פטיש מסמר ניקח מהר / עופרה בריל

 

פטיש מסמר ניקח מהר

עופרה בריל - עין השופט

איור מאת יעקב גוטרמן

 

סיפור לילדי גן עופר

 

כול הילדים כבר יודעים שאני סבתא של תמר. נולדתי לפני די הרבה שנים.

איור מאת יעקב גוטרמן

כשאני נולדתי, הקיבוץ שלנו היה הרבה יותר קטן ולנו הילדים היו הרבה פחות משחקים בבית ההורים. אפילו טלביזיה לא הייתה לנו בבית. עכשיו תחשבו אתם מה היה קורה אם יום אחד ההורים שלכם היו מודיעים לכם שמוציאים את הטלביזיה מהבית לשבוע... הייתם מסכימים???

 

אבל לנו היו הרבה משחקים מחוץ לבית. כמעט כול יום היינו הולכים אחר הצהרים לדשא הגדול. הדשא הגדול היה ליד חדר האוכל ושם כול האנשים היו שמחים לבוא ולבלות עם הילדים. כשהילדים הקטנים היו הולכים לישון הדשא הגדול נשאר בשבילנו ושיחקנו בו כול מיני משחקים כמו: מלך, מלך החיילים את מי אתם רוצים?? או שבויים כששתי קבוצות עומדות אחת מול השנייה וכול פעם יוצא ילד מול הקבוצה היריבה ומנסה לפרוץ את החומה של הקבוצה שממול. אם הוא לא מצליח הוא שבוי. לפעמים לקבוצה שממול היו שיירה של שבויים שהיו שוכבים מאחור וצריך היה להציל אותם על ידי נגיעה באחד הילדים השבויים.

 

הכי כיף היה לשחק מטפחת. היינו עומדים שתי קבוצות האחת מול השנייה וילד אחד עומד באמצע ומחזיק מטפחת. הילד שמחזיק את המטפחת היה קורא בשמות של שני ילדים והם היו צריכים לרוץ ולחטוף את המטפחת. אם ילד הצליח להגיע לקבוצה שלו בלי שהילד השני יגע בו הקבוצה זכתה בנקודה.

 

לפני חג הסוכות רצינו שתהיה לנו סוכה. אבל באותן שנים העצים בקיבוץ רק התחילו לצמוח ולא היה כל כך מאיפה לקחת סכך לסוכה. ההורים שלנו היו מאוד עסוקים בדברים אחרים. הם עבדו קשה מאוד כדי שיהיה לנו אוכל טוב. מאוד חשוב היה להורים שלנו שהילדים יאכלו ויתחזקו, לכן לא היה להם זמן להכין לנו סוכה. כמה ימים לפני החג התכנסנו באחד מחדרי השינה כדי להחליט מה עלינו לעשות. חשבנו שנבקש קרשים מהנגרייה הקטנה שהייתה בקיבוץ ונתקע את המסמרים בעצמנו, אבל היינו חלשים מדי כדי להביא את הקרשים מהנגרייה עד הביתן שלנו.

 

לביתן שלנו קראו על שם הקבוצה - "אלומה" והוא היה השלישי בשדרה. בביתן הראשון גרה קבוצת "עופר", בשני גרה קבוצת "אילה" ואנחנו גרנו בשלישי. חשבנו שאולי כדאי לגייס כמה מהבנים של "עופר" שהיו מאוד חזקים שיעזרו לנו. אבל בסוף זה לא התקבל כי אם יבואו הבנים, גם הבנות ירצו וזו כבר לא תהיה הסוכה שלנו. פתאום אחד הילדים הציע הצעה שכולנו התלהבנו ממנה. "ילדים בואו נבנה את הסוכה שלנו בחורשה - בחורשת הפלמ"ח". על יד הביתנים של הילדים נטעו החברים חורשה שקראו לה חורשת הפלמ"ח בגלל שבאותן שנים עדיין לא קם צה"ל שנלחם כדי להגן על המדינה, אלא החברים שיכלו להתגייס וללמוד להשתמש בנשק התנדבו לשרת בפלמ"ח. בחורשה הזו בנו אוהלים כדי שחברי הפלמ"ח יוכלו לישון בהם. כילדים היינו באים הרבה פעמים לבקר את אנשי הפלמ"ח וראינו איך הם מתאמנים במקלות כדי להיות מוכנים לצאת לקרב.

 

בחג הסוכות הזה כבר חברי הפלמ"ח עזבו את החורשה ואת הקיבוץ והחורשה נותרה ריקה. באנו לשם וחיפשנו מקום שאפשר להקים בו סוכה. מצאנו כמה עצים שהיו קרובים מאוד אחד לשני ועשינו ריבוע של אבנים מסביב למקום. ניקינו את הריבוע מכול האצטרובלים והיינו ממש מאושרים שיש לנו מקום להקים בו סוכה. ביקשנו מהמטפלת שלנו כמה סדינים שכבר לא כל כך משתמשים בהם. המטפלת פקחה עיניים בתימהון: "למה אתם צריכים סדינים??" לא יכולנו לשקר לה ואמרנו שאנחנו מקימים סוכה בחורשת הפלמ"ח. היא מאוד התלהבה ואמרה: "איזה רעיון נהדר!!" ומיד הלכה לארון לחפש לנו כמה סדינים. הבאנו את הסדינים לחורשה ושם מתחנו אותם. ארבעה ילדים החזיקו בקצוות של הסדין, לכול ילד הייתה אבן קטנה ביד וחתיכת חבל. שמנו את האבן בתוך הקצה של הסדין, כיסנו את האבן בסדין וקשרנו חזק בחבל. מהחבל השארנו חתיכה שאיתה הצלחנו לקשור את הסדין לגזעי העצים. כך במהירות הבזק היו לנו ארבע קירות לבנים ותחושה טובה של ניצחון. במו ידינו הצלחנו להקים סוכה. אמנם בלי סכך למעלה כי הרי היה לנו סכך טבעי. עכשיו חשבנו איך לקשט את הסוכה. אספנו המון אצטרובלים והשחלנו אותם אחד ליד השני וכך יצרנו שרשראות של אצטרובלים. היו ילדים שרצו לכיתה והתחילו לצייר כול מיני ציורים הקשורים לסוכות... ארבעת המינים, ברכות שאומרים לחג הסוכות, כוכבים, יונים וסתם ניירות עם צבעים יפים. תלינו הכול על הסדינים ואני חושבת שהייתה לנו הסוכה הכי יפה בקיבוץ.

 

בכניסה לסוכה כתבנו: - ברוכים הבאים לסוכת אלומה -.

 

בערב חג הסוכות הייתה מסיבה ענקית בקיבוץ. בקיבוץ מאוד אהבו את חג הסוכות כי זה היה חג מיוחד לפירות הארץ ואצלנו גידלו מטעים. כל מיני סוגים של שזיפים וכרמים של ענבים. החברים היו גאים מאוד בפירות שהניבו העצים.

 

בגמר המסיבה בקיבוץ הלכנו לישון אבל החלטנו שעל הסוכה שלנו צריך לשמור. החלטנו שכול לילה נעשה תורנות שינה בין הילדים בסוכה, שני ילדים יצטרכו לישון בסוכה עד הבוקר. זה היה די מפחיד אבל חשבנו שחשוב לנו יותר מהפחד לשמור שלא יפרצו לנו לסוכה. הרגשנו שאחרי שגמרנו לבנות אותה, ילדים רבים מכיתות אחרות החלו ללטוש עיניים לכיוון הסוכה והסתובבו סביב והעירו הערות.

 

שבוע סוכות כמעט נגמר והגיע התור שלי ושל דקלה לישון בסוכה. מאוד התרגשנו, והכנו לעצמנו פנס ושקית עם עוגיות. בערב כשהיה כבר חושך מוחלט הלכנו לסוכה. דקלה האירה בפנס ואני קצת רעדתי... הגענו מהר כי לא ממש הלכנו אלא רצנו.

 

בסוכה סידרנו שמיכות על האדמה ושמיכה אחת השארנו כדי להתכסות.

 

דיקלה כל הזמן השאירה את הפנס דולק. אני התחלתי לאכול עוגיות מהשקית.

 

כאשר התחלנו להתארגן לשינה שמנו זוג מכנסים במקום כרית, התכסינו בשמיכה ואז הרגשנו פתאום כמה טיפות מים על הפנים שלנו. דקלה מיד קפצה, "אוי ממה אנחנו נרטבות?" שאלה אותי. עוד לא הספקנו לברר ונפתח עלינו מבול של גשם. נרטבנו עד העצמות וברחנו לבית הילדים. שם מהר מאוד לבשנו את הפיג'מות והמשכנו לישון במיטות החמימות שלנו באושר רב.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: