מכשפה רעה / עופרה בריל

מכשפה רעה
מאת עופרה בריל, עין השופט
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

חג פורים קרב ובא. בכיתה כבר תלו מודעה: "ילדים, חישבו למה אתם רוצים להתחפש ובבקשה לפנות למחסנאית כדי להתאים לכם תחפושות".

לאט לאט התמלא דף הניר בשמות הילדים, וידיה של המחסנאית היו מלאות עבודה. כל ערב, כשהייתי באה לבית הילדים, עמדתי מול המודעה והסתכלתי מי עוד נרשם. עם כל שם נוסף התעצבתי יותר ויותר. לי עצמי לא עלה שום רעיון למה להתחפש השנה.


איור מאת יעקב גוטרמן

כך עבר יום ועוד יום, עד שהמורה פנתה אלי ושאלה:

"נו, מה את מחליטה?"

"אני לא יודעת..." עניתי לה בעצבות.

"אבל את מוכרחה להחליט, צריך לדאוג לתחפושת שלך, והזמן עובר!"

 

ערב אחד ראיתי את הרשימה מלאה לגמרי. כל הילדים נרשמו חוץ ממני. ידעתי שאני חייבת להחליט, שאני מוכרחה להירשם, אחרת אשאר בלי כלום. רשמתי את שמי והודעתי למורה שהחלטתי להתחפש למכשפה רעה. המורה ידעה למה כולם מתחפשים ושמרה את הדבר בסוד.

"רעיון יפה", אמרה המורה.

 

אבל אני לא הייתי שלמה עם ההחלטה שלי. כל הזמן שאלתי את עצמי: איך אראה? האם יכירו אותי? מה פתאום מכשפה רעה, כאילו שיש גם מכשפה טובה! בטח יצחקו ממני.

שבוע לפני חג הפורים נפתח מחסן התלבושות, כדי שהילדים יוכלו לבחור ולהכין להם תחפושות מתאימות. אורה, המחסנאית, הייתה תופרת במקצועה. היא ידעה להתאים מהתחתונית שמלת ריקוד מקסימה, ומעיל צבאי ישן ששימש את החברים שהיו פעם נוטרים, נהפך תחת ידי הזהב שלה למעיל של נפוליון, קיסר צרפת.

 

כשהגיע תורי לבחור בתחפושת, שאלה אותי אורה:

"נו? מה את רוצה להיות?"

"מכשפה רעה!" עניתי לה.

"מכשפה רעה?" צחקה אורה, "אין בעיה עם מכשפות רעות! ניתן לך כמה סמרטוטים וכמה שערות מראפיה, תדביקי לך אף ארוך, קחי לך מטאטא ביד ומיד תהיי מכשפה מושלמת!"

התעודדתי קצת ובחרתי יחד עם אורה כמה שמלות קרועות. מצאנו בפינה פאה נוכרית עשויה מראפיה כתומה. שמתי אותה על ראשי והסתכלתי בראי, המראה היה באמת מחריד.

עכשיו לא נותר לי אלא להכין לי אף ארוך.

המורה שלי  עזרה לי. לקחתי גוש חמר, עשיתי ממנו צורה של אף חלול. בחלל הזה הדבקתי ניירות מעורבבים עם דבק-שקדים. כאשר הנירות התיבשו הוצאתי אותם והאף היה מוכן לצביעה. צבעתי אותו באדום לוהט והרכבתי אותו על האף האמיתי שלי. הסתכלתי בראי וראיתי שאני "מכשפה רעה" לגמרי לא רעה.

 

ההכנות לחג הפורים היו בעיצומן. ימים אחדים לפני החג עלה מהמטבח ניחוח מגרה של אוזן-המן. אי אפשר היה לעבור במטבח בלי שהריח הזה ייספג בתוכך ויעלה ריר על שפתיך. היו שניסו מזלם וביקשו רק לטעום אוזן-המן אחת, אבל האופות עמדו על המשמר ורק המקורבים ביותר זכו בטעימה.

 

ביום החג זרחה השמש. שמחנו לקראתה, כי על פי התוכנית צריכה הייתה להתקיים תהלוכה שתסתיים בחדר האוכל, שם עמד להיערך נשף מיוחד לילדים.

על מיטתו של כל ילד מונחת הייתה חבילה. בחבילה היו בגדי התחפושת לתהלוכה ולנשף.

כבר בשעות הבוקר התחילו ילדים אחדים לפרק בקוצר רוח את חבילתם ולהתחפש בבגדים שלהם. ואילו האחרים, בעלי הסבלנות, רצו להפתיע ועד הרגע האחרון לא נגעו בחבילה.

 

בשעות הצוהריים כבר הייתה ההמולה בשיאה. כולם לבשו את תחפושתם והלכו לחדר האיפור להוסיף שפם או צבע על השפתיים. אני עמדתי בצד והסתכלתי על הבנות מהקבוצה שלי. רציתי לראות איך הן נראות בתחפושות שלהן. כולן באו למקלחת, נרגשות. אחת עזרה לשנייה ללבוש את הבגד. כולן היו יפות - האחת נסיכה, השניה רקדנית, השלישית סינית, הרביעית יפאנית ועוד ועוד. הייתה שם אסתר המלכה, ספרדייה אחת, רקדנית רוסית וכולן התקשטו בסרטים צבעוניים ארוכים ושערן היה פזור ועיניהן הבריקו מיופי ומאושר.

 

אני הבטתי בהן וקינאתי. פתאום גם אני רציתי להיות יפה כמוהן. פתאום חשתי עד כמה עלובה התחפושת שלי, עד כמה אהיה מכוערת לעומתן. הדמעות חנקו אותי, אבל ידעתי שכבר מאוחר לשנות. אבל מצד שני חששתי שיצחקו עלי. פחדתי שאני, המכשפה הרעה, אהיה המכוערת ביותר מכולן... והרי מכשפה רעה, אף פעם לא יכולה להיות יפה, נכון?

חברתי זיוה התחפשה ליפאנית. היא לבשה קימונו יפה, שיערה היה אסוף למעלה וכמה שיפודים צבעוניים היו נעוצים בו. קשה היה להכיר את זיוה הפרחחית, בעלת הצמות הזרוקות ברישול על כתפיה וכולה בלגן אחד גדול... ניגשתי אל זיוה ואמרתי לה:

"את כל כך יפה!"

זיוה צחקה בפה מלא: "ומה אתך? למה את לא מתחפשת?" שאלה אותי.

"אין לי מצב רוח" עניתי לה בלחש, ומייד רצתי למיטתי לפרוק את כל מטען הדמעות שהיה עצור בתוכי.

 

בשעה ארבע החלה התהלוכה. השמיים התכסו בעבים קלים, השמש כאילו התחמקה מהמראה הססגוני שפרץ למדרכות הקיבוץ. בראש התהלוכה הלך אריה שניגן באקורדיון שירי פורים. לצדו קיפצו שתי מורות שהתחפשו לליצנים והכו במצלתיים ובתופים.

החברים יצאו מבתיהם לשמע המנגינה והמולת הילדים. חלק רץ עם מצלמה ביד כדי להספיק לצלם לפני שירד החושך, לפני שהשמש תשקע לגמרי.

 

בבית הילדים נעשה שקט. כולם היו בתהלוכה ורק אני הייתי עדיין בחדר, שהלך והתמלא צללי דמדומים. החלטתי שאין טעם לבכות. השארתי את חבילת הבגדים על המיטה ורצתי בבגדים הרגילים שלי לראות את התהלוכה. היה נדמה לי שכולם נועצים בי עיניים כאילו באתי עירומה. אבל למעשה אף אחד לא הסתכל עלי. כולם היו עסוקים בשמחת התהלוכה. כל אבא-אימא ליוו בעיניים שמחות את בנם או בתם המחופשים.

 

ואז, כשההמולה הייתה בעיצומה, ניתך לפתע גשם עז. הגשם הפתיע את כולם, את הנסיכות, מלכות אסתר, הספרדיות, הסיניות, היפאניות... כולם כולם נרטבו, מהפנים זלגו טיפות איפור, השמלות היפיפיות נרטבו והחלה ריצה מטורפת לעבר חדר האוכל.

 

אני הסתכלתי סביבי וראיתי את הבנות היפות - מתכערות אחרי הגשם הראשון ושמחתי לאידן. ידעתי שאין זה יפה לשמוח  בצערו של מישהו אחר, אבל לא יכולתי להתגבר על הרגש הזה. שמחתי שאני נשארתי כמו שאני, בלי צבע על הפנים, בלי שמלה רטובה ובכלל בלי תחפושת.

 

פניתי לרוץ לחדר האוכל, אך בדרך שיניתי את דעתי. במקום לרוץ לשם, רצתי לבית הילדים, לבשתי מהר מהר את התחפושת שלי, הלבשתי על פני את האף הארוך וזינקתי לחדר האוכל.

כשנכנסתי לאולם,כולם צחקו כשראו אותי. היו ששאלו את עצמם מי זאת? או מי זה?

צחקתי, ובעליצות ושמחה הצטרפתי למעגל הרוקדים.

האמת? לא נעים לגלות, אך זה היה פורים נפלא!

אולי לא כל כך בשביל האחרים, אך בשבילי- ועוד איך!!!


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: