סוכר גביש / עופרה בריל

סוכר גביש
מאת עופרה בריל, קיבוץ עין השופט
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן  
איור מאת יעקב גוטרמן

הריח של דיר הכבשים שלנו, הזכיר לי תמיד חמימות של בית. כאשר מתקרבים אל הדיר, חובק אותך ריח כבשים ומושך להיכנס. ואכן, כבר בילדותי נמשכתי לדיר כבחבלי קסם. תמיד היה מעניין לבקר שם: בכל יום נוספו טלאים חדשים.

בכל עונה בשנה היה אירוע מרתק אחר מתרחש בדיר, ובראש וראשונה-עונת הגז, שהיתה העונה בה"א הידיעה לכל הקיבוץ. כולם היו באים לראות כיצד הגברים החסונים נאבקים עם הכבשים, קושרים את רגליהן זו לזו ומשכיבים את הכבשה על שולחן, כאשר זו נאבקת בכל כוחותיה להימלט מהמקום. אחרי שהכבשה נכנעת ושוכבת רגועה. מתחיל הגז עצמו. בתחילה נוטלים את מגזזת הצמר-שהיא פשוט זוג מספריים גדולים וגוזזים את השכבה העליונה של צמר הכבשה. אחר-כך, בעזרת מכשיר גילוח חשמלי,עוברים ביד אמונה על כל גופה של הכבשה ומורידים שכבות - שכבות של צמר. לבסוף יוצאת הכבשה עירומה כביום היוולדה, גופה צנום וכולה כאילו מבוישת.

אחרי הגז היו הכבשים מצטופפות אחת ליד חברתה כדי להתחמם. ואילו הגוזזים היו זוקפים גב, ומתמתחים בתחושת רווחה.

כשנגמר הגז צריך לטבול את הכבשים בתמיסה שתחטא אותן מהפרעושים והקרציות, הנדבקים לגופן ומוצצים את דמן. ליד הדיר היתה תעלה ארוכה מלאה בתמיסה מהולה במים והכבשים היו צריכות לעבור בשחייה לכל אורך התעלה. בהגיען לשפת התעלה יצאו שטופות מים,רועדות מקור, מנערות את גופן מטיפות המים ומחפשות את קרני השמש כדי להתייבש.

בערב היו מארגנים "קומזיץ" עם בשר טלה של שיפודים, לכל עובדי הדיר ולאלה שהתנדבו לעזור בגז.

האירוע המרתק ביותר בדיר היה בעונת ההמלטות. בעונה זו היה הרועה שב מן המרעה עם הכבשים לדיר, כשעל כתפיו טלה-או לעיתים שניים, תאומים... ולפתע כל הדיר מתמלא בפעייה אחת גדולה.

את הטלאים בני-יומם עם אמותיהם היו מפרידים משאר העדר. אימא-כבשה, עטיניה גדושים חלב, מכוונת את פטמות העטינים לפיו המגשש של הטלה הקטן וזה יונק בתאוותנות ומוצץ את העטין עד תומו.

בימים שכאלה היה הדיר למקום המושך ביותר לבילוי של אחר- הצהרים.

ילדים פעוטים עם הוריהם היו באים ליהנות מבילוי משותף עם הטלאים הרכים. כל ילד "אימץ" לו טלה, קרא לו בשם ובביקור היומיומי, היה מחפש את הטלה "שלו".

אני אהבתי את הדיר באופן מיוחד: גם משום שאהבתי בעלי-חיים, וגם מפני שאימא שלי עבדה בענף הצאן. באותם ימים הקימו תעשיית ברינזה (גבינת צאן) ליד הדיר: מחלב הכבשים והעיזים הכינו חברות מהקיבוץ גבינה טעימה ומשובחת.

אני אהבתי את הקצוות של קוביות הברינזה: הם היו קשים וטעימים במיוחד.

עד מהרה הפך הדיר בשבילי ל"בית" שני. הייתי באה כמעט כל יום לטעום קצת מהברינזה, למלא תערובת בפחים ולפזר לכבשים, לעזור לרועים להיניק  טלאים - שנותרו בלא אימא - מבקבוקי חלב, ואחרון אחרון חביב-לבקר את גורי, הכלב של הדיר.

גורי היה כלב זאב מטופח, כלב שמירה, שתפקידו המיוחד –לעזור לרועה לרכז את העדר בצאתו למרעה.

כאשר כבשה או שתיים היו מחפשות להן מקום מרעה אחר ומתרחקות מהעדר, היה גורי הפיקח מזנק לעברן בנביחות רמות ומחזירן תוך כמה דקות לעדר.

מלונתו של גורי היתה בקרבת הדיר, הוא עצמו היה קשור בחבל ליתד סמוך למלונה. רוב הילדים פחדו מגורי, בגלל גודלו ובגלל נביחותיו הרמות, אבל אני אהבתי אותו. ראיתי בו חבר טוב. לא פעם התקרבתי לגורי, חיבקתי אותו והוא היה מלקק את פני.

 

באחד הימים, בשעות אחר-הצהרים, באתי כהרגלי לבקר בדיר. אחרי שסיירתי בכל התאים וביקרתי אצל הטלאים החדשים, שמתי פעמי למלונה של גורי.והנה, ברגע שהגעתי לטווח הגישה שלו-התנפל עלי הכלב ונעץ את שיניו בזרועי.

מובן שנבהלתי מאוד. התחלתי לצרוח מכאב וברחתי מן הדיר. שלושה אנשים שהיו שם במקרה, רצו אלי בבהלה גדולה: "מה קרה?" שאלו בהתרגשות.

מרוב בכי ועלבון לא יכולתי לדבר. לא האמנתי שגורי ינשוך אותי! הראיתי להם את הזרוע עם סימני השיניים שלו, ואף הם לא האמינו למראה עיניהם. "מה?" התפלאו. "גורי נשך אותך?" אחד מהם נטל אותי בזרועותיו והלך מהר למרפאה.

החובשת במרפאה שמרה על קור רוח. "קודם כל תוריד את הילדה", אמרה לבחור שהביא אותי והיה נרגש מאוד "נראה מה קרה". היא בדקה את ידי ואמרה במתינות רבה: "אני רואה שהילדה קיבלה נשיכה. אתה מכיר את הכלב?" פנתה אל הבחור. "בטח!", ענה לה בהתרגשות, "זה גורי של הדיר!".

"נו" המשיכה החובשת לשאול: "ובדרך כלל הכלב הזה נושך?"

"מה פתאום?" הזדרז הבחור והשיב: "בדרך כלל הוא שקט כמו כבשה."

"אם ככה, נצטרך להוציא את הכלב מכאן ולהעבירו להסתכלות, בתחנה של משרד החקלאות שבעפולה" פסקה החובשת. "ומוטב שתדאג לעשות זאת מיד. כי אם יש לכלב מחלת כלבת-אסור שיישאר פה אפילו יום אחד נוסף..."

הבחור מלמל משהו על כך שילך להשיג רכב... ונעלם משם במהירות.

בינתיים הוזעקו הוריי למרפאה, אך החובשת הרגיעה אותם: "שום דבר נורא לא קרה. בסך הכול הילדה קיבלה נשיכה! עכשיו נחטא את המקום, נשים תחבושת ובערב ניגש לרופא לשאול מה אפשר לעשות."

בערב היתה קבלת חולים אצל הרופא במרפאה. שלוש פעמים בשבוע היה הרופא בא לביקור בקיבוצנו. הוא היה בא מאוחר, אחרי שגמר לסייר בכל קיבוצי האזור. הרופא היה "יקה", קפדן מאוד בלבושו והכיר כל חבר בקיבוץ על פי המחלות שלו. כאשר היה פוגש חברה במדרכה היה שואל "נו? מה שלום מיץ הקיבה?" בנימה מבודחת,כמובן....

בערב, מקום הנשיכה כבר כאב לי פחות. ישבתי בחדר ההמתנה חוששת ודאוגה. כשהרופא קרא לי להיכנס, הרגליים רעדו לי קצת. הוא לבש חלוק לבן, ועל צווארו היה תלוי סטטוסקופ (מכשיר לשמיעת פעימות הלב).

"אך סו הילדה שקיבלה נשיכה?" שאל הרופא את החובשת במבטא "יקי" טיפוסי. אימא שלי והחובשת מיהרו להשיב: "כן,זו הילדה..."

"אז בואי ילדה טובה, נראה מה הכלב עשה לך.." ולאט לאט הוריד את התחבושת. כאשר נתגלתה הזרוע, ראיתי בפעם הראשונה את סימני השיניים ברורים לגמרי, על רקע הזרוע שהפכה כחולה במקום הנשיכה. הרופא התבונן ממושכות בזרוע הפגועה ואחר אמר לחובשת: "אנחנו צריכים לתת לילדה עשרים ואחת זריקות בבטן נגד כלבת."

אימא שלי החווירה. אני שלחתי מבטים מבוהלים סביב החדר-מהרופא לחובשת, מהחובשת לרופא. הבנתי שאצטרך לקבל טיפול רציני, אבל לא הבנתי בדיוק במה זה כרוך.

"עכשיו ילדה" אמר הרופא "את מקבלת זריקה בבטן. כל יום תבואי לפה ואני נותן זריקה בבטן. אם את ילדה טובה ולא בוכה, אני נותן סוכר גביש".  החובשת הוציאה מכלי החיטוי מזרק גדול ותקעה בו מחט. הרופא לקח בקבוק ושאב למזרק את תוכנו. אני עצמתי עיניים ונדבקתי לאימא שלי. הרופא אחז בי בידו הרכה "לא לפחד ילדה, רק זריקה, תראי שלא כואב.."

ונעץ את המחט בבטן שלי. הדקירה כאבה, אבל באמת לא כל כך נורא.

הרופא חייך אלי "נו? את רואה כבר גמרנו.."

התאפקתי בכל הכוח לא לבכות. הרופא היה מרוצה מהתנהגותי ונטל מתוך קופסה גביש של סוכר.

באותם ימים נחשבו גבישי הסוכר למעדן מלכים. כאשר באו אורחים מהעיר לבקר אותנו, המתנה הטובה ביותר שיכלו להביא לנו היו אותם גבישי סוכר בקופסה. האורחים היו נוטלים גביש כזה, מוצצים אותו לאט לאט וממתיקים במציצות אלה את התה.

אחרי אותה זריקה ראשונה, הייתי באה כל יום למרפאה. לפעמים לבד לפעמים עם המטפלת ולפעמים עם ההורים. כל יום נוספה בבטן שלי עוד זריקה נגד כלבת.עשרים ואחת זריקות!

כאשר הגיע הרופא למספר עשרים, כבר כמעט שלא נמצא מקום לדקור בבטן שלי, שהתמלאה חורים קטנים. אבל אחרי כל זריקה-קבלתי סוכר-גביש, והאמינו לי, זה היה כדאי...

את "גורי" שלנו בדקו ומצאו שאין לו שום סימני מחלה. קשה היה להסביר למה בדיוק התחשק לו לנשוך אותי. אולי כעס על מישהו אחר והוציא את כעסו עלי, ואולי סתם היה לו מצב רוח לא טוב באותו יום, כמו שקורה לעתים גם לנו. אך החברים כבר לא רצו להסתכן בעוד נשיכה, והעבירו את גורי למשטרה, שישמש שם בתור כלב משטרה. ולי נשארו זיכרונות מכל הסיפור בצורת בטן מחוררת וכואבת, סימן על הזרוע ובפה טעם מתוק של סוכר- גביש.

 

 

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: