רכבת השחקים / עפרה בריל

רכבת השחקים
עפרה בריל – עין השופט
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

הערב הקדים לרדת על היישוב. בחוץ דלקו פנסים והאירו את המדרכות.

רמי, עוזי ואני נשארנו בכיתה, כדי להכין את התוכנית.

למחרת-היום התכוונו להתחיל בעבודה והרי חשוב שלכל מעשה יהיה תכנון מוקדם. עוזי היה צייר הכיתה, לכן הבאנו אותו בסודנו. רמי היה טכנאי, לכן שיתפתי גם אותו ברעיון שהיה כולו שלי. ניגשנו לרפת, לראות את האביזרים הדרושים לנו, שהתגוללו בשטח ואיש לא היה לו עניין בהם.

מהרפת עלה ריח חמים – תערובת של אדי חלב וריח הזבל. קרבנו לפרות ובירכנו את שני החולבים שהיו שוטפים את העטינים הכבדים, כדי להרכיב עליהם את סופגי-הגומי היונקים של מכונת-החליבה.


איור מאת יעקב גוטרמן

חיימקה וגרשון היו רכונים תחת הפרות, שקועים בעבודתם. בוססנו ברגלינו בין שאריות התחמיץ, שהפרות הרחיקו מעליהן בשעת לעיסתן.

- חיימקה! קראתי בקול גדול ועוזי הצטרף אלי. הגבר המוצק וגבה-הקומה, נשא ראשו, הביט לעברנו, חייך ורמז לנו שעוד מעט יגמור ויתפנה. חיכינו בסבלנות. תור הפרות המצפות לחליבתן הסתיים. הידית נפתחה, הפרות השתחררו ובהליכה איטית ומכובדת נעו לעבר החצר.

נטל חיימקה מגבת וניגב את אצבעותיו. שפמו רטט כאשר חייך אלינו את חיוכו הרחב.

- נו חברה, אפשר לעזור לכם?, שאל.

אזרתי אומץ ושאלתי:

- ראינו ליד הרפת קרונית ופסים שסילקתם. האם אין לכם צורך בהם?

ועוזי הוסיף משלו:

- שמע חיימקה,הדברים שאגלה לך מוטב שיישארו בינינו. אנחנו רוצים לבנות רכבת לילדים. ניקח את הפסים, נרכיב את הקרונית ונזמין את כל הילדים להשתעשע..

גרשון, שהיה גוץ ושמנמן, התייצב לצידו של חיימקה ועיניו ממצמצות בעליזות ילדותית. חיימקה הסביר לו:

- הם רוצים את המסילה והקרונית, מה דעתך?

גרשון נמתח כקפיץ.

- מה זאת אומרת "רוצים"? הרי זה רכוש הקיבוץ! הם חושבים שהכול כאן הפקר... "רוצים"!

המילים נורו בזעם, אבל העיניים ריצדו בחיבה.

שלושתנו, רמי עוזי ואני, שתקנו. ידענו, שאם לא נשיג את הסכמת הרפתנים, לא נוכל להוציא לפועל את המבצע שלנו. חיימקה ראה אותנו במבוכתנו ובא לעזרתנו.

- אתם יודעים מה? אמר, תביאו אישור מהמחנך שלכם ואז ניתן לכם את מבוקשכם. יש סיכון מסוים בתוכנית שלכם, על כן עליכם לשתף מבוגר בכל העסק הזה.

גרשון הסכים מיד עם חיימקה. עמדנו נבוכים ושתקנו. אם נפנה למחנך שלנו, יקיץ הקץ על "רכבת השחקים" (כך קראנו למבצע בלבנו). ראשית כל הוא יחשוב שזה מסוכן ושנית הוא לא ירצה להסתכסך עם ההורים שלנו, שוודאי יתנגדו לרעיון ויפסלו את הכול עוד בטרם ניגש למלאכה.

עזבנו את הרפת חפויי-ראש. פנסים בודדים האירו את חשכת הרפת. הדיר הגדול היה מואר, הכבשים העלו גירה. חלקן עשו את שנת הלילה בעמידה, חלקן ברביצה. משהו בלילה המבושם בריחות בעלי-החיים כפה עלינו להיעצר לרגע, לנשום עמוק את התערובת המוזרה של חציר, גללים, חלב וריח משכר של ניצת פרדסי-הדר.

- עודד!, קרא אלי רמי וקולו הרעיד אותי והוציאני מהרהורי.


רכבת השחקים שלנו

– מה נעשה עכשיו?

לרגע שתקתי ואחר אמרתי בשקט:

- אני חושב שאנחנו בכל זאת צריכים לשתף מבוגר.

התוכניות שלנו יפות, אבל אנו זקוקים למישהו שיעזור לנו להגשים אותן. להעביר את המסילה, לדאוג לכללי בטיחות והעיקר - לשכנע את החברים וההורים שהסיכון אינו גדול.

עוזי הסכים אתי. רמי ראה שהוא במיעוט ואמר בשקט:

- נו טוב, אם זו דעתכם, ננסה לשכנע את אורי המורה.

למחרת בבוקר החלטנו, שאני אגש  לאורי ואדבר אתו.

בהפסקה הגדולה התרוקנה הכיתה, עוד לפני שאורי הספיק לומר את המילה "הפסקה". הייתי נרגש, אצבעות ידי הזיעו. ניגשתי אל שולחנו.

- אורי, אני רוצה לדבר איתך, אמרתי.

- כן, עודד השיב, מה הבעיה?

רגע שתקתי נבוך. אורי הסתכל בי בעיניו המחייכות והאוהדות.

- אני יכול לעזור לך במשהו?, שאל.

הוקל לי - כן, אורי וסיפרתי בנשימה אחת:

אנחנו רוצים להקים מסילה עם קרונית מהרפת, כדי להשתעשע, אך הרפתנים ביקשו אישור שלך..

- רק רגע עודד! אמר אורי, אל תמהר, שוויה שוויה. אתה יודע שהדברים אינם מסתדרים כל-כך מהר.

- אורי, דיברתי  לאט ובשקט, יש ברפת מיתקנים חדשים לחלוקת-אוכל. את המיתקנים הישנים זרקו. מצאנו שם ליד הרפת, מסילה וקרונית ואנחנו רוצים לבנות ממנה רכבת, כדי להסיע  ילדים.

- זה מסוכן? שאל אורי בדאגה.

- אני לא חושב, עניתי, יש הגה וגם בלם העוצר את הקרונית בסוף המסילה.

אורי הרהר  בדבר ולפתע ראיתי שהוא "נדלק". הוא אהב רעיונות של ילדים, רצה שילדים יבצעו דברים מתוך יוזמה שלהם ולא רק משום שמבוגר אמר להם.

- אחשוב בעניין ומחר אתן לכם תשובה, חייך אלי, אתה הרי מכיר את ההליכים.צריך להתייעץ עם גורמי החינוך.

נבהלתי. עמדתי נטוע במקומי, הסוד שלנו יהיה עתה נחלת רבים, לא נוכל עוד להפתיע את החבר'ה שלנו.

 

אחר-הצהרים קראתי לשני חברי, לרמי ולעוזי וסיפרתי להם על שיחתי עם אורי המורה. ידענו שאין ברירה. צריך לקבל את אישור המבוגרים. בלעדיהם לא נוכל לבצע את המשימה. אותו ערב התכרבלנו בשמיכותינו ושוחחנו בקול חרישי  עד השעות הקטנות של הלילה.

אור הבוקר הקפיץ אותנו. התלבשנו בזריזות. אורי נכנס לכיתה, נשמעה שריקה ושלושתנו מיהרנו אליו.

- מה קרה היום? איזו זריזות! צחק אורי וטפח על כתפינו.

- אורי, שאגנו שלושתנו, דיברת?

- עם מי? על מה?- היתמם אורי.

-אורי! כמעט ייבבנו-הינך זוכר?על הקרונית?

-אהה! כן... יש הסכמה, אבל בתנאי שיהיו אתכם מבוגרים בשעה שתפעילו את הקרונית נשמנו לרווחה.

בבילוי של אחר-הצהרים לא היה לנו פנאי לגשת לחדר-ההורים. ידענו שרק מישקה,האחראי על הפרדות, יכול לעזור לנו להעביר את הפסים. מישקה היה רווק גלמוד שידע את נפש בהמותיו. רק לו הן נשמעו, רק הוא ידע להרגיען. כל אדם אחר שניגש לפרידות, היה מסתכן בבעיטה.

ניגשנו אל מישקה מלאי חששות. פחדנו מסירובו. אך להפתעתנו, כשרק שיטחנו בפניו את בקשתנו, נענה לנו מיד, אולי משום חיבתו העזה למעשי-הרפתקאות. תמיד היה טוען בקולי-קולות, שאין די הרפתקנות בחיי קיבוץ, אנשים אוהבים שיגרה, אינם מוכנים להסתכן במעשים נועזים החורגים מחיי היום-יום.

מישקה קם ממיטתו, נעל את מגפיו הענקיים והמלוכלכים ויצא אתנו לעבר האורווה. הוא הרכיב את הרתמה על שתי פרדותיו וכיוון אותן לרפת. כשהגענו, קשר מישקה את הפסים לפרדות והם נגררו בקלות. אנחנו צהלנו משמחה. בירכנו זה את זה להצלחת המבצע שלנו.

השמועה עשתה לה כנפיים ופשטה בכל הקיבוץ. ילדים התאספו סביבנו. הפסים הונחו במקום שהתווינו. הקו סומן בחבל ארוך. האירוע נהפך לחגיגה המונית. משהחל מישקה  לגרור את הקרונית, הושטו ידיים רבות, דחפו מאחור ועזרו בקריאות עידוד ושימחה.

סוף סוף הועמדה הקרונית על המסילה. השמים האירו באור אדמדם של שקיעה. דומה שהשמש בירכה אותנו על סיום המבצע.

רמי, עוזי ואני עלינו הראשונים על הקרונית כדי לחנוך את המסילה. פני היו חיוורים. הסתכלתי בחברי וראיתי את פניהם שהיו לא פחות מתוחים משלי. רמי החליט ברגע האחרון לרדת. הוא לא רצה להסתכן... מסביב דיברו על לבו שלא יוותר, אבל אף אחד לא התנדב עלות במקומו. עד שהופיע אמיר, בחור צעיר וחזק ועלה על הקרונית.

- נו חבר'ה, קרא, בואו ננסה איך העסק הזה עובד!

הוא אחז בידית, משך אותה הצידה והקרונית עפה-טסה בשריקה-חריקה במורד הפסים. כשהגיעה כמעט לסוף דרכה, הזיז אמיר את הידית בחוזקה חזרה והקרונית נעצרה ממש בסופם של הפסים. השתחררנו מהמתח, מסביבנו הייתה המולה של התפעלות. וכבר הסתדר תור ענקי של ילדים, הצועקים בקולי-קולות ודוחפים זה את זה כדי לזכות בנסיעה בקרונית.

עבר זמן ו"הפלא"  שנקרא בפינו "רכבת השחקים" נהפך לדבר שבשגרה. התור לנסיעה התקצר, ילדים רבים מצאו להם עיסוקים אחרים והשאירו את "הקרון המעופף" למעטים שעדין נהנו לטוס במורד הפסים.

סופו של המבצע היה בתאונה. אותו יום היו מעטים ליד הפסים. כארבעה ילדים נכנסו לקרונית, הפעילוה והיא שעטה במורד הפסים. כשהיה צריך למשוך ולעצור, הידית לא זזה! הקרונית נחבטה בחוזקה באדמה ומכוח החבטה התהפכה, והילדים שבתוכה "נשפכו" החוצה.

התוצאות לא היו נעימות: שני ילדים קיבלו זעזוע–מוח קל וילדה אחת שברה את הרגל. כך נסתיימה הרפתקה נוספת מתקופת הילדות שלנו.

 

 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: