היי אתם שם בחוץ!! / עופרה בריל

"!!היי,אתם שם בחוץ"
    מאת עופרה בריל, עין השופט
    איור מאת יעקב גוטרמן
איור מאת יעקב גוטרמן

יום אחד נפלה בקיבוץ שמועה, שהתפשטה כאש בין החברים: מחר תתקיים הצגה בחדר-האוכל! שמעו החברים והתרגשו מאוד. בימינו כל ילד ודאי ירים גבה ויתמה: מה יש להתרגש מהצגה? כולנו רואים הצגות מדי פעם. מה יש להתרגש?

אך באותם זמנים של "בראשית" בשנות הארבעים, כשהקולנוע היה עדיין בחיתוליו, כאשר מישה שלנו ליווה בכינורו את סרטיו האילמים של צ'רלי צ'פלין ואת התרגום לסרט היה סיומקה מסובב ביד-לעיתים בפיגור ולעיתים במהירות גוברת והולכת. באותם ימים שרדיו היה נכס יקר והמקלט היחיד עמד בחדר-התרבות, אז אירוע כמו הצגת תיאטרון היה בבחינת חלום נדיר  ונכסף.

לנו, הילדים, לא סיפרו דבר. לנו אסור היה להשתתף. אנחנו היינו צעירים מכדי להבין.. אך כדרכם של ילדים, צרפנו בערב שלפני האירוע, פרט לפרט, משפט למשפט - והבנו שהקיבוץ רוגש   וכי יש טעם להתרגשות הזאת.

אמא של אורית היתה מרכזת ועדת-תרבות ואורית סיפרה לנו בלחש ש"אימא איבדה את הצפון!" - כל הזמן עוסקת בחישובים: כמה מושבים להציב כדי שיוכל כל הקהל לשבת?  ואיך יהיה מקום לכולם?  ואם יבואו אורחים מהקיבוצים השכנים?

ומה יקרה אם לא כולם יראו טוב?  ובאיזה גובה להעמיד את הבמה?  ומה להגיש לשחקנים ככיבוד לפני ההצגה  ומה אחרי ההצגה?  ומי יסדר את חדר האוכל...


אורית אמרה לנו שאמה כל כך נרגשת, עד שהיא התחילה לדבר אל עצמה ואורית, שישבה בשקט בכיסאה - קלטה משפטים מבולבלים ולא הבינה מהם דבר וחצי דבר.

איתן, שאביו היה המא"ז של הקיבוץ, סיפר כי אבא שלו דרש בתוקף שהשמירה תוגבר בערב ההופעה. "בכלל מסוכן לכנס ציבור גדול כזה של אנשים בכפיפה אחת", אמר. אבל.. בסופו של דבר - למען קידום התרבות בישובינו - ניתן האישור לתוספת שמירה.

מכל הרמזים שקיבלנו, ידענו שלמחרת יתרחש מופע גדול. מה טיבו של המופע - לא ידענו. אחרי שנגמרה ההשכבה, התכנסנו בחדר הגדול  והחלטנו שאנו, הילדים, נשתתף באירוע גם בלי להיות מוזמנים. לא יתכן שהחברים תמיד יסלקו אותנו מכל הדברים המסעירים שקורים בקיבוץ! לאף סרט לא מזמינים אותנו, לשיחות קיבוץ-אסורה הכניסה וכשיש רכילות מעניינת - הם מיד מתחילים לדבר ביידיש. למקלחת של החברים אסור להציץ... וכשיש חדשות ברדיו, אסור לנו לדבר. לכן הפעם החלטנו - ויהי מה -  להתגנב ולהיות שותפים לחוויה - בחשאי.

ההחלטה שלנו חייבה את כולנו לשמור על סודיות מוחלטת ולכן תקענו כף לכף והבטחנו לשמור סוד.

הלכנו לישון נרגשים! אפילו יללות התנים, הקרובות כל כך, לא הפריעו לנו לחלום על המבצע  הנועז  שלנו.

 

למחרת בבוקר הופיעה מודעה גדולה על לוח-המודעות. במודעה נאמר: "אנו מתכבדים להציג בפניכם את ההצגה "היי,אתם שם בחוץ!" - הצגת יחיד בכיכובו של השחקן...ובבימויו של הבמאי.." (יסלחו לי הנוגעים בדבר, שאין זכרוני בהיר עד כדי זכירת כל הפרטים האישיים. כמדומני שהשחקן הראשי היה יעקב אינשטיין, אבא של אריק אינשטיין).   עד מהרה התקבצו סביב הלוח חברים שעברו רק להציץ בלוח-המודעות בדרכם לעבודה.

 

אנחנו לא  ראינו את המודעה, אבל שמענו עליה. אורי מכיתת "ארז" בא בריצה וסיפר כי ראה שתלו אותה בחדר-האוכל.

"ומה היה כתוב שם?" שאלנו בהתרגשות.

"לא הצלחתי לראות" השיב אורי בצער, "כי החברים הצטופפו שם והראשים שלהם הסתירו.כשניסיתי להתקרב, צעקו: "הי, ילד, מה אתה עושה כאן!"

סקרנותנו נדלקה ומיד החלטנו לשלוח שני "מרגלים" זריזים. בחרנו בניצה ובארנון, כי הם יודעים גם לקרוא מהר. הם כבר "ישתחלו" שם בין החברים, יפענחו את כל המלים ויספרו לנו.

וכך היה. השניים חזרו נרגשים ונלהבים וסיפרו לנו כל אשר זכרו. ניצה זכרה את שמות השחקנים וארנון אמר, שהיו שם אותיות גדולות גם באדום  וגם  בכחול. רק את שם המחזה לא זכרו... "זה היה כתוב באדום, משהו..".התאמץ ארנון, ואילו ניצה מצאה מוצא של כבוד: "אני חושבת שלא היה כתוב שם בכלל  ולכל הצגה חייב להיות שם?"

 

"אולי באמת אין ?... נראה כשיבוא הערב".

אותו יום אפפה ההתרגשות את כל חצר המשק. הביאו ארגזים וספסלים והניחו אותם בחוץ, עד שיגמרו כולם לאכול ארוחת ערב. הבמה הקטנה כבר הורכבה, רק צריך היה להכניסה לאולם. אמא של אורית שהיתה גם המבשלת בקיבוץ (בנוסף לתפקידה כמרכזת ועדת-תרבות), שרפה מרוב בלבול את כל הקציצות שהכינה לארוחת הצהרים. כולם התאוננו שאין מה לאכול, אבל סלחו לה בזכות ההצגה שעמדה להתקיים בערב. אחרי ארוחת הצהרים אסף אותנו אריה, המחנך שלנו, בכיתה. בשקט האופייני לו ביקש מאיתנו שלא נבוא להפריע בזמן ההצגה, כי ההצגה מיועדת רק לחברים. שתקנו ולא אמרנו מלה, אך בליבנו כעסנו עליו: למה הוא היה צריך להגיד לנו את זה?

כאילו שאנחנו לא יודעים שילדים לא מוזמנים. עכשיו הבשיל בנו שבעתיים רעיון ה"דווקא" שהמבוגרים האלה יבינו, שאנחנו כבר לא ילדים קטנים ואם הם לא מסכימים - אנחנו נתגנב ונראה את ההופעה בלי רשותם!

כשארוחת הערב נגמרה, החלה בחדר האוכל תכונה קדחתנית. לא היה חבר שלא התגייס לעזור - מי בסידור  הספסלים ומי בהעמדת הבמה. כשהתקרבה השעה לתחילת ההצגה, הגיעו גם חברים מהקיבוצים השכנים וראה זה פלא: לכולם היה מקום! אמא של אורית עמדה בפתח בפנים דאוגות, שמא יחסר מקום לחברים שלנו, אך כשראתה שכולם יושבים ומרוצים - נרגעה.

אנחנו הילדים, התכנסנו בכיתה וכיבינו את כל האורות בבית, כדי שהשומרת תחשוב שכולנו ישנים כבר מזמן. כאשר צלצל הפעמון המכריז על תחילת ההצגה, השתררה בינינו שתיקה רווית מתח. חיכינו חמש דקות נוספות ויצאנו בכיוון חדר האוכל.

הלילה היה מואר באור ירח חיוור. שקט שרר בחצר, משום מה גם געיית הפרות לא נשמעה, כאילו קיבלו אף הן התראה על העומד להתרחש. כל הדרך לא פגשנו אף נפש חיה. פחדנו להיתקל באחד השומרים, אך המרחק היה קצר והנה הגענו כבר לחדר האוכל.

בפנים היתה דממה. החברים ישבו רתוקים לכיסאות והקשיבו לקולו הרועם של השחקן.


נעמדנו בשקט על קצות האצבעות ובזהירות רבה התיישבנו על אדן החלון שהיה פתוח מחמת החום שרר בפנים.

לעינינו הסקרניות התגלתה הבמה כולה, במלוא "הדרה". התפאורה היתה צנועה ביותר. עלילת המחזה סיפרה על אסיר, היושב בכלאו וחולם את חלום החופש. היינו מרותקים למתרחש, כשלפתע נשמעה צעקה מפיו של השחקן: "הי!אתם שם בחוץ!"

נשימתנו נעצרה. החוורנו כולנו כאיש אחד. והנה נשמעה הצעקה בשנית:"הי!אתם שם בחוץ!"

זה כבר היה יותר מדי. קפצנו בבהלה מן החלון והתחלנו לברוח אחוזי תזזית, כאילו שדים רודפים אחרינו. איך הוא ידע שאנחנו בחוץ?

מי גילה לו? למה הוא צעק כל כך? ומי יודע איזה עונש צפוי לנו עכשיו?

היינו כל כך מבוהלים, עד שהתפשטנו במהירות הבזק ונכנסנו תחת השמיכות בלא להוציא הגה. כמה הורים באו לכסות את ילדיהם בתום ההצגה ונדהמו לראות אותנו ערים.

"מה קרה?" התפלאו. "למה אתם לא ישנים?"

"איך הייתה ההצגה?" שאלנו בתמימות.

"יוצאת מהכלל.." השיבו ההורים ואם אחת הוסיפה: "הצגה חזקה כל כך! בייחוד הקטע הזה שהוא צעק שם:

"הי! אתם שם בחוץ! -  אגב, זה היה גם שם המחזה".

למזלנו היה כבר חושך ואיש לא הבחין בפנינו האדומים ובחיוכים הנבוכים שלנו.

אין דבר - אמרנו לעצמנו, בפעם הבאה נישאר בהצגה עד הסוף!


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: