שריפה !!!/ עופרה בריל

שריפה !!!

עופרה בריל - עין השופט

איור מאת יעקב גוטרמן

 

באותם ימים רחוקים היו שלוש קבוצות חינוכיות בקיבוץ. בביתן הראשון (בית החינוך- המרכז הצעיר) גרו בני קבוצת 'עופר' . בביתן השני גרו ילדי קבוצת 'אילה' ובביתן השלישי (עכבר הכפר) גרו ילדי קבוצת 'אלומה'.

איור מאת יעקב גוטרמן

חברת ילדים קטנה אך מאוד תוססת. בהפסקות מהלימודים היינו מתכנסים בריצה על מגרש הספורט, ומתחילים לארגן תחרויות חופשיות במחנים ובכדורעף.

 

אבל אהבתנו הגדולה הייתה להתחרות בגולות. בור קטן נחפר וכול ילד בתורו זרק את הגולה שלו וניסה להכניסה לבור. ובין היתר גם לפגוע בגולות של יריביו. היו לנו אוספים של גולות. היו גולות שוות יותר ושוות פחות.

 

ליד הביתנים שלנו שהיוו לנו בית בכול מובן המילה, שם ישנו, שם אכלנו ושם למדנו, צמחה לה חורשת הפלמ"ח. חורשת הפלמ"ח קיבלה את שמה בזכות קבוצות של אנשים צעירים שהתגייסו לפלמ"ח וגרו שם באוהלים.

 

אנחנו כילדים היינו מאוד מעורבים בכול מה שקורה בחורשה. החברה הצעירים שהגיעו כדי להילחם בשירות הפלמ"ח היו עובדים חצי יום בעבודות שונות במשק וחצי יום מתאמנים. מכיוון שלא היה להם רובים לאימון, לכן השתמשו במקלות לאימוני קפא"פ - (קרב פנים אל פנים שהחלו ללמד אותו בישוב היהודי בשנת 1940) כאשר הילדים שימשו כקהל צופים.

 

הקיבוץ באותם שנים היה עמוס בצורך בידיים עובדות, היה צורך לקטוף שזיפים, לבצור ענבים, לעבוד בסיקול, להאכיל את הפרות באספסת, לאסוף את חבילות הקש שהקומביין זרק בשדה ועוד עבודות רבות שקומץ החברים שהיה אז בקיבוץ לא עמד בהן. לכן כאשר הוצע להביא גרעין של הצופים לעזרת הקיבוץ בעבודות השונות, אפילו שזה היה גרעין של הצופים ולא של 'השומר הצעיר', ההנהלה הכלכלית של הקיבוץ נשמה לרווחה.

 

אחת הבעיות הקשות שחברי הקיבוץ התלבטו בהן איפה יגורו חברי הגרעין.

 

האוהלים בחורשת הפלמ"ח היו תפוסים, בצריפים שהיו פזורים בכול רחבי הקיבוץ, כבר מזמן שוכנו חברים בודדים וחלק משפחות. לבתים המעטים שהחלו לבנות היה כבר תור גדול שנבנה על פי הוותק.

 

בשיחה שהייתה בוועדת משק מישהו זרק רעיון שבתחילה נראה היה הזוי, אבל אחרי זמן החלו החברים להתרגל לרעיון ולחשוב שנמצא הפתרון הפשוט ביותר והזול ביותר, לבנות לחברי הגרעין בית מחבילות קש. חבילות קש אפילו אם אין במתבן - אפשר להשיג .

 

המקום הכי טוב לבנות את בית הקש הוא בחורשת הפלמ"ח הצעירה בשכנות לחברי הפלמ"ח.

 

ערב אחד התגייסו כול הגברים בקיבוץ כדי להקים את הבית. העבודה הייתה מאוד מתואמת- חלק העמיסו את החבילות וחלק פרקו אותן, הקבוצה השלישית הקימה את הבית על פי תוכנית מצוירת. החברים לא האמינו בסופו של יום למראה עיניהם, בית מרווח נבנה בחצי יום. הבית כלל חלונות ודלתות והגג גם הוא היה מחבילות קש וקורות עץ.

 

לסיפור שלנו יש שני מרכיבים האחד קשור בפלוגה של הפלמ"ח השני קשור לבית הקש.

 

בוקר אחד כילדים הרגשנו שחברי פלוגת הפלמ"ח מאוד נרגשים. מוטקה המפקד שלהם קיבל שיחת טלפון מסתורית באמצע הלילה ומיד רץ ואסף את כול הפלוגה.

 

אף אחד לא ידע או שמע מה נאמר באותה שיחה, רק אפשר היה להבחין שיש תסיסה בקרב החברים הצעירים. לאזור האוהלים הובאה חבית גדולה ומוטקה ביקש מכולם להביא מחברות ומפות כדי להדליקן באש.

 

אחר קרה דבר עוד יותר מוזר, מכול הקיבוץ באו מתנדבים עם מכונות גילוח וקצף שעזרו לחברי הפלוגה להתגלח. לפתע היו כול חברי הפלמ"ח מגולחי שער. על מה ולמה למדנו רק לפני כמה שנים.

 

באותו יום התחוללה הפריצה של אנשי אצ"ל (ארגון צבאי לוחם) לכלא עכו. אנשי אצ"ל ביקשו לשחרר אסירים מהכלא שהיו חברי אצ"ל.

 

הנמלטים ברחו ברגל והאנגלים אחריהם. כול מי שנמלט מהכלא היה מגולח, האנגלים זיהו אותם על פי הקרחת. כאשר הנמלטים היו בסביבת עין השופט פרצו חברי הפלמ"ח בריצה והנמלטים התערבבו בין חברי הפלמ"ח המגולחים. כך הצליחו לעזור להם להימלט, אפילו אם היו עוצרים את הפלוגה כולה לא היו יכולים לזהות את הנמלטים מהכלא. גם החבית עם המחברות והמפות השרופות הייתה קשורה לפחד שמא האנגלים יבואו ויעשו חיפוש באוהלי הפלמ"ח.

 

המרכיב השני בסיפור קשור לבית הקש.

 

באותה שנה למדו ילדי 'אילה' את נושא 'האש' בכיתה עשו ניסיונות להצית גפרור בתוך בקבוק ועוד. יום אחד כמה ילדים סקרנים רצו לנסות להעביר את הניסיונות האלה לבית הקש. וכך מתארים ילדי 'אילה ' את מה שאירע - השריפה ב-1948.

 

"כמה ילדים החליטו לנסות לפוצץ בקבוק עם גפרור בסוכה מהקש. הם הציתו  גפרורים  ואז פרצה האש. צלצלו בפעמון האזעקה והמון חברים באו לראות מה קרה. הילדים שרפו את הסוכה וברחו- אנחנו רדפנו אחרי אליעזר . היה קשה מאוד לכבות את האש. החברים עמדו בשורה ארוכה מהברז עד לסוכה ששם הייתה השריפה. העבירו כול הזמן דליים מלאים מים מהברז עד לסוכה כדי לכבות את האש. היה קשה מאוד לכבות אבל אחר כך כיבו ונשרפו הרבה חבילות. בגלל החבילות שנשרפו אמרו לנו לעבוד ואנחנו אספנו פטריות- זאת הייתה העבודה. החלטנו בשיחת חברה "אסור לאף ילד להחזיק גפרורים".

 

כך נשרף בית הקש ויותר לא המשיכו לבנות מהחומר הדליק הזה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: