הַצּוֹצָלוֹת של ליסָה / אורה ליפץ

הַצּוֹצָלוֹת של ליסָה

אורה ליפֶּץ - איילת-השחר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

בִּמְקום הקדמה: צוצלת, צוצלת... מה זה?... מי זה?....איזה מין שם זה?

צוצלת היא ציפור ממשפחת התורים; יש לה עוד שני שמות, תור העיר, והשם הנוסף הוא שם לועזי, ארוך ומסובך (שם פרטי ושם משפחה): סְטְרֵפֶּטופֶּלְיָה סֶנֶגָל נֶסיס.

איור מאת יעקב גוטרמן

הצוצלת אומנם מקננת בישראל, אבל הובאה אלינו מאפריקה ע"י הערבים לפני מאות שנים; הם רואים בה ציפור קדושה. הם מוצאים בציוצה המיוחד, הנשמע בערך כך: אוּ אוּ קְיָאוּ" תזכורת לברכה הערבית "אַשְכוּּרוּ רַבוּכּוּּם" - "שבחו את אלוהיכם". מוסלמים אדוקים, הביאו אותן למסגדים ולמקומות הקדושים בארץ הקודש.

והצוצלות פרחו מהכלובים, התרבו, והגיעו לכול המקומות בא"י, אבל תמיד העדיפו מקומות יישוב, שבהם יש מזון בשפע ומקומות מסתור רבים.

 

הדקל

ליסה בת הארבע גרה בקיבוץ גדול ויפה בגליל העליון, איילת-השחר שמו. ליסה גרה בבית ליד הבריכה, יש לה אח קטן בן שנתיים, ושמו אלי. ליסה ואלי ישנים בחדר קטן, שחלונו פונה צפונה, לעבר החרמון, מול החלון צמח לו עץ דקל ענק!! כשליסה ואלי קמים בבוקר, הם ניגשים לחלון ומסתכלים, הם רואים רק חלק קטן של הדקל, כי הדקל גבוה ועבה עבה...

 

הפגישה הראשונה

כול בוקר ליסה ואלי מתעוררים ורצים לחלון - נורא מעניין להסתכל החוצה - טרקטור מרעיש עובר, הנהג מנפנף להם שלום, שני תיירים, לבושים בבגדי-ים רצים מהר מהר לבריכה, תיירת רטובה וכמעט ערומה חוזרת מהבריכה; ליסה ואלי אומרים שלום לכולם, וכולם מופתעים, מסתובבים, מחייכים ומנפנפים להם שלום בחזרה; וגם זוג ציפורים ראו השניים; הגדולה שבהן התרוממה, מחאה כנפיים, פרשה זנב (בעצם, אח"כ התברר להם, שהגדולה היא הגדול...) והקטנה התיישבה על ענף עץ הדקל ונהנתה, התמוגגה מחיזוריו של ידידהּ; אלו היו פּי וקַדוֹל (כך קראו להם האחות והאח) זוג הצוצלות, שבאו לבנות קינן מול חלונם של ליסה ואלי.  והייתה זו אהבה ממבט ראשון, בין זוג האחים וזוג הציפורים, שכנים ואוהבים.

 

פּי וקָדוֹל

פי וקדול זוג יפהפה - כיצד הם נראים? קדול קצת יותר שמן וקצת יותר גדול מפי. צבע שניהם חום אפרפר, צווארם מקושט בנוצות רחבות שחורות, שנראות כמו מחרוזת, העשויה מפנינים שחורות. גם ליסה רצתה מחרוזת כזו, אבל כזו מחרוזת יש רק לצוצלות! ומחרוזת כזו אי אפשר להוריד, בעצם, מחרוזת כזו מתאימה אך ורק לצוצלות! היא סימן ההיכר שלהן, מבדילה אותם משאר סוגי היונים והתורים הרבים.

 

הדגירה

בבוקר המחרת גילו השניים קן על עץ הדקל, ובקן שתי ביצים קטנות ולבנות, ליסה ואלי מצאו אותן, כאשר באו לומר לידיהם החדשים בוקר טוב.

פי דגרה, ישבה על הביצים וחיממה אותן בגופה, בצוהרי היום היה מגיע קדול ומחליפהּ, היה דוגר במקומה על הביצים, ופי יצאה לחלץ כנפיים, לאכול, לשתות להתרועע עם חברותיה הצוצלות, שאף הן יצאו לשאוף אוויר ומרחבים.

פי וקדול היו זוג מהשמיים - הם היו אוהבים אמיתיים, מסורים ודואגים אחד לשני, כמו שאומרים, הם נראו כמו זוג יונים... (ובאמת הם היו יונים, שכן התורים והצוצלות הם סוג של יונים...)

 

בקעו האפרוחים

אחרי מספר שבועות בקעו שני אפרוחים משתי הביצים; הם היו קטנטנים, צהבהבים, ונראו כול-כך מסכנים - ליסה יצאה החוצה וליטפה את האפרוחים הזעירים, פי מאד התרגזה, עפה לה במעגלים סביב הקן וסביב ליסה, מחאה כנפיה ברוגז רב, צפצפה בקול גבוה וכועס, ולא פסקה מלהתרגז, עד שליסה הבינה, שפי לא כול-כך מעוניינת, שבני אדם (אפילו או זו ילדה קטנה וחמודה) יגעו באפרוחיה

אז ליסה הסתלקה מהקן, לא נתנה לאלי להתקרב לקן, כי פי נתנה לה להבין, שידידות זו ידידות, אבל יש גם גבול לידידות, והגבול של פי היו אפרוחיה הזעירים...

ליסה המשיכה לעקוב אחריהם כול בוקר מחלונה, אבל לא התקרבה יותר לקן ולא הפריעה להם!

גם אלי היה מסתכל וצוחק, צוחק ומוחא כפיים, כשפי וקדול היו מביאים אוכל לאפרוחים הפעוטים.

 

ההאכלה

תמהה ליסה, איך אוכלים האפרוחים? עקבה, השגיחה וראתה, שפי פותחת מקורהּ, והאפרוח הזעיר תוקע מקורו הקטן לתוך מקורה של פי, והיא, פי, מנענעת ראשה וצווארה, פולטת לתוך מקורו הפעוט מזון - בצוואר של אימא צוצלת מתבשלת דייסה, כן, דייסה, שהוכנה ממזון האם. וזה מזונם של האפרוחים, מזון, שהם יאכלו, עד שיגדלו ויתחילו לאכול בכוחות עצמם.

 

הגדילה

שני האפרוחים גדלו וצמחו במהירות הבזק, צבעם השתנה, נעשה כהה יותר וסמיך יותר. הם, השניים, החלו לעוף מידי פעם סביב הקן, פי וקדול לא היו איתם כול הזמן, רק בבוקר היו מגיעים לבקרם - הם הניחו לאפרוחים לגדול ולהתבגר בכוחות עצמם, ולהיות עצמאים!!! הם היו הורים מאד מאד נבונים!

 

האסון

בוקר אחד בסתיו, קמו אלי וליסה, ומייד (כמו בכול בוקר...) רצו לחלון, והנה, אין קן, ענפי הדקל נעלמו, פי וקדול אינם - ורק גזע הדקל לפניהם, בלי ענפים, קירח ומכוער. ליסה בכתה, אלי בכה איתה, ואבא הגיע, ראה מה שקרה, והסביר להם, שחג הסוכות הגיע, ובבוקר בבוקר באו הגננים, ניסרו את כפות הדקל לסכך, לסוכות בקיבוץ, הגננים לא שמו לב, שבתוך הענפים שוכן לו קן ציפורים, לא השגיחו בפי וקדול, לא ראו את האפרוחים, וטרח! ניסרו, אספו, לקחו את הענפים הגדועים, העמיסום על העגלה, הניעו את הטרקטור, ונסעו לחלק את ענפי הדקל, הסכך, לסוכות של בתי הילדים בקיבוץ.

הקן נהרס, הדקל נשאר ערום, ליסה ואלי עצובים, והם דואגים ושואלים, מה קרה לכול ארבע הצוצלות? איפה הן? איפה קדול ופי? ואיפה האפרוחים הקטנים שלהם?

 

היגון

אחר-הצוהריים חזרה ליסה עצובה מהגן, התגעגעה לקדול, לפי, התגעגעה לאפרוחים... לא נכנסה הבייתה, אלא הלכה לעץ הדקל, אולי?

אבל העץ ניצב ערום וקירח, פי וקדול לא היו, נורא עצוב היה...

 

הסוֹף הטוֹב

חשבו ליסה ואלי, שלעולם לא יראו יותר את ידידיהן, הצוצלות;

אבל יום אחד, אחה"צ, כששניהם חזרו מהגן, והיו בדרכם הביתה, הבחינו לפתע, שליד הממטרה עומדות ארבע צוצלות, לוגמות מים - שתיים גדולות, מבוגרות, ושתיים קטנות, צעירות.

ליסה מייד הכירה אותן, עמדו שם פי, קדול ושני אפרוחיהם, שכבר לא היו קטנים!

ועכשיו התברר הכול! כאשר נהרס הקן, האפרוחים כבר היו כמעט עצמאים, הרי הוריהם החכמים, פי וקדול, חינכו אותם לעצמאות! ולכן כול רע לא אונה להם.

כאשר הגיעו הגננים בחג-סוכות, והחלו לגדוע את ענפי הדקל, התעופפו האפרוחים באוויר, ופרחו להם לנפשם...

ועכשיו, כול המשפחה באה להיפרד משני הילדים, לומר שלום ולהתראות; ליסה ואלי מאד שמחו לראות, שמשפחת הצוצלות בריאה ושלמה; נופפו בידיהם לכול ארבע הציפורים, צעקו להן : שלום, להתראות, תבואו לבקר - ורק אז טסו הארבע, עפו, פרחו במַשָק כנפיים עז, הסתובבו במעופן סביב האחות והאח, צפצפו צפצוף ארוך של פרידה, ונעלמו בתכלת השמיים הגבוהה. ליסה ואלי חזרו הבייתה שמחים וצוחקים, יודעים, שבאביב הבא, שוב ייבנה קן מול חלונם, על ענפי הדקל, שיצמחו שוב, ואולי הפעם יבנו את הקן, אפרוחים, שבגרו כבר... וליסה ואלי כבר חושבים, איזה שמות ייתנו להם, לידידיהם הצעירים, החדשים, שיופיעו באביב.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: