גשר צר / דודו פלמה

גשר צר
מאת דודו פלמה, כפר הנשיא

הזמן הכול יכול?- והגורל הנצחי אדוני ואדוניך?   ("פרומתיאוס"- גיתה)


לכל אדם ישנו גשר, אותו הוא חייב לחצות כאשר הוא חוזר אל עברו.

את הגשר הזה הוכרח יום אחד יוסף כ. לחצות. וכשחצה אותו שוב לא יכול היה לחזור.

כבר כמה זמן חש יוסף כ. שאין הדברים  עוד כתיקונם. אמנם יש אומרים שתמיד כך הוא הדבר, כאשר אדם מגיע לגיל שבעים וחמש, אך יוסף כ. חשד שלא בכך טמון שורש

הרע.

יוסף כ. היה אדם שהעלים היטב את הריסות עולמו הישן, במערכת מורכבת של סדרים המפזרים את החיים בעובדתיות יומיומית. לכן, כאשר התנפץ הכל סביבו לפתע פתאום, מצא עצמו ניצב המום נוכח מה שאמר לו פעם חבר דתי בשעת ויכוח - " לעולם נמצא האדם חסר אונים, מול אי ידיעת הכוונה וארעיותן של ההוכחות האמפיריות"... ושברי עולמו הסדורים כל כך, הבלתי ניתנים לערעור כל כך, נותרו מפוזרים סביבו, מנותצים ומרוסקים, כתפאורה מלעיגה בתיאטרון אבסורד.

כאשר עלה יוסף כ. ארצה, אוד מוצל מכבשני אשוויץ, נשבע שלעולם  לא ישכח את הלקח הכפול שחרט באותיות של אש בוערות בחפירות מוחו הדווי. את אשר אירע ליהודים במלחמה שם למעלה, מעל לכל הלקחים והניסיונות שאוגר אדם בימי חייו. ומתחת גנז את הדבר השני, הנורא, זה שקרה לאומה הגרמנית. איך מתוך מלמלת-התרבות, הארוגה יצירות של ענקי רוח, עלה אפל וקודר אל המלחמה הטבטוני והצית את העולם בכבשני מלחמה בוערים.

היטב ידע יוסף כ. שמשימה קשה עומדת לפניו. אין הדבר פשוט כל עיקר, לשאת את שני הלקחים האלה במוחך, ובכל זאת להמשיך לחיות וללקט את שברי עולמך מחדש, לאסוף אותו פריט אל פריט, עד שיתקתק בהתמדה כמו שעון שוויצרי מדויק, או שיהיה מסודר כמו הארכיון של יצחק עדר.

אף על פי כן, למרות כל הקשיים, עלה בידו לבנות מסגרת נוקשה ומדויקת לחייו המתמוטטים. מסגרת שלאחר שנעץ בה את מסמר השגרה האחרון, האמין שלעולם לא תתפרק  עוד.

היום נע היה במסלול חייו המדויק במשעולי הקיבוץ הכבושים היטב, בין חדרו הצנוע שבקצה שכונת הותיקים - בו חי לבדו עם זיכרונותיו המעיקים ועם ספריית הענק שלו, שהייתה כל עולמו - לחדר האוכל שבו היה מופיע, כסדר, שלוש פעמים ביום, עשרים ואחת  פעמים בשבוע, שמונים וארבע פעמים בחודש, אלף ושמונה פעמים בשנה.

בזמן האחרון, ללא כל סיבה נראית לעין, מצא עצמו יוסף כ. בודק  בחרדה גוברת והולכת את קירות עולמו, שאפילו אל תוכו המהודק החלו לפרוץ אותות מבשרי רע. כל מיני דיבורים על "שינויים" במבנה הקהילה, וביטויים מפילי מורא כמו "תקציב משולב" ו"רשת ביטחון", עוררו בו תחושה מטרידה של חוסר נחת וחרדה.

 

יום אחד, כשהלך לחדר האוכל, חש טפיחה רכה בפניו, ואחר- כך עוד אחת בכתפו, ואז ניתך עליו מטר של רגבי אדמה. יוסף כ. הסתובב מבוהל, והבחין בחבורה של זאטוטים שעמדה עכשיו סביבו והשליכה בו גושי אדמה קטנים שגיבשו באצבעותיהם הקטנות מהאדמה הלחה שהייתה במקום. עלתה בו תחושה משונה, סוריאליסטית, שעולה באדם בשעה שהוא  נתון בסיוט לילה. מוכה חמת זעם פתאומית הסתער על הילדים, ומסך לבן סימא את עיניו. הזאטוטים נפוצו לכל עבר כלהקה מבוהלת של אפרוחים, וחזרו והתלכדו במרחק בטוח סביב סינרה של המטפלת שניצבה נדהמת וצפתה במתרחש. יוסף כ. יכול היה לשמוע במעומעם, כמו דרך וילון עבה, איך היא נוזפת בהם ומוכיחה אותם על כך שהם  מציקים לניצול שואה. צמד המילים "ניצול שואה" צרב בו כמו מכוות- אש.

מושפל המשיך יוסף כ., כשהוא מבקש לשוב ולהיצמד נואשות למסלולו השגור, שב ועלה על המדרכה. חשד ראשון החל מבצבץ בו, מין מוחשיות כאובה בקיום המרחק הנפער ומעמיק בין דורות, ובזה שהרגשת השייכות, שהייתה כה מובנת לו מאליה, תלויה למעשה על בלימה, ומחשבת כל רגע לצנוח אל התהום שנפערה לפתע לרגליו.

לא רחוק מחדר האוכל עסקה קבוצה של פועלים ערבים בשיפוץ אחד מבתי הקיבוץ הישנים. הפועלים היו עסוקים בבנייה וחברי הקיבוץ הלכו סביבם טרודים בענייניהם , ובין אלה לאלה אין שיח ושיג, או כל דבר אחר שעשוי להעיד את דבר היותם מתחלקים ביניהם באוויר , בקרקע ובזמן, זה הזמן הניגר כל העת באין מפריע כפצע שותת דם.

רצה המקרה ובאותה שעה בדיוק הלכה אורנה ח. לחדר האוכל להביא ארוחת צהריים לפעוטון נרקיס. אורנה היא בחורה חסונה ונאה שכל גבר שמבחין בה מחסיר מיד כמה מפעימות ליבו.

ייתכן, ייתכן מאוד, שדרך הליכתה הגאה ומתוחת הרגליים הפכה את אורנה לסיבה שבגללה איבדו המאורעות את השליטה על עצמם והחלו להיפרם לכל עבר כערמת חול ברוח. אחד הפועלים הערבים, נער צעיר ששריריו השתרגו מבעד לקרעי גופייתו האפורה, ספוגת הזיעה, ניתק מהקבוצה, פלט שריקה רכה מבין שפתיו, ומעט מסימני תשוקתו הסתמנו בפניו ובעיניו המבריקות.

אורי, בחור צעיר שזה עתה השתחרר מהצבא ורצה המקרה שגם הוא יעבור במקום, הבחין בפועל הצעיר וזינק קדימה, כשהוא מבקש להציל את כבודה האבוד של אורנה. הנער הערבי החוויר, ומבוהל שב אל חבריו וביקש מקלט מאחורי גבם. אורי נעמד על המדרכה , אגרופיו תומכים את מותניו וצעק - " אתה תתנהג יפה אצלנו , שומע , חתיכת ערבי מלוכלך, כאן זה לא הכפר שלך". 

אורי יודע איך מתנהגים עם ערבים. אגרופו התנופף באוויר מאיים, ושהה שם לעיני יוסף כ. כאילו עצר הזמן מלכת. אז הבחין אורי, כמו שקורה לפעמים בהתרחשויות ממין זה, שאורנה לא שמה לב בכלל למהומה שהתחוללה בגלל רגליה החטובות, והיא נעלמה כבר מעבר לעיקול. אורי נפנף שוב באגרופו, כמבקש להדגיש דבר מה, והסתלק משם כשהוא רוטן לעצמו משהו כמו " אי אפשר כבר לחיות בשקט אפילו אצלך בבית".

יוסף כ. עמד חיוור כסיד וצפה במתרחש מהצד. "אי ודאות הכוונה וארעיותן של ההוכחות האמפיריות"... עלתה בו המחשבה והילכה עליו אימים.

באותו רגע התנפץ הכל סביבו לרסיסים. רועד בכל גופו כאחוז קדחת, מיהר יוסף כ. לביתו, ערם על הרצפה באמצע החדר, בתנועות ידיים סוערות, את כל ספריו, אוצרות תרבות של עולם-רוח שאיננו עוד, שצבר במשך שנים, ותוך שהוא מפיל את מדפי הספרים בקול רעש גדול, גישש למצוא את קופסת הגפרורים שנמצאה על השיש ליד כירת הגז.


איור מאת דודו פלמה

חברים שראו אחר כך את העשן והלהבות בוקעים מחלונות חדרו של יוסף כ. מיהרו להזעיק לעזרה את "צוות כיבוי אש" של הקיבוץ, ושעה ארוכה עסקו הכול בכיבוי השריפה.

איש לא הבחין ביוסף כ. עצמו, שחמק משם ומזוודה קטנה בידו. אחר כך התרבו הגרסאות על היעלמו. אבל חברה ותיקה אחת הייתה מוכנה להישבע שראתה אותו עולה על פולקסווגן כתום, כזה שבא תמיד אחר הצהריים לאסוף את קבוצת הבניין הערבית. היא גם הייתה מוכנה להישבע שהלך בצורה מוזרה, כאדם שפוסע על גשר צר שתהום פעורה משני צדדיו והוא פוחד ליפול.

למחרת נמצאה גופתו מושלכת באחד הפרדסים בסביבה. דקירות של סכין, שהדם הכהה כבר קפא בהן, היו פעורות בחזהו, וחיוך לא מבואר נגע לא נגע בקצות שפתיו.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: