשה, ידעה שמיכל ביתה לקחה אותה. תמיד אמרה שהיא מוצאת חן בעיניה. אחר כך החלו הבגדים לא לחזור מהכביסה. לפעמים הייתה מוצאת איזה בגד מתחת לכורסה, ויודעת שמישהו מ"הם" הסתיר אותו שם, כדי לשים אותה ללעג.

כעת הייתה פותחת את דלת ביתה לעיתים רחוקות. הייתה נועלת אותה פעמיים מבפנים, מסובבת בתנועה נמרצת את המפתח ובקול רעש גדול, כדי שהעוברים בחוץ ישמעו וידעו שהדלת נעולה. כשהייתה יוצאת, לעיתים רחוקות, למרכולית, הייתה מטעינה את עגלת הרשת הישנה שלה בכל מיני מצרכים- שמן וחבילות מרגרינה, ירקות ולחם, חלב, פירות וקופסאות שימורים. את הכול הייתה גוררת לביתה ודוחסת מתחת לשולחן, במגירות המתפקעות במטבח, מתחת למיטתה, בעלייה הקטנה שמעל בית השימוש. כעבור זמן היה האוכל הטרי מרקיב ומתחיל להבאיש ולהסריח.

 

לעתים רחוקות היו באים דן ומיכל, ילדיה שעזבו כבר מזמן, לביקור עם ילדיהם. אז הייתה בולשת אחריהם בשבע עיניים, כדי לראות אם הם לוקחים משהו מביתה.

וכשהיו הולכים הייתה מחבקת את נכדיה חיבוק גדול וחם, ובאותה עת הייתה ממששת בכיסיהם לבדוק אם לקחו משהו. לאחר לכתם הייתה נועלת את הדלת פעמיים, משעינה את מצחה שטוף הזיעה על המשקוף הצונן ושואלת את נפשה למות מתעוב עצמי ומבושה.

יכולה הייתה לשמוע איך החברים מדברים עליה מבחוץ, מעברה השני של הדלת, המילים הגיעו אליה עמומות דרך הווילון העבה, אך הן התפענחו לה לצופן מסתורי מלא אימה ואיום. היא ידעה ש"הם" מדברים עליה, ש"הם" אינם אוהבים אותה, ש"הם" רק מחכים שתמות, כדי שיוכלו להיכנס ולקחת באין מפריע את המעט שעוד נותר לה.

 

החברים מצידם דווקא ניסו לטפל בה, באותו שוויון נפש בו היו מטפלים בבעלי החיים החולים בחצר, ומכוח ההרגל והניסיון שנצבר בועדת בריאות במשך שנים של טיפול "בזקנים האלה". ורדה, רכזת הוועדה, התייחסה לכל העניין במעשיות נמרצת וקיצרת רוח, כשהיא חותרת להשיג פתרון מיידי. היא לא תיתן למצב להידרדר. התוצאה הייתה שאחרי התערבותה הנמרצת, לא ראה איש מחברי הקיבוץ את רחל במשך שנה שלמה. עד שכולם חשבו שכבר מתה ורק לא זכרו מתי הייתה ההלוויה. העשבים גדלו פרא בגינתה, וכבר הסתירו את החלונות, והעכבישים ארגו מרבד עבה של קורים לפני דלתה.

 

כעבור שנה קיבל דן, בנה של רחל, שעזב לפני שנים ולא כל כך בא לבקר - משום שהיה עסוק וגם משום שסמך על חברי הקיבוץ שיטפלו באמו - טלפון מורדה רכזת ועדת  בריאות - "שמע דני" - אמרה ורדה בקול תקיף - "אני עדיין מזועזעת , המצב לא יכול להימשך כך, אני רוצה להבהיר לך שאתה מוכרח לבוא ולבעוט בה קצת. היא ירדה  לגמרי מהפסים, הזקנה. סגורה בבית שנה שלמה בלי לצאת, מי שמע דבר כזה?" ורדה שתקה רגע כדי לתת לדבריה להותיר את רישומם בדן, ואחר הוסיפה ברגש  - "תראה, אני מארגנת השנה את ראש - השנה ואין לי זמן להתעסק איתה. חוץ מזה, אני לא מצליחה להשיג את מיכל. אז בוא מהר לכאן ותסדר את העניינים."

 

כך חזר דן לקיבוץ הולדתו לאחר שנים שלא פקד אותו, (מלבד אותו שבוע, שהיה מעדיף לשכוח, שכלל את ההלוויה של אביו וימי השבעה המשמימים שלאחריה). היה קשה לפרוץ את דלת ביתה של רחל, וכאשר נפתחה לבסוף, היה הדימוי הראשון שחלף במוחו כשנכנס פנימה, מראה של קבר פרעונים שזכר מהטיול למצרים. הכול היה מוזנח ומלוכלך. אוכל מעלה עובש וריח רקב מילא את הבית הקטן. האוויר היה דחוס עד מחנק.

רחל אכן נראתה כמו מומיה פרעונית. פניה היו חומות וצמוקות כל כך, עד שעיניה הפעורות לרווחה נראו כלא שייכות לה בכלל, שיניה התותבות נעו בחופשיות בפיה הצמוק וחניכיה המשחירים נחשפו שוב ושוב עם נשימותיה הכבדות. דן הצטער שהוא רואה אותה כך בקלונה. ויותר מכך הצטער שבתו הקטנה, עדי, שהתעקשה "לבוא לראות את סבתא", רואה אותה במצב הזה. רחל הניחה להם להיכנס ורק צפתה בהם ממרחק בטוח ממיטתה במבט חשדני וזהיר שהחביא מאחוריו חרדה איומה.

"שלום אימא" - אמר בחשש. רחל לא ענתה. היא המשיכה לבהות בהם במבט יציב וקבוע ומזוגג, עד שלא ידע אם ומה היא רואה בעצם, ומה לעזאזל מוטל עליו לעשות עכשיו.

אז ניגשה אליה עדי ובביטחון עצמי של ילדים חיבקה אותה ואמרה, "בואי סבתא , נלך לבית קברות, להגיד שנה טובה לסבא". פתאום נזכרה רחל ביצחק ומשהו זע בתוכה. היא לא ידעה מה הדבר, אך פתאום קמה ממיטתה ולבשה חלוק כדי לכסות את עירומה הרזה והמפחיד, וכבר הייתה עדי הקטנה חופנת את ידה הצפודה בידה הקטנה והשמנמנה, כשהיא מושכת אותה אחריה החוצה.

 

חברים שעברו שם במקרה ניצבו כהלומי רעם, למראה החורבה הזקנה בחלוק כחול שיצאה מביתה של רחל כשהיא מובלת על ידי מלאך בלונדיני קטן עם עיניים כחולות. רחל התפלאה לראות שיש עדיין שמיים כחולים בחוץ, ועננים שטים בהם כשהם יוצרים צורות של מפלצות משונות. עדי הקטנה צחקה והאוויר נעשה נקי וצלול כל כך עד שרחל בכתה מרב אושר.

החברים שפגשה עכשיו בדרך הסבירו לה פנים וברכו אותה לשלום, אך היא לא זכרה כיצד להגיב. היה משהו יציב בחרדה שחשה מפניהם תמיד, עד שלא הצליחה להעלות מתוכה משהו אחר, שונה. שוב לא עמד לרשותה מבחר של רגשות להביע. אבל בכל זאת משהו עבר בה להרף עין, משהו, לא מוסבר, מעין הכרת תודה על כך שהיא חיה עדיין ונושמת. ומישהו אחר בתוכה פרץ בבכי בגלל עדי הקטנה והבלונדינית, שיצאה מחלציו של בנה שיצא מחלציה שלה, שהיא בעצם המשך שלה בעולם, שהכול כל כך ברור לה, עד שפרצה כך אל ביתה ובלי לשאול אותה מי ומה השיבה אותה לחיים, כאשר גופה הקטן המלא בתנופה לא נבלם על ידי שום דעה קדומה, ושום דבר אינו מונע מבעדה להציף את הכול בחיוניות הכבירה ששופעת ממנה.

 

רחל חיבקה בכוח את ידה הקטנה של עדי ורצה איתה קדימה. עכשיו נמצאו שתיהן בשדרת הזיתים הכסופה שהוליכה אל בית הקברות. מעבר לשדרה נשם בכבדות מטע האבוקדו, והיא יכלה להריח את שום הבר, ואף לשמוע את זמזום הדבורים היבש. האור נעשה זך כל כך עד שרחל הבינה שהיא הולכת למות. בזריזות קטפה ורדי בר ונתנה אותם לעדי, שתחזיק. מזווית עינה הבחינה בדן בנה, שהלך מבוהל אחריהן, וכבר החיוך שעלה על שפתיה עבר אל שפתיו.

פתאום היו בבית הקברות ועצי האבוקדו הענקיים שפכו עליהן קיתונות של צללים מרשרשים. המצבות הנקיות ניקדו את מרחב המתים הקטן שהיה לכוד בתוך גדר קטנה וירוקה. "כמו צעצועי לגו קטנים", חלף הרהור במוחו של דן. עדי עצרה לפתע במקומה ושאלה - "סבתא, איפה הקבר של סבא?", רחל נבהלה, היא לא זכרה איפה קבור יצחק. לרגע נשטפה בחרדה הישנה, "הם" לקחו את המצבה. אך לפתע נעו הזרועות הכבירות של האבוקדו שמעליהם ובתוך כתם השמש שנוצר ראתה לפתע את המצבה של יצחק.

"שם"- אמרה  לעדי והצביעה לעבר המקום והרגישה שתוך כדי כך היא הולכת ונעשית שקופה.      

 

עדי רצה ופיזרה על הקבר את ורדי הבר כשהיא רוקדת ושרה לעצמה, והוסיפה לערום עליהם עשבי בר ופרחים שגדלו פרא מסביב למצבה. רחל קרסה פתאום מעייפות ומאפיסת כוחות על הקבר, ושמה לב שהכול מסביב מתחיל להתרחק ממנה. הקולות, המראות והריחות נעשו רחוקים וקלושים יותר ויותר.

מאי שם עלה קולה הדק של עדי "שנה טובה סבא וסבתא", והיה נידמה לה שהיא שומעת את קולו העמוק של יצחק משיב - "שנה טובה עדי שלי", ואולי רק היה נדמה לה ששמעה, אבל ידעה שהיא מאושרת, ושמחה עוד יותר על כך שהיא מצטרפת אליו לתמיד. ולפני שנעלם הכול בהתפוצצות נפלאה של אור, שוב נדמה היה לה שהיא שומעת מרחוק מרחוק את קולה של עדי, קוראת בבהלה - "אבא בוא מהר, משהו קורה לסבתא".

 

רחל שכבה על המצבה חסרת רוח חיים, ונראתה כמו ערמת ענפים קטנה ומגוחכת.

אפשר היה ממש לראות שעוד חורף יחלוף ועוד קיץ, ורחל תתפורר ותיבלע בקברו של יצחק - כמו שהעלים הנרקבים של עצי האבוקדו נטמנים באדמה ומשם הם שבים ועולים עם המוהל בעץ- והם ישובו ויתאחדו להיות בשר אחד כמו שהיו תמיד.

דן התקרב ואסף אליו את עדי וחיבק אותה חזק חזק, ושניהם בכו משמחה על סבתא רחל ששבה לסבא יצחק, וביחד הלכו משם בלי להפנות את ראשם לאחור.


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: