התא / אורנה אולשר

התא

אורנה אולשר - דגניה ב'

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

"זו תחילתו של הסוף", ולא הסתכלה בי. כפות הידיים שלה היו חרוצות בנהרות ויובלים. ביניהם הופיעו גאיות וגבעות וקמטים רבים. לא הייתה שום חגיגיות בישיבה הרחבה שלה על הכיסא הקלוע. הפינג'אן פלט עדיין אדים של רתיחה, למרות שכיבתה את האש בפתיליה החרוכה.

איור מאת יעקב גוטרמן

הייתה שם צופית אחת, בעצם – אחד, לפי שהיה כל כך בוהק ומגונדר. היה בא, עושה עצמו מנקר בתוכו של ההיביסקוס ובינתיים מנסה לקלוט קצת רכילות.

אבל, משטח הקפה, שהיה שרוע על תחתית ספל החרסינה המצויר בדיגומי ציפורים קטנות, לא הסגיר שום סוד לצופית הזה.

המשב, שחלף שם בחצר כפס לבן של מטוס סילון, הפעיל מחדש את עיני שבהו ולרגע צמרור של קור הרעיד את הגוף.

הספלון עדיין היה מחובק בידיה, בין אצבעותיה הגרומות והעבות.

לא הסתכלה בי.

 

אחר כך קמתי, דוחפת את השרפרף לאחור ביד אחת, אוספת את הארנק. בענבים, שקטפה מסוכת הגפן בה ישבנו, לא נגעתי. גם היא לא. לא החסרתי ענב אחד מקערת הפלסטיק הגדולה. קערה צהובה.

לא הסתכלה בי.

עיני נאחזו באבני המרצפת, התכווצתי, פניתי אל השביל. חמש דקות הליכה בנוף הפראי הזה, שעדיין איש לא טרף וחמס, אל המכונית.

 

הדרך המדהימה הזו תמיד משכרת וגורמת להפעיל את הנחיריים בעוצמות מוגברות. ביום ההוא מה שנכנס – נכנס, מה שנשאף – נשאף, והדרך חלפה. לא מהר. לא לאט. הדרך חלפה מן השביל, אל הכניסה לכפר, אל הדרך הראשית, אל הצומת, אל הכביש, רמזור, שלט, חץ ימינה, חץ שמאלה... וכבר הנוף השתנה, והכל נהיה מהר יותר ודוחק, צפוץ ומעשן.

אחר כך עבר הזמן ולא הרגשתי, כאילו היה שם נתק או חלום בהקיץ, משהו כמו ענן שקוף.

חציתי את פס הכניסה וחלפתי על פני השער הגדול. מַשהו נצמד אלי, בִּפְנִים, והכביד. האוויר הטרי והפתוח, שעד לפני שלושת רבעי השעה היה ברֵיאותי, התחלף באובך שרבי מעיק. נשמע הצפצוף האוטומטי, שמכריז על שיבה לגבולות המשק.

שמתי לב, שהצלילים נעתקו ממני והיה שקט. הרכיבה על האופניים מאזור החנייה לא לוותה הפעם בשריקות השיר, שתמיד חזר והתנגן לו על רקע חריקות המתכת החלודה של האופניים הישנים. חשבתי שאולי גם על הדרך הזו אל המוסך ואל תיבת המפתחות הקיבוצית אחשוב פעם בלשון עבר, וסימני השאלה האלו כבדו עלי. בעצם, שום נוהל או הרגל כבר אינו קבוע עוד מרגע זה. כל הביטחונות והמסורת, שהיו עבורי כל כך ברורים כחריצים בסלע, ככתב יתדות פשוט ומובן, לפתע התגלו כשרטוטים בחול החם, ומה שהיה אמש נמחק בגל של המחר.

 

עמדת החנייה עבור זוגות האופניים עדיין עמדה יציבה. שטיחים ושמיכות בשלבי ייבוש שונים נמצאו פרוסים על מתקני המתכת. עגלות עץ מלאות בבבגדים, מגבות ומצעים עמדו מחוץ למתפרה, מחכות ליד שתמשוך ותכניס אותן אל תוך הבניין. הנחתי את שתי ידי על השכבה העליונה בעגלת הכביסה של הבגדים הבהירים. הבדים היו חמים ונעימים למגע. ריח של ניקיון עטף אותי. חייכתי.

הפינוק הזה המובן מאליו והכל כך לא מובן מאליו.

זהו המקום, המוסד, הסימן של הליבה, כאן מתנקזים ההולכים והבאים. עם הגיעך לקיבוץ, עוד טרם ישנת לילה ראשון בדירתך החדשה, נבחר עבורך תא הכביסה. התאים – משפחה, משפחה, באו אל המתפרה ואל התא. התאים מסודרים בשלושה רחובות/פרוזדורים. לכל רחוב/פרוזדור יש שתי גדות – שמאל וימין. לכל רחוב/פרוזדור צבע משלו. מי שתאו נמצא שייך לצבע מסוים, כל בגדיו וכל חפציו המושלכים לכביסה, מסומנים במדבקית, שהוצמדה ע"י מגהץ חֹם. לכל תא המספר שלו. יש מי היודע את כל מספרי החברים בע"פ, ורגליו משוטטות שעות בחלוקת הכביסה. יש מי היודע את כל הסודות הטמונים בין הסדין לציפית, בין החולצה למכנסיים. יש מי היודע בדיוק מה השארת בתוך הכיס. ישנו מידע רב שאינו לפרסום ועובר רק מפה לאוזן ללא הבדלי גיל, מין, מעמד, תפקיד.

זהו המקום להשארת הודעות, תיווכים, שידוכים, קבלת מידע בענינים שוטפים.

זהו המקום שם נפגשים כולם בחמישי בערב ליד הקיר הלבן. חורים מלבניים בקיר הלבן הזה. מתחת לכל חור שלט. אתה עומד וממיין את הכביסה המלוכלכת. מחר, כשתעבור בסבב סידורי הלקראת שבת שלך, תקח את כל שהשלכת, נקי, מריח ומקופל.

ויש החזרה מהטיולים הארוכים, כשכולם מגיעים לכאן ישר מהאוטובוס, עייפים ומזיעים, פורקים את כל השקים המלוכלכים הישר אל התאים.

 

רעמים נדירים בחורף הזה זיעזעו את השמים וזירזו אותי אל האופניים. הגיגית מאחור עמוסה בכביסה. מלפנים הארנק וקופסת פלסטיק מוכנה. מייד אעצור לדקותיים, אמלא אותה בחדר האוכל בארוחה דשנה, שתשביע ותשקיט את טעמו המר של הקפה, שהשקתה אותי סעיאדה בסוכת הגפן שלה.

נוהג של כמה שנים הוא, שמדי כמה חודשים מצפינה אני אל עיניה רואות הכל של סעיאדה. סעיאדה היא זו שגילתה לי, שאל לי לדאוג. היא זו שהרגיעה והבטיחה שאישה פורייה וטובה אני לייעודי. אכן, תשעה חודשים לאחר שביקרתי אצלה אז בפעם הראשונה נולדו תאומַי, הרמז לאושרי. מאז נוהגת אני אליה לשתות מהמשקה המר ולהותיר אצלה רגבי קפה וסודות החשופים רק לה ולי. בסתרי לבי אומנם מבעבעת הידיעה, שהאישה הגדולה הזו מסתירה בין קפלי שמלותיה הרבות, שהיא לובשת זו על זו, מילים, תאריכים, רמזים ועוד דברים לא ברורים, שהיא יודעת ואני לא.

"זו תחילתו של הסוף", היא אמרה לי ולא הסתכלה בי.

ידעתי שזו הפעם האחרונה שאני שותה משקה מר עם שלוש כפיות קפה ללא סוכר,

ולא הסכלתי בה.

סאעידה ידעה לפני שזו תחילתו של סוף תא הכביסה שלי ולא הוסיפה דבר.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: