פעולה שומרית / עופרה בריל

פעולה שומרית

עופרה בריל - עין השופט

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

זה היה באחד מימי הקיץ החמימים. הירח האיר את סביבתו והכוכבים זהרו באור עמום. לשתי הקבוצות המקבילות "ארז וחבצלת", הכינו פעולה משותפת. אף אחד מאתנו לא ידע איזו פעולה המדריכים הכינו לנו, והסקרנות דבקה בכולנו.

 

איור מאת יעקב גוטרמן

היו כמה ניחושים אבל היינו צריכים להתאפק ולא לגרור עצמנו לחרושת השמועות. בשעות אחר הצוהרים לבשנו חולצה שומרית-כחולה עם השרוך לבן.

החולצה נתנה לנו איזו הרגשת שייכות למשהו אחר, משהו שיש בו אחדות של נוער. המדריכים שלנו מכיתה י', אספו אותנו בכיתה של 'ארז'.

"היום", נאמר לנו, "תהיה לכם פעולה מיוחדת, פעולה שצריך בה הרבה אומץ ותושייה. בחוץ תחכה לכם עגלה וטרקטור, כולם יעלו על העגלה עם עיניים קשורות. במקום מסוים נוריד אתכם בזוגות. אף זוג לא ידע היכן הורד הזוג שקדם לו. ברגע שהזוג יורד מהעגלה הוא יכול להוריד את כיסוי העיניים ולהתחיל לנווט למפגש במערה שליד עין סוכר, אנחנו נחכה לכם במערה".

 

המדריכים גמרו לתת הוראות ואנחנו כמו פקק שהוצא מבקבוק, פרצנו בקולות של שמחה. אני קצת נבהלתי מהמבצע, ממש לא הייתי בטוחה שהכול ילך למישרין.

לקראת העלייה על העגלה כולנו עמדנו בשורה והמדריכה שלנו קראה - "שומרים חזק!" ואנחנו ענינו: "חזק ואמץ!"

כל אחד מאתנו עזר לחברו לשים את העניבה על העיניים ולקשור אותה מאחורי הראש. על העגלה גיששנו באפלה כדי למצוא מקום נוח לישיבה.

 

הטרקטור התניע וזזנו. אין נסיעה בטרקטור כמו נסיעה באוטו. לטרקטור יש את הזמן שלו... כשאתה נוסע בסביבה המוכרת לך אבל אינך יכול לראות את הנופים, משהו אחר קם לתחייה - חוש הריח. על פי הריח אפשר לנחש באיזה אזור אתה נמצא. היינו כמו כלבי גישוש, עסקנו בניחושים על פי הריח. בנסיעה האיטית עברנו את המכוורת ומישהו לחש: "חבר'ה פה הכוורות!!"

אחר המשכנו ליד פרות הרועות ומישהו הריח את ריח הגללים ואמר: "כאן שדה 1 שהפרות רועות בו"

 

בכל רבע שעה של נסיעה הורד מהעגלה זוג אחר. ברגע שהזוג הורד, הותר לו להוריד את הכיסוי מהעיניים ולהתחיל לנווט לכיוון המערה. לאט לאט העגלה התרוקנה מיושביה, נותרו רק עוד שני זוגות – הגיע תורי, ירדתי יחד עם ורדה.

 

ורדה הייתה ילדה שהגיעה אלינו מחוץ לארץ. באותם שנים ורדה לא כל כך ידעה איך לאכול את העובדה שהיא חיה עם חבורת בני ובנות קיבוץ המכירים כל פינה בארץ ומרגישים שייכות אליה. ורדה הייתה זרה שניסתה להתאקלם ולא היה לה קל. היא ירדה אתי מהעגלה. כשהורדנו את העניבה מעל העיניים, ראיתי גוש גבוה של הר ממש לידנו, מעל הגוש נשמעו קולות צהלה וכריזה ברמקול. מייד הבנתי שאנחנו ליד גבעת ג'וערה.

 

ג'וערה באותם ימים שימשה כבסיס של הצבא לאימוני מכי"ם. החבר'ה עברו שם אימונים מפרכים אבל בלילות חגגו על אף העייפות. הסתכלתי על ורדה וראיתי שהיא רועדת מפחד.

"לאן צריך ללכת?", שאלה אותי בקול חלוש.

אני איבדתי את הביטחון העצמי שלי ואמרתי:"לא יודעת.."

 ורדה המשיכה ושאלה: "גם את מפחדת?"

 "כן, קצת", עניתי.

"אז מה נעשה?", המשיכה ורדה להקשות עלי.

"לא יודעת.. מה נראה לך?", העברתי את הכדור אליה.

"אולי נחזור הביתה", הציעה ורדה בקולה החלוש.

"יו!", אני אומרת לה: "את יודעת כמה יחפשו אותנו, זה אסור"

 "אסור, אסור, אבל אני מפחדת..", המשיכה ורדה ללחוץ עלי.

"בסדר", נכנעתי: "בואי נחזור"...

 

התחלנו לעלות במעלה הכביש המוביל לעין השופט בכיוון ששתינו הכרנו. את הדרך הזו עשינו ממש בריצה קלה כאילו משהו הוקל עלינו. הנה כבר האורות הזוהרים של הקיבוץ ועוד מעט נגיע לשער של המוסד. הגענו למוסד וכאילו אנחנו משתתפות בא"ש לילה, התגנבנו לביתן שלנו ונכנסו למיטות עם השמיכה מעלינו.

 

לאחר כשעתיים שמענו רעש של ילדים המתאספים ליד דלת החדר שלנו. הראשון נכנס עמית שהחל לצעוק עלינו: "תתביישו כל הלילה חיפשנו אתכן... ואתן ישנות לכן בנחת במיטה"

 

ואחריו נכנסו לחדר עוד חמישה ילדים שהטיפו לנו מוסר. לא היה שום דבר שיכולתי לענות להם מלבד שתי מילים: "נורא פחדנו"

"גם אנחנו פחדנו", השיבו כולם במקהלה, :אבל התגברנו.."

"טוב אנחנו לא - אולי בפעולה הבאה..."

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: