חשופיות / ארנה אולשר

חֲשֹוּפִיוֹת

ארנה אולשר - דגניה ב'

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

החשופיות מלוות אותי לאורך השביל. הן מציירות פסי כסף ואני כבר לא מצייר דבר.

איור מאת יעקב גוטרמן

מריה דוחפת את כיסא הגלגלים ואני מתנחם כשאני מביט בשיערה הארוך והשחור. השיער של מריה מיושר באופן נוקב וגזור חד בקצוות. אלו הפסים שעדיין אני קולט היטב מבעד לזגוגיות המשקפיים, פסי השיער של מריה. לא החלפתי מסגרת כבר עשר שנים. הרי אם הייתי פונה אל חיה'לה היא הייתה מביטה אל תוך עיני בתוכחה של "למה לך". מריה בלאו הכי מקבלת אותי ומלטפת אותי כפי שאני. כשמריה מניחה את כף ידה על כתפי או מעסה את צווארי, היא חושבת שאני גוש אדם שהקִדמה הותירה אותו נושם. היא לא מעלה על דעתה שאני עדיין עם לב של גבר. היא לא יודעת שהמוח עדיין תקין, פשוט כבר אין לי כוח. אין לי כוח. נכנעתי לפיסיות של החיים ואני נתון לחסדיה של מריה ולכיסא הגלגלים.

 

אני מכיר את מזג האוויר על פי החשופיות. תמיד אהבתי לבלוש אחרי פסי הכסף. במצבִי, הבילוש שונה מִבזמנים אחרים. כשאני מצמית מבטי אל המדרכה ומוליך את קו הראייה בעקבות פסי החשופיות, מריה חושבת שאני שומט ראשי באין אונות. כבר אין לי כוח להסביר. חוץ מהסבלנות שבאה אצלי אל קִצה, הרי איני יכול להסביר לה את כל המשמעויות של המילה - חֲשֹוּפִית. בצעירותי השתמשתי הרבה במטאפורה הזו של מישהו היוצא מקונכייתו ומסתובב חופשי, גאה וזורח כמו החשופית המסמנת פסי כסף. נער חסר ביטחון הייתי, ביישן. היום, במבט לאחור של איש זקן אני יכול לומר בוודאות שלא מובן לי מדוע חשתי כך, הרי הוכחתי כישרון מובהק בתחום לימודי וההצלחות זיכו אותי לא רק בהערכת המבוגרים אלא גם במעמד ברור בין בני גילי. ניחנתי בחזות נאה, בחור רזה עם בלורית כהה, גבוה וספורטאי בעל מדליות שבהן זכיתי בתחרויות האזוריות. בכל זאת, הזיכרון שעולה בי מאותן שנים, הרבה שנים, מצייר בעיניי ילד ואחר כך בחור לא שמח, לא מאושר, מסוגר. זכורות לי מסיבות ריקודים אליהן הייתי הולך, יושב בצד ומביט ברוקדים והמשתוללים, כָּמֵהַּ לקום ולהיות חופשי עם הגוף, עם הנשמה. הגוף ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות ואיך לזוז, ובכל זאת לא יכולתי לקום. הייתי מחכה שאחת הבנות תתעייף, ניגש אליה, מתיישב בסמוך, אפילו די צמוד, ומשוחח בחופשיות ונעימות. לעתים, השיחות האלו הובילו לקשרים. כך הכרתי את איה כשהיינו בכיתה י"א.

 

"מנחם! מנחם!" היא קוראת בשמי ואני שומע נימה של בהלה. "אתה שומע אותי?" מה היא חושבת לה? ודאי שאני שומע. פשוט כבר אין לי כוח לענות לה. היא עוצרת את מסע העגלה ובאה מקדימה להביט בי. באמת נבהלה. אני מחייך. לפעמים אני נהנה כך לשחק אִתה. עכשיו נראה לי שהיא קצת כועסת עלי. מריה מנגבת לי את המצח במגבון. לא חם היום, אך נצנוצי זיעה מופיעים על מצחי.

 

"מנחם, אתה מרגיש בסדר?" ודאי שאני בסדר. לך תסביר לה שלא פשוט ללכת במחשבות והרגשות שִבעים שנה אחורנית.

 

אחרי שהשתחררתי מהצבא נהגתי לקחת את מפתחות הרכב המשפחתי. כמה הרגשתי אז טוב עם עצמי. היינו נפגשים כמה בחורים בבַּר, שותים, צוחקים, מביטים על בחורות. הו, אז הרגשתי הכי טוב כמו החשופית שעל המדרכה. לעתים לא הייתי מאמין שאני הוא אותו אחד מהבילוי הלילי שמתעורר בבוקר במיטתי. בתקופה ההיא התחלתי לרקוד. הלא יאומן קרה פתאום. בחורה גבוהה ורזה, נדמה לי שקראו לה אסתי, נִגשה אלי בבר ושאלה אם אסכים לרקוד אִתה. מעצם ההפתעה וההלם על תעוזתה, פשוט קמתי והובלתי אותה אל רחבת הריקודים. עד היום אני לא מבין איך קרה הדבר. רקדתי עם אסתי והרגשתי רך ומאושר. הרגשתי הכי שווה בעולם.

 

הגענו לרחבת חדר האוכל. מריה דוחפת את כיסא הגלגלים במעלה המדרכה הרחבה, פותחת את דלת הזכוכית, משעינה את רגלה כדי שהדלת לא תיסגר ומושכת את כיסא הגלגלים פנימה. "ריח של צ'יפס, מנחם", היא אומרת. וכמו כל יום, בשגרה קבועה ומשעממת, מריה הולכת להכין עבורי מגש ועליו צלחת עם אוכל. היא כבר לא שואלת אותי מה אני רוצה. אני יושב בתוך כיסא הגלגלים ומה שיש שם זוהי רק הקונכייה, הבית, והוא ריק.

 

בחוץ, חשופיות מריירות פסי כסף וממשיכות להשאיר סימנים.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: