החוצפה של הירש גולד / דודו פלמה

החוצפה של הירש גולד   
דודו פלמה- כפר הנשיא
איור מאת, דודו פלמה
 
איור מאת דודו פלמה

כדי להבדילו משאר היצורים האנושיים על פני כדור הארץ, פיתח לעצמו הירש גולד את המאפיינים הבאים: הוא היה גבוה, כפוף מעט, הרכיב משקפי קרן עבים על אפו המרשים, שערו המאפיר נשמט על עיניו והוא היה מסלק אותו בתנועה שגורה. כמו כן אהב בעיקר לשתות אלכוהול והיו לו מבטא דרום- אפריקאי חריף וחולשה לא קטנה למתנדבות.

כאשר הופיע לראשונה בשערינו, אוחז בידו של מרווין בנו הקטן, נכמרו עליו רחמינו ואנו התאהבנו בו מיד, על שום דמותו הכפופה והמיוסרת , וניסיון החיים והידע ששפעו ממנו ותבעו את התמסרותנו המוחלטת. וכך אמנם עשינו במלוא החום והמסירות הצבורים בכמויות לא מבוטלות באנשים הצעירים שהיינו, המסתערים על החיים כמו שוורים צעירים, מלאי טיפשות, חדווה וסקרנות, ובעצם יודעים מעט מאוד על מה זה בכלל הדבר הזה המכונה חיים.

בתחילה היה הירש גולד מסוגר מעט, והגיב בביישנות ובהיסוס לניסיונות המגושמים שלנו ליצור עימו קשר. הוא קיבל חדר קטן, שהיה למעשה חציו של צריף עץ ישן באזור המתנדבים, התקין בו סדר וקבע בו את מטהו הדל. איש לא יכול היה לנבא את עוצמת המאורעות שיתחוללו לאחר מכן, כי זהו טיבם של הדברים שאינם מתפענחים טרם זמנם.

שבועות ספורים לאחר שנכנס למעגל הייצור בקיבוץ, החלו להתברר אודותיו כמה עובדות מעניינות שהקנו לו הילה מסוימת בעיני הצעירים, והעלו ברק זהיר של חשד בעיני הוותיקים. מפה לאוזן עברה השמועה שהירש גולד גורש מדרום אפריקה בעוון קשירת קשר נגד המשטר. אמרו שהיה חבר בארגון מעורב ללבנים ושחורים, שבראשו עמד אדם שחור בשם נלסון מנדלה, ששם לו למטרה להילחם בשלטון האפרטהייד בכל האמצעים העומדים לו לאדם, כלומר, החל בפצצות וכלה בשיניו ובציפורניו.

דומה שהאיש עצמו, הירש גולד, לא שם לב לסערה הזאת בכוס מים המתחוללת סביבו, והוא רק המשיך להשקיע את כל מאמציו וכישוריו בהתערות בחברה החדשה.

כעבור  שנה הגיש הירש גולד בקשה להתקבל למועמדות, ובהסתייגויות מעטות בלבד (מישהו טען שהוא דומה קצת לקים פילבי) עברה מועמדותו באסיפה ואושרה.

כך נפתח פרק חדש בחיי שני הגורמים, הירש גולד והקיבוץ, שכמו בטרגדיה יוונית נעו יחסיהם מעכשיו ללא מעצור וללא לאות אל סופם הטראגי, הנורא.

מאחר שאהב בעלי חיים, ביקש הירש גולד לעבוד בענף הלול. והבחירה הייתה מוצלחת ולשביעות רצון כולם. ראשית היה לו ידע אוניברסיטאי מוקדם ושנית, כעבור זמן לא רב, נחשב כבר הירש גולד לבר סמכא בעופות, ושמו נודע בכל לולי הארץ. הירש גולד נשא בכל אלה בלי לשנות משהו מסימני ההיכר שלו. עדיין היה רזה, גבוה וכפוף ועדיין היה ביישן וממעט בדיבור עם החברים.

יום אחד הזמין אותו חיים המזכיר לשיחה. לאחר שהגיש לו כוס קפה נמס וקירב אליו את צלוחית העוגיות, אמר לו את הדברים הבאים- "הירש ידידי, עכשיו, לאחר שהוכחת לנו שאתה אדם מהימן ופועל מסור, עובד כמו שצריך בלול וממלא את כל התורנויות, הגיע הזמן שתתערה מעט יותר בחברה. לך, תסתובב בין החברים, תדבר איתם, תבקר בביתם ותזמין אותם לבקר בביתך. בקיצור אנחנו רוצים לגלות איזה מין עוף אתה". כך אמר המזכיר ואף צחק בידידות אל הירש גולד שמבט מבוהל שב ועלה בעיניו, שהבריקו בחשש מאחורי המשקפיים.

בהיסוס הנהן אל המזכיר והלך לו לדרכו כפוף ומיוסר.

אחר הדברים האלה, עזב הירש גולד את אזור צריפי המתנדבים ועבר לגור בין החברים, בדירה של ממש. מרווין בנו הצטרף לכיתת גפן, ועבר מיד את כל חוויות ההסתגלות שצריך לעבור כל ילד שאיננו ממקומותינו. כעבור זמן לא רב היה ברור שהירש גולד ובנו מרווין הפכו להיות חלק בלתי ניפרד מרקמת חיינו הנרקמת ונפרמת חליפות.

ואז, לאט-לאט , כמו קטר המתחיל לנוע ממקומו, בהתחלה לאט ובהיסוס, אחר כך הוא מגביר מהירות וצובר תנופה, החלה לפעול המערכת, שהיא תחליף מהימן ביותר ליחסים בין בני אדם בקיבוץ- מוסד השמועות והלחישות. שכניו של הירש גולד היו הראשונים שפתחו במסע הלחשושי הזה.   "לא נעים לי להגיד", אמרו בזהירות, " אבל אין זה נאה לאדם במעמדו (כלומר במעמדם), שימשיך להתרועע כך עם המתנדבים (כלומר המתנדבות)". וכאילו להוסיף שמן על המדורה, הפכה דירתו של הירש גולד, למקום המפגש הקבוע של צעירי הקיבוץ.

הם היו מגיעים אליו בשעות הערב המאוחרות ומשוחחים שעות על גבי שעות,  על צדק חברתי, מלחמת מעמדות ומהפכה. דברים שנבעו מניסיון חייו העשיר של הירש גולד, כמובן, ולא מניסיונם שלהם.

השכנים דיברו הרבה ובהתרגשות, על "יחסים חברתיים המבוססים על שתייה" והיו גם כאלה שהעזו להזכיר סמים. השיא הגיע כאשר לפתע המספר היה נחנק מהתרגשות, לרגע היה נאלם דום, ואחר כך היה פולט כמו חתיכת רעל שנתקעה בגרונו- "ועל האורגיות שמתרחשות שם כבר שמעת?"

הירש גולד עמד די יפה בכל הסערות שהצטברו סביבו, רק קומתו נידמה הלכה ושחה. הוא הלך בדרכו שלו והם, למגינת ליבנו, הלכו בדרכם שלהם. מטבע הדברים, אצלנו, שדרך היחיד מתנפצת לרסיסים על דרכם של הרבים ולא להפך. לכן העניינים לא יכלו להימשך כך עוד זמן רב,  משום שחרושת השמועות דרשה טיפול מהיר באמצעים דרסטיים.

 הירש גולד הוזמן לבירור במזכירות. שוב ישב מול המזכיר ועיניו מושפלות וכואבות, וחסר בהן הברק שעומד בעיניהם של אלה שיודעים תמיד יותר טוב מאחרים, זה המבט שזכור לו כל-כך טוב מהפגישה ההיא עם הועדה שגירשה אותו מדרום אפריקה.

הפעם לא הוגשו קפה ועוגיות ועל פני המזכיר הייתה הבעה השמורה לאדם שעומד  לפני ביוב פתוח. במילים קצרות ותקיפות הבהיר המזכיר להירש גולד המבוהל, שעליו לחזור למוטב ומיד. יש גבול להפקרות ואחד מהדברים שהם בנפשנו, הוא חינוך ילדינו ובנינו. עליו, על הירש גולד, לשים לב לדוגמה שהוא נותן לאנשים צעירים שתודעתם עדיין לא עוצבה, ולהיזהר כאשר הוא מבקש להנחיל להם את הערכים המסולפים והמופקרים שהביא עימו מדרום אפריקה. לאחר שתמו דבריו, הוסיף המזכיר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שאם לא ישנה את דרכיו ,ינקטו כנגדו צעדים. בכך סתם ולא פירש . הדברים נותרו תלויים ביניהם כשהם מכבידים והולכים.

הירש גולד הסיר את משקפיו והחל למרקם בקצה חולצתו, אחר שב והרכיבם ובלשון מהוססת ובקול רועד אמר שהוא אדם בודד, ומאחר שאשתו נותרה בדרום אפריקה לאחר גרושיהם, וישנם לו צרכים כמו לכולם, הוא מעדיף לשכב עם מתנדבות ולא עם חברות, אם המזכיר מבין למה הוא מתכוון. ובאשר לצעירים,  אמר, שבתום לב חשב שזוהי חובתו המוסרית, להרחיב את אופקיהם, כדי לעשותם שלמים יותר ומבינים יותר את העולם שלתוכו נולדו...

כאן לא יכול יותר המזכיר להתאפק והוא התפרץ על הירש גולד בחימה שפוכה- " מאיפה יש לך את החוצפה הזאת להחליט מה צריך להיות חינוכם של בנינו, בשביל זה יש ועדת חינוך, ומערכת של מחנכים מסורים ומטפלות...רק הגעת וכבר אתה יודע יותר טוב מאיתנו מה זה חינוך?... מה אתה חושב לעצמך, שכל אחד יכול לבוא לפה ולחנך כרצונו?"   הירש גולד התכווץ לתוך כתפיו, כמו צב הטומן ראשו בשריונו ולא הוסיף דבר. חיים המזכיר שילח אותו לביתו "לחשוב טוב טוב על מה שנאמר" והתקשר מיד לחברת המזכירות דרורה כדי להתמרמר באוזניה על מה שכינה "החוצפה של הירש גולד" ואגב כך השתחרר מהחימה שהשתוללה בבני מעיו.

מעכשיו לא שבו עוד הדברים לקדמותם.

 הירש גולד המשיך לארח בביתו את צעירי הקיבוץ וגם מתנדבים ומתנדבות, ומעגל החברים שהיה מתחמק ממנו במדרכות רק הלך וגדל. הצדקנים שבהם החלו לדבר כבר על כך שיש למסור את הילד של הירש לאימוץ, כדי להגן עליו מהחינוך המשחית של אביו. "צריך להציל את הילד" אמרו בקול רועד מעצמת הדאגה שפיעמה בהם.

אולי העניינים היו ממשיכים להתנהל כך איכשהו ללא הכרעה ברורה, אלמלא הגיעה אל המזכירות בקשתו של יוחאי, שרק השתחרר מהצבא, לצאת לשנה לדרום אפריקה- " כדי ללמוד ולהתנסות במה שקורה שם". יוחאי דיבר במזכירות במשפטים קצרים ולא פירט הרבה מעבר למה שאמר, כדרכם של בני קיבוץ שהם חוסכים במילים, אולי בעיקר משום שאין להם כל כך מה להגיד. למחרת כבר כל הקיבוץ עסק בכך והכעס היה גדול ומתלבה.

הוריו של יוחאי, אורי ורחל, תבעו מיד מחיים המזכיר לכנס אספה שתדון בדבר סילוקו של הירש גולד מהקיבוץ. אורי, שהיה ידוע כאיש שקט, מסור, שלעולם לא היכה את אשתו בפומבי, אמר לחיים בקול רועד מזעם עצור "את מה שיש לי להגיד אומר באסיפה".

כשהתכנסה האסיפה בחדר האוכל בערב, עמדה בחללו המואר אווירה חרישית של לינץ'.

חיים המזכיר קם ותיאר בקול מדוד ואחראי את השתלשלות הדברים ואז נתן יושב הראש את רשות הדיבור לאורי.

אורי קם לדבר לאחר שניגב קודם לכן את כפות ידיו על מכנסיו. בכאב צורב וחשוף תאר כמה קשה היה לגדל את יוחאי- " אתם יודעים כמה קשה לגדל ילד שיהיה כמו כולם" – שאל, ואחר המשיך ואמר כמה גאים הם, הוא ורחל, בכך שיוחאי משחק בנבחרת הכדור סל של הקיבוץ- "חמישייה ראשונה"- הוסיף אורי ומחה דמעה מעינו. בצבא שרת יוחאי ביחידה מובחרת-  "כמו כל הכיתה, ואתם יודעים שאסור לדבר יותר מדי על השרות של יוחאי, גם בגלל הצניעות כמובן , אבל בעיקר בגלל בטחון שדה ". הכול היה כבר מתוכנן וסגור , יוחאי משתחרר מהצבא ובא לעבוד עם אורי בגד"ש, אחרי שנה שנתיים הוא הולך לרופין לקורס מרכזי משק... ופתאום הגיע "ההירש הזה" והתחיל להרעיל את המוח של הילדים. בלבל אותם עם דיבורים על שחורים מדוכאים ועל שוויון בין בני אדם. ועכשיו יוחאי עוזב הכל ומבקש לנסוע לדרום אפריקה-  "זה לא יכול להימשך כך"- נשבר קולו של אורי מהתרגשות- " זה או הוא או אני".

קמה מהומה גדולה וכולם החלו צועקים ורוגשים בבת- אחת.

יושב הראש הלם בשולחן כדי להשיג שקט וכדי להזכיר לכולם " שאנחנו קיבוץ תרבותי, ששומר על נוהל שיחה תקין". אבל אז, בדיוק כשהשתרר שקט מעיק בחדר האוכל, עד שיכולת לשמוע קול של סיכה נופלת, אמרה שרי מהדואר לשכנתה לשולחן בלחש שנשמע בכל חדר האוכל- " את צריכה לראות את החוברות האלה שהוא מקבל מרוסיה פעמיים בחודש".

זה כל מה שהיה צריך כדי להדליק את קלרה, חברת קיבוץ ותיקה שאהבתה הנכזבת לשמש העמים הייתה ידועה לכול. כקפיץ משוחרר זינקה ממקומה ושאגה- "קומוניסט, רק זה היה חסר לנו. שיהיה קומוניסט במקום אחר, לא כאן , לא אצלנו!!" קולה של קלרה היה חזק מאוד והלך מקצה חדר האוכל ועד קצהו, כמו הצופר של טנק החלב בהתקרבו אל הצאן.

אז ביקש הירש גולד את רשות הדיבור. יושב הראש נועץ במבטו עם המזכיר ובחוסר רצון בולט נתן לו את רשות הדיבור.

הירש גולד אמר הרבה דברים יפים ונכונים, אך הם התאדו באותו ערב על לוח ליבם הקשה של החברים. בקול רועד סיפר להם על חייו הקשים בדרום אפריקה, וכמה יפה ניראה בעיניו הקיבוץ כאשר הגיע אליו בראשונה. כמה שמח כאשר ביקש ממנו המזכיר לשוחח עם אנשי המקום ולהיפגש עימם. הם נראו בעיניו כמו חלום שהתגשם, אמר הירש גולד בהתנצלות. אחר המשיך והתנצל על כך שלא הבין שבקשתו של המזכיר למפגש איננה כוללת את צעירי המקום. איך יכול היה לטעות כל כך ולחשוב שקיבוץ הוא מקום שאפשר לבנות בו יחסים של עוצמה עם בני אדם, מקום שאפשר לשוחח בו שיחות נפש על כוס וויסקי, ולתומו אף סבר שיחסי מין בין אנשים מבוגרים הם עניינם הפרטי.

בשלב זה של דבריו עלה קול יללה נורא בחדר האוכל .

כך הם חברינו כאשר הם שומעים את המילים שתייה ומין. קולה של קלרה כיסה על כולם-  "קומוניסטים החוצה"- שאגה קלרה הקדושה. זה היה גם גזר דינה של האספה.  

הלכתי עם הירש גולד ומרווין בנו הצעיר עד לשער של הקיבוץ. לא ידעתי איך לבטא את עלבוני שלי, לכן לא אמרתי כלום, רק לחצתי את ידו של הירש גולד וליטפתי את ראשו של מרווין הקטן והמשכתי ללוות אותם במבטי כשהתרחקו בכביש לכיוון ראש פינה.

לאט-לאט התרחקו כשהם הולכים וקטנים עד שאור בין הערביים בלע אותם לתוכו. ובעדינות , כמו שהירש גולד עזב את הקיבוץ, פינה האור את מקומו לאט לחשכת הלילה, שתבוא ותכסה על הבושה ותביא נחמה לכולנו.


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: