החלילן מנווה-גדליה / אורון יהלום


החלילן מנווה-גדליה
מאת אורון יהלום, בית אלפא     
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

בנווה- גדליה היו המון משוגעים. חלקם עם בעיות קליניות מוגדרות כמו סכיזופרניה, וחלקם סתם מוזרים. לנווה-גדליה, כמו כל קיבוץ, הייתה נטייה לשמר בתוכו את המשוגעים. אבל בנווה גדליה היו גם תקנות מיוחדות בנוגע לטיפול באנשים "מיוחדים". על פי התקנון, אנשים אלו היו זכאים לדיור, מזון וטיפול רפואי מבלי שייבחן המקרה שלהם בעיניים רפואיות. מספיק היה לבוא לוועדת בריאות ולהצהיר שאינך מוכן לעבוד יותר.


איור מאת יעקב גוטרמן

יוסל קוזלובסקי, למשל, ניסה לפרוץ לקופת-בית לגנוב את מעט המזומנים שהיו שם. שומר הלילה נתקל בו בטעות, וזה הספיק. תוך זמן קצר קיבל יוסל קוזלובסקי פגישה שבועית עם פסיכולוג בעיר, איש קשר למזכירות ופטור מלא מעבודתו ברפת. יוסל דווקא אהב לעבוד ברפת. וכאן מגיעה גם הנקודה ההגיונית בתקנות של נווה-גדליה. לעתים אולץ החבר לחדול מעבודתו כעונש בלתי פורמאלי על התנהגותו. כך שהיה זה, בסופו של דבר, חוק מרתיע, לא פחות מחוק הומאני-מדי.

 

הבעיה היחידה עם החוק, הייתה - עלייה מדאיגה במספר החברים "המיוחדים" המובטלים.  בשלב מסוים, הקימו כל אותם חברים מפעל לייצור נעליים, על מנת לספק לעצמם תעסוקה. אחרי הכל יש מעט מאוד דברים המבאסים יותר מאשר לשכב במיטה כל היום בלי לעשות כלום.

 

להפתעת כולם, המפעל עמד על רגליו ואף הצליח לכסות את הוצאותיו החל מהשנה השלישית לקיומו. מנכ"ל המפעל, יורם אלפר, אפילו הוזמן פעם לדבר ב"ערב חדש" על המיתון בשוק הנעליים הישראלי ("תחרות לא הוגנת, ממשלה אימפוטנטית"). בליין הייצור נדרשו עבודות פשוטות שהתאימו מאוד ל"מיוחדים" של נווה גדליה, כך שהפתרון היה מוצלח.

 

ואז החלו רינונים בקיבוץ. אחרי הכל, זה היה הענף היחידי בקיבוץ שלא הפסיד כסף. קברניטי הקיבוץ רטנו על הצלחתם המפוקפקת של "טפילי האדם" האלה, שאינם צריכים לתרום דבר לקהילה ומקבלים הכל בחינם. חלק מהחברים סברו שיש ליורם אלפר דוד עשיר במיניסוטה שמימן את קניית המכונות וחמרי הגלם. ליורם אלפר היה אומנם דוד, אבל הוא גר בוויצ'יטה והיה חקלאי שפשט את הרגל מגידול תירס, חמש שנים לפני הקמת המפעל.

 

"וויצ'יטה שמיצ'יטה", רטן פייגה המזכיר בישיבה חשאית-מיוחדת, "לדעתי הוא עדיין מקבל סיוע כספי ממישהו. אולי זה האח של עוזי. הוא עובד במחשבים ביפן. זה בטוח אח של עוזי".

"לעוזי אין אח", ציין אפריים, הגזבר, "זה לא זה. יש כאן משהו אחר. כנראה שהם פשוט מצליחים".

"אל תהיה מגוחך!" רטן פייגה. "חבורה של לא-יוצלחים. גוֹסוֹ אפילו לא יודע לשרוך את הנעליים בלי עזרה מהעובדת הסוציאלית.. מצליחים... חה!"

"הבעיה נשארת בעינה", אמר דוביק מהנהלת חשבונות, "עדיין היינו שמחים להיפטר מהם. הם מוציאים לכולם את העיניים ואף אחד לא סובל אותם"

"המממ...", שקע פייגה בשרעפים. "מישהו חשב על דרך לבצע טרנספר לאוכלוסייה שאנחנו מדברים עליה?", השפה הופכת מליצית לפעמים כשמדברים על דברים מלוכלכים. ככה זה.

"לי יש רעיון" אמר אפריים. חדר הישיבות השתתק. רק  עשן סיגריות ואדי קפה.

"יש לי רעיון", חזר אפריים. "כולכם מכירים את חנן". האנשים הנהנו.

 

חנן היה מדריך טיולים נורמלי מאוד ופעיל מאוד בתחומים מקצועיים וחברתיים כאחד. כולם ידעו שהוא גם מתחבר היטב עם "המיוחדים". חנן אפילו ניסה לעזור להם בהצעות לשינוי התקנון לטובת תעסוקה ומקומות עבודה.

 

"ובכן", אמר אפריים, "כולכם יודעים שהוא מתרועע היטב עם... אותה... אוכלוסייה... ולכן, אני חושב שניתן לנצל את זה לטובת העניין".

"איך?" תמה פייגה.

"האם אתם מכירים את הסיפור על החלילן מהמלין?" שאל אפרים.

האנשים הנהנו. "הסיפור עם החלילן שמוציא את העכברים והילדים מהעיר", אמרה דורה.

"אכן. ובכן, מה שחשבתי לי זה שנוכל לנצל את חנן בתור "חלילן מהמלין". נוציא את עובדי המפעל לטיול ענף, שמגיע להם עפ"י התקנון, וכדי שהעסק ייראה להם כשר וכולם יירצו לבוא נשים את חנן בתור המדריך".

"נו?" שאל פייגה.

"הטיול הזה", אמר אפריים, "יהיה טיול שאין ממנו חזרה. זה יהיה טיול... לתל אביב".

"לא, תל אביב!" קראה דורה.

ההלם ניכר על פניהם של שאר משתתפי הישיבה.

"כשיגיע חנן לתחנה המרכזית הוא ינטוש את כל משתתפים ויחזור לבד לקיבוץ".

השקט המאיים השתלט שוב בחדר.

"מה... שאתה מציע הוא קשה מאוד", אמר פייגה בפנים רציניות, "אך... נראה לי שאין מנוס מזה. ייתכן שגלות בתל אביב היא אכן הפתרון הרצוי עבור... אותה אוכלוסייה".

דוביק עישן בקדחתנות. דורה עצמה עיניה בדרמטיות. איש לא מיהר להתנגד.

"אני מציע", אמר פייגה, "להעלות את ההצעה של אפרים להצבעה עקרונית, כדי לבדוק האם אנחנו מוכנים להמשיך עם הרעיון הזה ולעבד את הפרטים. דליה, אני מבקש לא לרשום בפרוטוקול את ההצבעה הזו. אוקיי, מי בעד ההצעה של אפריים מבחינה עקרונית?"

 

ההצעה עברה. 8 נגד 1. דורה הפחדנית הזאת הצביעה נגד. נראה אותה אחר כך בחדר אוכל.

 

ביום שלישי בבוקר יצא האוטובוס הכחול-לבן של "הורן את לייבוביץ'" את חצר הקיבוץ, כשהוא נושא בתוכו את כל 43 פועלי מפעל הנעליים ואת חנן המדריך בכיסא הקדמי המכובד שליד הנהג.

הפנים של חנן היו חתומות. הוא ענה יפה לגוסו ששאל אותו שאלות דביליות והקשיב בשקט לחוויותיו הדמיוניות של יורם אלפר, אבל נדמה שהיה רחוק מהם אלפי שנות אור, על כוכב עצוב ומרוחק מהשמש.

 

המזכירות לא נתנה לו אפשרות אחרת. אמרו לו שיועבר למטבח אם יסרב... שיוטלו עליו סנקציות בתקציב... שיבחנו את ההכנסות החיצוניות של אימו...

 

כשהגיעו לתחנה המרכזית נטש את הקבוצה, כפי שהורו לו, ופנה חזרה לנווה-גדליה.

קבוצת עובדי מפעל הנעליים, נכנסה לבולמוס של פאניקה והיסטריה והתפזרה לכל ארבע רוחות תחנות האוטובוס הבין-עירוניות.

 

יורם אלפר מצא עצמו בסוף היום בבאר שבע, מנסה לשכנע חנות נעליים לתת לו לעבוד כזבן.

יוסל קוזלובסקי הגיע לצפת והצטרף לחב"ד.

גוסו הגיע לירוחם ונמכר לקרקס רוסי נודד בתור ליצן.

 

הנהלת הקיבוץ נשמה לרווחה. אך בבוקר שאחרי, נעלם חנן מהקיבוץ...  וכל הילדים גם.

 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: