לינה משותפת / מאת דודו פלמה


לינה משותפת
מאת דודו פלמה - כפר הנשיא
איור מאת דודו פלמה

רוצים לדעת משהו? כמו שמרסל פרוסט יצא למסעו התודעתי בחלל הזיכרון, בחיפוש אחר הזמן שאבד, מסע שהחל מהתעוררות בלוטות הטעם שהעלה בו ניחוחן של עוגיות מדלן, כך קורה גם לי כאשר אני נתקל בזוג המילים הכל-כך מושמץ בשנים האחרונות - לינה משותפת.

בלי לשים לב כמעט, בזמן האחרון, אולי מתוך כך שהמצב כל- כך גרוע, המושג "לינה משותפת" הופך והולך להיות בזיכרוננו למייצג של "ימי התום", בלי שום קשר למה שקרה או לא קרה באמת בלינה המשותפת כפי שהתרחשה במציאות.

ואם אני מניח לעצמי להתמסר ולהשתכשך בגליו הרכים של הזיכרון אני נזכר ביום אחד כזה שהחל והסתיים בלינה המשותפת, עוד בטרם הייתה למושג:

פעם לפני הרבה שנים, בשנות החמישים של המאה הקודמת, בילדותי המאושרת בעמק הירדן, הייתה לא רחוק מהקבוץ בריכת אגירה שקראנו לה בשם המרשים "בריכת בוץ". היא שימשה לנו כבריכת שחייה בקיץ, (בריכת השחייה האמיתית תיבנה רק באמצע שנות השישים או משהו כזה), והיא הייתה גם המקום שבו היינו מדמיינים לעצמנו הרפתקאות מסמרות שיער (שאז עוד בכלל היה קיים בשפע מעורר קנאה על ראשנו).

כשהיינו משתכשכים ומסתערים בה אחד על השני, היינו מדמים לעצמנו שאנחנו ג'וני ווייסמילר שמזנק מאחד מעצי האיקליפטוס הענקיים, שהקיפו את הבריכה בטבעת צפופה, כדי להציל את העולם.

כאשר היית חובט ברגלך בקרקעית הבריכה, היה עולה ממנה ענן של בוץ ומעכיר את המים.  וכשהיינו משחקים ב"קדרים באים", אם איתרע מזלך והיית נלכד בכפם של רודפיך חסרי הרחמים, הם היו חובטים בך (מתחת למים, כדי שהמטפלת לא תיראה), ובנוסף לכך היו דוחפים את ראשך לתוך הבוץ הסמיך של בריכת האגירה עד שפיך היה מתמלא בבוץ דביק וחלקלק.

כדי להימלט מה"קדרים הבאים" היינו משתמשים בשיטות שבעזרתן יביסו בעתיד הווייט- קונג את האמריקנים בווייטנאם, למדנו איך לנצל את תנאי המקום כדי להסתתר ואחר כך גם לתקוף, כלומר חבטת רגל אחת העלתה מיד עננת בוץ גדולה ועכורה בעיני הרודפים, עננה שמאחוריה היית יכול להיעלם מן הקדרים הבאים עליך לכלותך, ולהימלט לך בנחת לחוף מבטחים.

מה שקרה לי באותו יום, שבניגוד להצלחות הווייט- קונג במלחמת הגרילה שלו, כשעלה הענן העכור, כל כך התבלבלתי עד שנמלטתי במקום לחוף מבטחים היישר אל זרועות הקדרים שלימדו אותי, באותו יום מר ונמהר, פרק חשוב במה קורה באמת כאשר תחבולה נכשלת במלחמה.

בסוף כשהיינו מותשים מהמרדפים חסרי הרחמים ומשמש העמק הקופחת, עלה קולה החד והנחוש של המטפלת וכינס אותנו כעדת ברווזונים לחזור לארוחת –צהריים, ארוחה שנותרה בזיכרוני הרבה יותר טעימה ממה שהייתה באמת, במציאות הכלכלית הקשה של אותם ימים בשנות החמישים. 

אחרי שהמטפלת קילחה אותנו ביד קשה ובזרועה נטויה (בנים ובנות ביחד) היינו נשלחים אל חדרי השינה כדי לנוח, ומתחת למצננים כבדים ודולפי מים היינו מתאמצים להתראות כישנים, עד שלבסוף נרדמנו באמת.

לפנות ערב לאחר שקמנו וסידרנו את המיטות, הלכנו לחדר ההורים ל"ארוחת ארבע" (שהייתה מתקיימת תמיד בחמש בערב), ובלילה היינו חוזרים לבית הילדים ללינת לילה.

באותו ערב הייתי מאוד חשוף ורגיש, בגלל המכות שחטפתי בבוקר, ורציתי שאבא שלי יישאר איתי עוד ועוד. לאחר שסיים לספר לי את הסיפור, כאשר סגר אבא בטריקה את הספר והתכופף לתת לי נשיקת פרידה ולילה טוב, עלה ממנו ריח של טוב של אבא'ים ואני תפסתי באותו חלק מהראש שלו שהיה הכי קרוב לפה שלי- באוזן, סגרתי עליה את השיניים וסירבתי בכל תוקף להרפות. מאחר והזיכרון משמר רגעים קשים עד הפרט האחרון שבהם, אני זוכר עד היום איך אבא שלי גנח פתאום והתרומם בתנועה חדה כשאוזנו שותתת דם, ואיך בפי נותר החלק מהאוזן שנחתך ושסירבתי למסור אותו בחזרה. אני זוכר את הכאב שאחז בי כשפתחו לי את הלסתות בכוח כדי לחלץ ממלתעותי את הבדל החתוך, כדי שאפשר יהיה לצרף אותו לאבא שלי שהועלה לבית חולים כדי לאחות אותם מחדש.

פתאום הוצפתי ברגשי חרטה על המעשה הנורא שעשיתי, ופרצתי בבכי אדיר קורע לב ומלא רגשי אשמה. שומרת הלילה שניסתה לנחם אותי אמרה לי שלא קרה כלום ושייתקנו את אבא שלי בבית חולים, אבל אני בכיתי עוד יותר והפרעתי לכולם לישון.

כעבור כמה שעות אבא חזר באוזן חבושה בתחבושת לבנה ונשק לי שוב. הפעם אני זוכר מהנשיקה את ריחות חומרי החיטוי שעלו מן התחבושת ואת העובדה שאבא לא כעס. נרדמתי מהר ולמחרת עברתי לסדר היום, כדרכם של ילדים, על הטראומה הלילית.

אבל מאז, תמיד כשאומרים על ידי "לינה משותפת", יש לי תכף ומיד טעם של אוזן חתוכה בפה, והמון געגועים למשהו שעד היום אני לא בטוח אם הוא לא קיים בעצם רק בזיכרון שלי.  


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: