האספה / ארנה אולשר

האספה      

ארנה אולשר – קיבוץ דגניה ב'

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

 

הסיפור התפרסם לראשונה ב"מקלעת שירה"

 

התלבטתי אם ואיך עלי לכבות את תנור הנפט, שדלק באמצע הסלון הקטן כדי לחמם את כפות רגלי הקפואות. לבסוף מתחתי על ראשי את כובע הצמר, שסבתא סרגה לי.

איור מאת יעקב גוטרמן

תמיד סבלתי מכאבי אוזניים בחורף. סבל אמיתי ונורא עד כדי בכי פנימי וחיצוני. אבא היה יושב לידי בלילה על המיטה ומחמם את אוזני במה שהיה פעם התרופה הטובה – מנורה כחולה. אך כל זה אינו קשור כרגע לסיפור, שאני רוצֶה לספר לכם.

 

ובכן, השתדלתי לסגור מאחורי בשקט את דלת ביתם של הורי. כשיצאתי ודילגתי במהרה חמש מדרגות אל השביל, נזכרתי שעלי ללבוש את המעיל. יהיה לי קר שם בחוץ. חזרתי לדירה. המעיל היה תלוי מאחורי הדלת על הוו. בצד החיצוני של הדלת. זה הפונה לגינה שלהם. ליד הכפתור של האור. ליד המעיל של אבא. מעיל הרפת. תמיד דמיינתי שזהו פסל ריק, דחליל - המעיל הארוך, שמגיע כמעט עד המגפיים המונחים מוכנים להיכנס לרגליו הענקיות של אבא. מגפי הרפת, שתמיד, אפילו ששוטף אותם עם זרם חזק של מים מתחת לברז על הדשא ליד הכניסה, תמיד נשארים דבוקים לצד האחורי שלהם, וגם בצדדים, עשבים עם זבל של הפרות. אך, לא על כך רציתי לספר הפעם.

 

כבר התחיל להיות קצת מאוחר. חטפתי את המעיל הכחול (בפנים הייתה לו פרווה לבנה מחממת ורכה שאהבתי לגעת ולהרגיש) ורצתי אל השביל. לא פחדתי שמישהו יראה אותי וישאל לאן בשעה כזו, כשכל הילדים כבר בבית הילדים ישנים (או עושים עצמם ישנים). ידעתי (הרי תכננתי מראש והבטן כבר התכווצה לי בגלל המחשבות כבר מאחרי הצוהריים) שכל החברים כבר נמצאים רבע שעה לפחות בחדר-האוכל. הרי אף אחד לא יעלה על דעתו לא להגיע לשיחה, ששבוע קודם כבר נרשם על הלוח, במודעה הכי בולטת, שחובת כל חבר להגיע ולהביע דעתו "בעניין החשוב והעקרוני, שעלול לשנות את כל אורחות חיינו ולהוות צומת באופייה של הקבוצה". כך קראתי והאמת שלא כל כך הבנתי כל מילה. אבל, הבנתי שיש כאן משהו מאוד מאיים.

 

ירדתי עם השביל עד חדר אוכל. כולי מכווץ ומוקטן, אף שהייתי גם כך ילד קטן, לא רק בגיל.

חדר האוכל היה מלא, מלא. לא ראיתי. ידעתי לפי כמות האופניים שחנו ברחבה. אפילו הקלנועית של יורם, שאף פעם לא בא לאסיפות "מסיבות עקרוניות" (שמעתי את אימא ואבא מדברים על זה), עמדה שם. "אסיפה מפוצצת", היו החברים אומרים.

 

כיון שהדוברים עמדו ונאמו, את מה שהיה להם לומר, ליד המיקרופון, ידעתי שאוכל לשמוע את הדברים אם אעמוד קרוב ליד אחד החלונות. אפילו שהיה חורף והחלונות היו סגורים.

 

כמה שאני קטן, הרגשתי עצמי עוד יותר קטן. הצטמקתי בין השיחים של היערה. ליתר ביטחון, שאם מישהו שמעשן יצא החוצה, שלא יראה אותי שם. הרגשתי קצת כמו גנב והלב שלי היה כמו גשם על קופסת שימורים של ריבה, שזו קופסה גדולה. ואז שמעתי את יוסקה דופק על השולחן עם פטיש מעץ, שהכרתי כיון שהראו לנו אותו בסיור, שחוה המטפלת עשתה לנו במזכירות. יוסקה אמר: "חברים, אני מבקש! היכן הכבוד??"

 

"זה זמן מה שחברי המזכירות מתלבטים במידע שהועבר אלינו על ידי חבר מכובד בקבוצה. כיון שהעניין רציני, עדין, שביר ורגיש ולא הצלחנו להגיע לידי הסכמה לגבי התגובה הנכונה, הענין מובא כאן לשיחה. אני פונה ומבקש מכל הנוכחים לשמור בלבם את שיאמר ולהשתדל כמה שאפשר לא לדון בעניין על המדרכות. בל נשכח שלכולנו ילדים כאן"...  יוסקה המשיך ודיבר ודיבר והשתדלתי לזכור כל מילה, להעתיק בראש שלי, אפילו אם לא הכל ברור וגם קצת מהר מדי בשביל ההבנה שלי. אמרתי לכם כבר, אני בסך הכל ילד קטן. זה כל מה שיכולתי לזכור בדיוק כמו שיוסקה אמר. החלטתי ללמוד את זה בעל פה בראש שלי כמו תפקיד בהצגה של סוף שנה ובזה אני כבר מומחה.

 

אבל, יותר לא יכולתי. המילים נשמעו לי רציניות ולא הבנתי מה הוא רוצה שהחברים יעשו. האמת שגם קצת היה לי משעמם. אבל, הבנתי שיש כאן משהו מאוד רציני. לא ידעתי אם לוותר ולחזור לבית הילדים. כבר היה מאוד מאוחר. מצד שני, ידעתי שמה שידברו שם קשור באימא שלי (גם מצאתי פתק מהמזכירות ליד המיטה שלהם וגם שמעתי אותה מדברת עם שושנה, ברמזים וזה הכי מחשיד ורומז) וקצת הייתה לי דאגה בלב. הרגשתי שמשהו לא טוב שם. רציתי לשמור עליה. אולי פתאום היא תצטרך את עזרתי. דמיינתי איך אני רץ פנימה ומחבק את אימא, שיעזבו אותה. אבל, לא ידעתי בדיוק על מה. למה אימא לא משתפת אותי? למה היא אומרת לי לספר הכל והיא מסתירה?  החלטתי להציץ ולעקוב בדפים שמגיעים לחברים המבוגרים. אם אני מגיע הביתה, אליהם, והם אינם או לא שמים לב שאני קורא, אז מהר מהר אני מריץ את העיניים הקטנות שלי על הדואר שמונח בקצה השולחן במטבחון, על המפה שמריחה מפלסטיק, למרות שיש עליה ציורי פרחים. ככה נודע לי על היום של היום והאסיפה. הבנתי שידברו משהו על אימא שלי והבטן שלי התכווצה, כמו שהייתי מרגיש כשהייתי שומע אותם מדברים מאוד ברצינות בשפה שהייתה נשמעת כמו שפה של סודות, שאני לא אבין. אבל, כדי לדעת שמשהו לא טוב, לא צריך מילים. זה עף באוויר כמו עפיפונים שלא רואים. ואני הרגשתי כמו הילד שצריך לשמור על החוטים.

 

באותו לילה לא יודע מה קרה לי. פתאום מצאתי את עצמי בידיים של שמעון, אבא של דניאל מהקבוצה שלי. הוא ניסה לנחם אותי . אני לא יודע למה. אמר לי דברים נעימים כאלה וליטף לי את התלתלים. הרגשתי שהוא מנקה עשבים מהשיער שלי. ואז הוא הביא אותי לחדר של אבא ואימא ולא לבית הילדים. הוא היה גבוה כמו גוליבר וענק כמו גלית. היו לו ידיים בגודל של כל הבטן שלי. כך, שבקלות הוא לקח אותי. הייתי קצת רדום. אולי הייתי מאוד עייף או באמצע חלום. בבית ראיתי שהעיניים של אימא מאוד אדומות. לפעמים הייתה לה דלקת מהחומרי ריסוס של הפרדס. הפעם הם היו מאוד אדומות. רבקה'לה וראובן ישבו אתה ועם אבא ודי שתקו. אימא לא הכינה כיבוד ולא תה. מוזר. אולי נגמרה העוגה של שבת?  אימא אמרה: " היום תישן אתנו, יונתן". והכניסה אותי למיטה הגדולה שלהם, כיסתה אותי ונשקה עם חיבוק חזק. הלחי שלה הייתה רטובה. נדמה לי שהיא בכתה. וסגרה את הדלת.

 

בדרך כלל, במקרים רציניים כאלו, שהם תעלומה שאני חייב להיות עירני כדי להיות בעניינים, אני לא נרדם ומחזיק חזק את העיניים פתוחות, אפילו שחושך.

אני לא יודע מה קרה. בפעם הזו לא הצלחתי.

התעוררתי כשאימא קראה לי בבוקר שהשוקו מוכן. תמיד הייתה מפנקת אותי, אם ישנתי אצלם, עם כוס שוקו חם.

שתקנו. אף פעם אנחנו לא שותקים בבוקר. העיניים של אימא חלמו. אז שתקתי.

 

יום רביעי הוא היום שאני הכי אוהב. אנחנו לומדים ב"מרחב הפתוח" וכל אחד עובד בקצב שלו ובפינה שהוא בוחר. בצוהריים דריה באה לעשות לנו חוג פיסול ואני כל כך אוהב למעוך את החמר בכל הכוח שלי, שיהיה שטוח ואח"כ אני בונה מזה מה שבא לי ויוצאת צורה ואז אני משתמש רק בכריות של האצבעות ולוחץ בעדינות. תמיד אני סקרן מה יצא בסוף וכשאני עובד אני לא שומע אף אחד, כאילו אני לבד בעולם ואף אחד לא מפריע לי.

 

אבל, ביום רביעי הזה, שאני מספר לכם עליו - הכל היה שונה. שתקתי כל היום ומירה שאלה אם אני מרגיש לא טוב. לא עניתי, רק עשיתי לה "לא" עם הראש. בחמר עשיתי המון כדורים, די גדולים, חזקים חזקים וגם הידקתי אותם שיהיו עוד יותר חזקים. היה לי משהו כזה שסותם את המילים בגרון. אז שתקתי. אני חושב שאפילו לא חשבתי. רק שתקתי כל היום.

 

בדרך הביתה... ה"מרחב הפתוח" וגם בית הילדים הם בקצה של הקיבוץ, ליד האורווה של שמואל. אבל, החדר (או הבית, כי עכשיו הוא כבר כמה חדרים) של ההורים שלי הוא לא רחוק מהמועדון שזה ממש באמצע הקיבוץ. בדרך הביתה בעטתי, סתם כי ממש התחשק לי,  באבנים. גם בגדולות וגם בקטנות, בכל מה שהרגל שלי יכלה ומצאה בצד של השביל. ואז דוד, שתמיד ידעתי שהוא ילד רע, וגם אבנר, הגיעו אחרי  בריצה וקראו לי: "יוני, יוני, חכה רגע". הסתובבתי ודוד אמר: "אומרים בקיבוץ שאולי תעזבו". לא הגבתי.

 

תפסתי את הילקוט שלי חזק חזק וחיבקתי אותו עד שנמעך בבטן שלי ורצתי ופתאום כבר הייתי בחדר  וסגרתי את הדלת, שאף אחד לא יבוא. נפלתי על המיטה עם התיק, שהעור שלו היה פתאום בצבע אחר כי היה רטוב מהדמעות שלי. הרשתי לבכי שלי לצעוק כמה שהוא רוצה.

בערב, אחרי שאימא שכנעה אותי להתקלח ולהירגע, לא אכפת היה לה שקראתי את הדואר שהיה מונח על השולחן. היה שם דף ארוך וצפוף וראיתי רק קצת: "לרחל, חברתנו, אושרו לימודים בעיר הגדולה. הסתבר שאת הזמן שאושר לה לרכישת השכלה, ניצלה רחל לבילויים והנאה. כספי הקבוצה בוזבזו לריק והאמון שניתן נרמס. ערכי המוסר לא כובדו ועל כך לא נוכל לעבור בשתיקה..." האבן, ששמו על הלב הקטן שלי, הייתה כבדה מדי בשבילי. הבעיה הכי גדולה שלי הייתה שלא הבנתי כלום. רק ידעתי שיש מערבולת.

 

אבא נכנס מאוחר. כבר היה ממש חושך. הוא לא נישק את אימא כמו תמיד. הכי מוזר, שהוא שכח להתייחס אלי. אולי הוא הרגיש לא כל כך טוב? אחרי כמה דקות הוא לקח שקית ניילון ואני לא יודע מה היה בה ואמר: "לילה טוב" וזהו והלך. לאימא נזלו דמעות.

 

אני לא מבין: הכל היה בסדר עד אתמול.

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: