אכן, אפשר לסמוך / עובדיה שוויקה

אכן, אפשר לסמוך

עובדיה שוויקה - קיבוץ ברקאי

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

מגיע זמן, שאני כבר לא מתריס כלפי אלוהים, על היצירה שלעתים נראית נהדרת ולעתים קלוקלת. למען האמת: מה זה עוזר? גם אם ניסיתי, בכוחי הדל, לתקן עוולות, שטחו עיניו מלראות, הכול נסתיים במפח נפש גדול.

איור מאת יעקב גוטרמן

אז, היה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ורוחו ריחפה עליהם. בשישה ימים תמימים ברא עולם. בכל פעם שברא משהו, נתן לעצמו ציונים בין טוב לטוב מאוד. מה שהיה ממש מעולה, ששבת ביום השביעי. כיון שהוא שבת, ציוה עלינו את השבת. ומשום שדווקא כאן חסך מעצמו ציונים, ירשה לי לברך ולאמור: כל הכבוד!

 

אלא שבכל יצירה טמונה נקודת תורפה. גם אם לא נצפית בתחילתה חזקה עליה שתתגלה ותתבהר במשך הזמן.

והאלוהים יצר את האדם. בצלמו ובדמותו יצר אותו, כפי שתוכנן מלכתחילה. אם היה עוצר כאן, ניחא. בתמימותו כי רבה, ומתוך רחמים עמוקים על בדידות האדם, החליט להעניק לו אישה. יצור יפה, עגלגל, רך וענוג. עד כדי כך, שיש אומרים, שהמלאכים התקנאו במתנה זו שניתנה לאדם.

וברגע זה הכול נשתבש. כי יחד אתה, ירדו על העולם תשוקות, תאוות, קנאות ופיתויים. יצרים רעים, כואבים, שוברי לב ואכזבות, שעקבותיהם הגלויים והסמויים, יובילו, על פי רוב, לזאת שכונתה בפי בוראה: עזר כנגדו.

מאז, התוהו ובוהו שב אל העולם. מפצים קטנים מלווים חייו של האדם. מעריסתו ועד יומו האחרון, בתורו אחר האהבה, והאחר העזר כי נגדו נמצא בשפע.

מפצון שלא צלח לי, שזיכרונו מבליח, מדי פעם בראשי, התרחש באופן מפתיע ובמקום מפתיע.

 

יום אחד, אביבי מאוד, נהגתי את צאני למרעה. אין יפה ונעים מעונות האביב לרעייה גם לצאן וגם לרועה.

בימים כאלה, בא לך להודות על הבריאה ועל שנבראת, ועל זיווה של הבריאה. שמש אביבית חמימה ומלטפת את הירוק הפורח. האוויר מלא בפרפרים, דבורים ובעלי כנף, המתעופפים להם בשמחת חיים הומה והומייה.

הייתי אז עלם צעיר. יש שהרחיקו לכת שטענו, גם נאה. בתקופה זו של השנה, היו יורדות נשות הכפר לאסוף עשבים קוצניים, שמליבתם היו מבשלים מרק.

באותו יום, הייתי לבד במרעה. לא הייתה נפש חיה מסביב מחמת החום, ומתוך רצון להשתזף, ערטלתי את פלג גופי העליון. הכול היה רגוע. ופתע, משום מקום, הלכה והתקרבה דמות של נערה ערבייה, תוך כדי שהיא מתכופפת ובסכין שבידה, חותכת היא את הצמחים הקוצניים שחפצה בהם.

היא הלכה והתקרבה, עד שנעמדה מולי במרחק שיחה. הבטתי בה והיא בי. הייתי נרגש, ומעט נבוך. המרחק הלך ונתקצר. לפתע, שאלה אותי, בשפתה, אם חגורת המחרוזות סביב מותניה, יפה. בטרם השיבותי הוסיפה: "אתה יכול לגעת בה אם אתה רוצה". שלחתי יד מהססת, ורפרפתי על החרוזים הכחולים. נזהרתי שלא לגעת במותניה, החמאתי לה על המחרוזת, הוספתי, שהיא מתאימה מאוד לנערה יפה כמוה.

הביטה לי בעיניים, מצמצתי ראשון, בטרם יבריק הברק וירעים הרעם, ואש תתלקח ותלקח את הגוף, וכדור שלג חם יתחיל להידרדר במורד, מבלי יכולת לעצור.

 

"תגידי", שאלתי אותה, כדי שהמילים יצננו את הגוף החם על רקע תפאורה פסטורלית שאין מתאים ממנה למעשה אהבים, "את לא פוחדת שיראו אותך כך, עומדת קרוב כל כך לבחור? כי הרי אצלכם זה לא מקובל". "לא! אין לך מה לפחד", ענתה לי בחיוך בוטח, "גם אני לא פוחדת. המשפחה סומכת עלי". שאלתי אותה על עתידה, על אפשרות ללמוד. האווירה התקררה במקצת, והפנטזיות הלכו והתרחקו, ואתם הנערה עם חגורת המחרוזת.

אכן, משפחתה סומכת עליה, ובצדק, מלמלתי לעצמי בעוד דמותה הלכה והתרחקה. המפץ הקטן נרגע. מספר כבשים סקרניות שהרימו ראש לקראת האורחת המזדמנת, הורידו ראשן באכזבה והמשיכו ללחך את העשב הדשן.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: