הצלופח / עופרה בריל

|

הצלופח

עופרה בריל - עין השופט

איור מאת יעקב גוטרמן

 

באותם ימי חופש עליזים היה חם מאוד, אותו חום קיצי לוהט בו לא רוצים לעשות הרבה, אלא להשתכשך במים הקרים בבריכה.

איור מאת יעקב גוטרמן

אך לצערנו אותם מי בריכה היו דרושים להשקיית המטעים בעונה החרבה ולנו היו חובות אחרים כילדים בוגרים ונאלצנו מדי פעם לוותר על התענוג הזה. אולם לא חסרו לנו תענוגות אחרים.

 

היו לנו משחקי דשא: "שבויים", "מלך מלך חיילים, את מי אתם רוצים?" והיה משחק "שיירמיר". היינו משחקים בערבי הקיץ החמים, כשלא התחשק ללכת בערב לחדר ההורים.

 

אבל ה"כיף" הגדול ביותר שהיה לנו, היו טיולי החופש, חופש במלוא מובן המילה. קבוצת ילדים התארגנה והחליטה לסייר בסביבה מבלי לספר לאף מבוגר. נכון שכעסו עלינו כשחזרנו. בייחוד הורינו שלא הבינו,"איך ילדים מבוגרים עושים שטויות כאלו," "שאנחנו יודעים שמסוכן לטייל לבד," "ושאם עוד פעם זה יקרה..." הבטחנו אך לא קיימנו, כי באותם טיולים הרגשנו עצמאות ובגרות.

 

באחד מאותם ימים החלטנו לסייר בוואדי עין-סוכר. עשינו שותפות: דובי,אבי,עינת,גילה ואני - יגאל. יצאנו בשעות הבוקר כשהשמש לא יקדה והרוח הפיח משב רוח צונן.

 

ירדנו בדרך המובילה במורד הברושים דרך "שער הדיר" ועברנו ליד המטע. עינת ראתה שזיפים בשלים והייתה כבר מוכנה לגשת לקטוף, אבל דובי משך בידה ולא נתן לה ללכת לכיוון המטע, "עינת,מה איתך?עוד לא הספיקו לקטוף פה וכבר את מוכנה להשמיד יבול..." דובי הצדקן (תמיד הוא צודק) אבל עינת לא התכוונה להרבה, רק לכמה.

 

המשכנו ללכת, עברנו את ג'וערה, ראינו חיילים מטפסים ב"שביל הייסורים" והזיעה נוטפת מהם כקילוחי מים. ידענו שזהו אחד מתרגילי העונש שנותנים להם בגלל עבירות צבאיות. "אילו אני הייתי המפקד," אמר אבי בעיניים חולמניות, לא הייתי נותן להם עונש כזה." - מה יש? - שאלתי - בסך הכול ארבעים מטר גובה!

 

- השתגעת, מה אתה מדבר? אתה כבר לא זוכר שמדדנו במקלות? מלמטה עד הגבעה למעלה יש מאה מטר לפחות.. אמר דובי בקול שלא ניתן לערעור.

 

המשכנו בדרכנו שהתפתלה ונכנסה בין שני יערות גדולים. נעשה קריר ונעים. הגענו ל"עין סוכר" והתיישבנו על יד המעין לפיקניק זעיר. בוואדי זרמו מעט מים, אבל טעמם היה ערב לחיך. שיחי פטל הסתירו את הנחל מעין אדם, אך פה ושם התנכל האדם לטבע וחתך מהשיחים, כך שנותרו מקומות חשופים שאפשר היה להשקות בהם עדר כבשים.

 

גילה ועינת הוציאו מהתרמיל תפוחים ועוגיות. הדלקנו מדורה קטנה, בנינו תנור, דובי הביא בפחית מים מהמעין וחיכינו שהמים ירתחו.

 

בינתיים ניגשתי לוואדי לטבול את רגלי, חלצתי סנדלים והמים הקרים צרבו בכפות רגלי.לפתע חשתי בזוחל המתפתל בין רגלי. קפצתי ממקומי בזעקה, הילדים באו בריצה:"מה קרה,יגאל?" שאלו כולם במקהלה. - אני לא יודע, איזה נחש מתפתל במים - עניתי ברעדה.

 

דובי ניגש קרוב, הסתכל בהרכנת ראש עמוקה: "יו - הביטו, זהו צלופח! עינת, הביאי מהר את הפחית בלי המים!"

עינת רצה וצעקה: "אבל המים רותחים, דובי!"

- אין דבר שפכי אותם - ציווה בקולו, שאין עליו עוררין.

היא נטלה את הפחית, שפכה את תוכנה בזהירות והביאה את הפחית הריקה. דובי נטלה וניסה לעלות בחכתו את הצלופח. אנחנו עמדנו מסביבו ועזרנו לו. חמקנותו של הצלופח הייתה מפתיעה בזריזותה. דובי חלץ סנדליו ונכנס למים, אני גירשתי את הצלופח לכיוונו של דובי והוא שם את הפחית בעומק המים, מאמצינו הוכתרו בהצלחה והצלופח נלכד.

 

עכשיו צצה בעיה - "מה נעשה בו?"

 

דובי ועינת הציעו להביאו לכיתה להסתכלות. אבי וגילה הציעו פשוט לשחררו משום "צער בעלי חיים". אני העליתי רעיון שכולם נדהמו לשמוע:"ילדים" אמרתי "קראתי בספר אחד שבשר הצלופח טעים מאוד, בואו נבשל אותו ונטעם."

 

משום מה, דווקא הצעתי התקבלה בהלהבות.

 

הוספנו מים לפחית ושמנו שנית על התנור שהיתקנו. הצלופח הרעיד את הפחית בייסוריו המתבשלים לעינינו. גילה הסבה עיניה, לא יכלה להסתכל. כאשר רתחו המים הורדנו את הפחית, שפכנו את המים הרותחים יחד עם הצלופח המבושל על פיסת נייר שהייתה איתנו."מי מנסה ראשון?" שאל דובי."זה שהציע," התגרתה בי גילה. "או קי."

 

אמרתי: "לא איכפת לי לנסות." נטלתי חתיכה והרגשתי בחילה נוראה שעלתה מעמקי קיבתי.

 

נשפתי אוויר, כדי להתגבר על הבחילה ונגסתי בעצימת עיניים מבשר הצלופח: "לא רע! בהחלט לא רע," המרצתי את חברי שיטעמו. ובאמת הבשר היה טעים. כולם ניסו. אפילו גילה, שראיתי כיצד היא מתגברת בקושי על הבחילה ומכניסה לפיה נתח בשר.

 

כאשר סיימנו את "מבצע אכילת הצלופח," כבר ירד היום ואנו קמנו ובריצה עשינו דרכנו חזרה הביתה. כשהגענו לכיתה נושפים ויגיעם מהמאמץ, הילדים כבר גמרו את ארוחת הערב. המטפלת ראתה אותנו בהיכנסנו ונדהמה:"איפה הייתם? כל הקיבוץ על הרגליים. מחפשים אתכם. נו, מה אפשר לעשות לכם?" בנימה של ייאוש וחוסר אונים סיימה את משפטה.

 

ישבנו לאכול בשקט מבלי לומר מילה, ידענו שהיא צודקת, וכל מילה שלנו תחמיר את מצבנו.

 

גילה התחילה הראשונה. היא קמה בריצה החוצה והקיאה כל אשר היה בתוכה. אחריה-השאר. אני ישבתי חיוור מבלי לנגוע באוכל והתאמצתי בכל כוחי לכבוש את הבחילה. אבל בסופו של דבר לא יכולתי יותר והקאתי לתוך הכיור. שולה המטפלת התרוצצה בינינו, נבוכה וחיוורת כסיד. .:"מה קרה?מה אכלתם?"

 

כשנרגענו תפסה אותי שולה בכתפי בחוזקה: "יגאל, אתה תספר לי את האמת, מה אכלתם?"

 

אני לא העזתי להרים פנים אליה ובעיניים הפוזלות לסוליות סנדליהם של חברי אמרתי: "אני חושב שזה מהשזיפים שמצאנו בדרך..."

 

חברי שהביטו בי קודם בעיניים נבוכות,השפילו מבטיהם.

 

כך נסתיים אחד מבילויינו האהובים,"טיול העצמאות". באנו על עונשנו פעמים, בייסורי קיבה ומצפון ובריתוק לבית.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: