החיים כפסטורליה זמנית ומתעתעת / עובדיה שוויקה

 החיים כפסטורליה זמנית ומתעתעת

עובדיה שוויקה - קיבוץ ברקאי

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

אין תמונה מתעתעת יותר מתמונה פסטורלית. היא אומנם משאת נפש, רצון שתהייה, ולכן מדי פעם הנך בטוח שראית אותה. באה המציאות וטופחת לך על הפנים, ולועגת לך פעם אחר פעם על שראית מקסם שווא, ונלכדת בחיזיון שבינה לבין מה שחשבת שראית הוא תעתועי עיניך ודמיונך בלבד.

איור מאת יעקב גוטרמן

לא שאני פסימי מטבעי; נהפוך הוא. אני מוכן להכריז על עצמי כאופטימיסט ללא תקנה, כפי שאומרים, לעתים עד כדי תמימות מרחיקת לכת, שעל פי מכריי, היא אינה מובנת להם. זאת למרות כל מילות הגנאי שאני מכונה בהם. לעתים בלעג, לעתים בגיחוך, ועל פי רוב בסלחנות. ואני בשלי. זה אופיי וזאת מהותי. הכף, אם להודות ביושר, ולצערי כי רב, נוטה על פי רוב לטובתם. שוב ושוב טופחת המציאות על פניי, ומוכיחה את צדקת טיעוניהם וראייתם ללא כחל וסרק.

 

לעתים רחוקות, נעשה חסד עמדי, והמציאות מספקת לי פירורים כפיצוי לתפישתי. באותו רגע שמחתי מרקיעה שחקים, אני אוסף רגעים אלה לזיכרוני והם מספקים נימוקים וכוח כנגד עצמי וכנגד המתמידים לראות שחורות, המלעיזים עליי, שרואה אני צל הרים כהרים.

 

והנה זה בא ובגדול וזכיתי לזמן של חסד, שגם אלה המערערים על מה שרואות עיניהם, אפילו באביב, בפרוח דשא, עשב ופרחים מלוא כל העין. מין מראה פסטורלי פותח לב ונשמה, ומזמין אותך לברך על יופיו של העולם. פסטורליה במיטבה שאין פסטורלי ממנה המגרה אותך לשיר, לשורר ולזמר עם הציפורים, הפרפרים והדבורים. אותם אלה, שלא יורדים לסוף דעתו של הטבע, שלא נברא אלא להפיח בהם רגעי התעלות, ולפתוח את לבם לאהבה השופעת מסביבם. שעסוקים הם עד צוואר בראשם, ואוטמים את לבם ועוטפים אותו הדק היטב בעטיפה חומרנית אפורה ומדכאת, העושה את החיים תפלים עד לזרא.

 

חג הארבעים של הקיבוץ קרב ובא. הקיבוץ התכונן והתארגן לקראת חגו. איני זוכר אם הוטל עליי או שלקחתי על עצמי, או שהתבקש לכתוב הצגה לחג.

הייתה זו תקופה קשה ומתמשכת של אובדן דרך. קלקולים כלכליים קריסתו של עמוד תווך, הנחשב לאורך זמן כאיתן ובלתי מעורער, הלינה המשותפת. הייתה תחושה קשה של גלתה שכינה מחצרו של קיבוץ, כמו שביטא זאת אחד המשוררים המובילים.

אף על פי כן כתבתי ונתתי להצגה את השם: "עין אחת בוכה, ועין אחת צוחקת". במרכזה, יום הולדת של אחד מבני משפחה ענפה בקיבוץ. נאספים שם אורחים, עוזבי קיבוץ, מכרים, בנים שעזבו ובנים שעדיין חיים בקיבוץ בפקפוק רב, ובחוסר אמונה בצדקת הדרך, המחפשים בעיניים כלות בדל אמונה לחיים במקום.

 

בפרק הסיום של ההצגה מתפתח דיאלוג בין חבר ותיק לבין חבר ילדות שעזב את הקיבוץ לפני שנים רבות, ונענה בשמחה להזמנת חברו להשתתף בשמחה.

לוקח החבר את ידידו לסיור בקיבוץ. לעיניו של האורח מתגלה תמונה יפה של עצים עבותים, דשאים רחבי ידיים, וגינות פורחות ליד בתי החברים. למראה הקיבוץ המטופח, פתח האורח את פיו ומלמל: "איזו פסטורליה, לו הייתי צייר הייתי בשמחה מצייר את מה שאני רואה. תמונה לתפארת. תמונה יפה".

עצר החבר את ידידו, הפנה את פניו לפני אורחו ומלמל: "זו פסטורליה מתעתעת היושבת על לבה מפעפעת". שח החבר לידידו על מצב הקיבוץ, על משבר האמונה המתרוקן, על הדור הצעיר שבוהה בערכים ואין הוא מבין אותם, ואף בז להם וששקועים הם עד צוואר בחומרנות, ומימוש עצמי הפך לערך עליון ומקנח באין כבר טעם, אין בשביל מה ומי ואין קיבוץ.

הפעם עצר האורח את החבר, שאף לתוכו שאיפה עמוקה ופתח במונולוג שיצא מנהמת לבו: "אתה מתלונן? אתה ממהר להספיד, ידידי. תביט בי, תביט טוב. עד עתה לא סיפרתי לך על עצמי, כי לא רציתי לערב את שמחת היום בצערי שלי".

 

ראיתי את הקיבוץ. כל כך יפה, כל כך יפה שמרוב עצים אתם לא רואים את היער, כמו שאומרים. ראיתי את משפחתך, ראיתי שלושה דורות. אתה ואשתך עטופים באהבה. אתה מבין? אתה מעריך באיזו פסטורליה אתם חיים? הדור הצעיר אתה אומר? הסר דאגה מלבך. אם רק תחזיקו מעמד הם יחזרו. הם ייצאו, יטיילו חופשיים ומאושרים מחוסרי אחריות, וברגע שיקימו משפחות לפתע ייזכרו במקום היפה הזה, כי מה שרואים משם לא רואים מכאן. אני חוויתי אני ראיתי. מה יש לי? כסף? אני ערירי, ידידי. ערירי. עושים לי טובה שבאים לבקר. ומי יודע מה חושבים בסתר לבם כשרואים שאני עוד חי. את מי אני מעניין? עבדתי כמו חמור יום ולילה ו... טוב, טוב, אני לא רוצה לקלקל לך את השמחה תרשה לי רק משפט אחרון ... תנהגו בחוכמה, תנו ללבה לפרוץ, תשנו כמה אורחות חיים. אל תחמירו בצדקכם, כי איפה שיש צדק מוחלט שום דבר לא יכול לצמוח כמאמר המשורר".

 

עד הפרק הזה בהצגה הצופים נהנו והזדהו. בפרק הזה החלו תזוזות של אי נוחות בכיסאות. פה ושם נראו חיוכים ציניים על הפנים. בסוף ההצגה ניגשו אלי חברים ולחצו את ידיי בחום, ולא מבלי להעיר שהסוף לא מציאותי, אך הפטירו בנימוס: "אשרי המאמין".

 

דין התנועה תמיד הכריע את התנגדותי. למרות שאזרתי אומץ והחלטתי סוף-סוף למרוד, שוב נכנעתי והצטרפתי לאחרונה כחבר מן המניין למועצת הקיבוץ, שהחליפה את שיחת הקיבוץ המיתולוגית ששבקה חיים.

 

והנה, בשבועיים האחרונים בתוך שתי ישיבות של המועצה הצטרפו לקיבוץ שמונה משפחות צעירות ויפות המתפרנסות ברווחה. מלח הארץ ושמנת החלב. נימוקיהם תאמו להפליא את נימוקי אורחו של בעל השמחה שבהצגה. נימוקיהם היו כשמן בעצמותיי, שורשים, איכות חיים, ערבות הדדית, בית. והיו גם שאמרו חיים בתוך פסטורליה. הפעם אני זזתי באי נוחות בכיסאי, חייכתי חיוך כבוש כדי לא להסגיר את התרגשותי מנבואתי המתגשמת - פסטורליה מתעתעת במיטבה. 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: