במרומי עגלת החציר / עפרה קינן



  במרומי עגלת החציר
מאת עפרה קינן
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

הן עברו שם בסך, עגלות חגיגת השבועות בבית החינוך בדגניה א'. עגלת דגניה ב' מקושטת בציורי ענק ועליה זוג ילדים נושאים מוט אשכולות ענבים כנאמר בספר במדבר :"וישאוהו במוט בשניים". עגלת דגניה א' עם כדי חלב צבעוניים, שנצבעו במיוחד לכבוד המופע, עגלה בכלובה, פרי גן הירק מסודר בקפידה, ועיטורים יפיפיים מעטרים אותה מכל עבר. אך עלתה על כולן עגלתם של ילדי כנרת. זו קושטה בענפי תמרים לרוב, אשכולות טריים של תמרים שזה עתה נגדדו, פירות התמר שסודרו בקופסאות מיוחדות וקרצו לכל עין בואו תאכלו אותנו. 


איור מאת יעקב גוטרמן

מרחוק התקרבה עגלת השבועות עליה התנוססה הכתובת "אלומות". בעגלה ערימת חציר גבוהה המכסה את מרביתה, כלוב ובו מספר תרנגולות, ובמרכז ילדה קטנה, עם שער תלתלים עיניים גדולות וחולמניות, ומשקפיים.

 

יום חם היה יום טכס השבועות. בשעת בוקר ירדנו, ששת הילדים של אלומות להכין את העגלה לחג. אבא, שהיה המדריך שלנו באותה התקופה, ירד איתנו.

 

החום מעיק. הברחשים טורדניים. אנו עומסים ערימת חציר גדולה על העגלה. הבאנו גם מעט ניירות לקישוט. נירה מציירת מספר ציורים. אנו עייפים ומאד מאד צמאים. יואל, אבא של רן, מביא לנו מים קרים מן הבריכות. יואל אחראי על גידול הדגים. דגי הבריכות נראים כמאושרים שביצורים. הם במים ואינם סובלים מן החום, שטים אצים להם בחופשיות מוחלטת מבלי שאיש יצווה עליהם כיצד לחיות את חייהם. ורק אי שם ביום המיועד, ירוקנו יואל, ובנו ויתר עובדי המדגה, את המים מן הבריכה, הדגים יאספו לאזור בו נותרו עוד מעט מים לפליטה, ומשם, בקלות יחסית, אל הרשתות הגדולות שנפרשו לפניהם.

 

החציר כבר על העגלה אבא, אני אומרת, אנחנו לא יכולים להכין לבד את העגלה. עפרהל'ה, הוא עונה לי, אבל זו כל החכמה. וכי מה? זו מטלה שלנו המבוגרים?. תעשו מה שאתם יכולים.

 

אנו מתאמצים. תולים את מספר הקישוטים שהכינה נירה, ומחכים כבר לבדפורד שייקח אותנו הביתה, לגבעה היפה המבצבצת מעלינו. ארוחת צהרים, מנוחה, רחצה ובגדי "שבת" לכבוד  החגיגה. אולי נקח אתנו את הטליה שבפינת החי? עולה ההצעה. זה באמת רעיון טוב.

 

אנו מגיעים. קבוצה קטנה וצעירה, מתחככים בדגנייתים, מלכי העמק, בכנרתים השחצנים, במסדניקים חסרי הבטחון. לכולם עגלות יפיפיות, עשרות ידיים עבדו עליהן במשך ימים רבים. להם, יש ילדים גדולים וקטנים, כתות א' בצד כתות ח'. את העגלה מכינים בדרך כלל הגדולים, וחברי המשק עוזרים על ידם,  כי זו מתחרה בקבוצים האחרים ואנו "נראה" להם מי באמת....

 

הכרוז מכריז עגלת דגניה א', זו זוכה למחיאות כפיים רמות. אחריה עגלות דגניה ב' וכנרת ופתאום ברמקול: "עגלת אלומות". העגלה הרתומה לטרקטור על "בכוריה" הפרימיטיביים מתקרבת למרכז המגרש. אני והטליה בחיקי יושבות במרומי העגלה, מבוישת, כמו שהייתה עגלתנו בין העגלות.  

 

אל העגלה נגשים "השופטים". בראשם עמינדב מנהלנו האהוב. גבה קומה ויפה תואר. ראש עם  שני מפרצוני קרחת, עיניים אפרפרות, גדולות ומחייכות. תמיד נדמות לי כעיני איש בוגר, בטוח, חכם אך בזוית מסוימת נראים זיקי שובבות נעורים, שמחה, וכל כך הרבה אהבה.

 

הוא ניגש אלי, מעביר ידו החמה על ראשי, מביט בי בעיניו הטובות, המלטפות ואומר: "עפרהל'ה, לו הפרס היה ניתן על הילדה המקשטת את העגלה, את ללא ספק היית זוכה בפרס הראשון".

 

דמעות בעיני, בפרס שלי כבר זכיתי.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: