חלום של קיבוץ / עופרה בריל

חלום של קיבוץ                                                      

עופרה בריל - עין השופט

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

באחד מימי החופש הגדול, כשחום הקיץ להט ובבריכה הקטנה לא היו מים, החלטנו להקים קיבוץ. ואל יהיה הדבר קל בעיניכם, זה לא היה עוד משחק שהיינו משחקים. להקים קיבוץ זה כבר עניין רציני.

איור מאת יעקב גוטרמן

כילדים להורים שבנו את הקיבוץ, היינו חייבים להוכיח שגם אנחנו יכולים - בייחוד שהורינו לא שבעו מלספר לנו עד כמה היה קשה בהתחלה, כשכל השטח הירוק והפורח של היום היה שדה קוצים ואבנים. איך עבדו הורינו יום אחר יום בסיקול אבנים, היו מקבצים אבן לאבן, ולעתים סלע לאבן - עד שצצה האדמה, צמאה ליד אוהבת של אדם שייטע בה עץ ופרח.

 

אנחנו צמחנו יחד עם העצים, הפרחים, הדשאים והבתים. לא הרגשנו כל מחסור. תמיד דאגו לנו לבגדים, בחורף ובקיץ ואוכל היה בשפע ( ובייחוד לנו, הילדים, דאגו שלא יחסר כלום.)

 

היה דשא גדול מול חדר האוכל, ובריכת מזרקה, שהכיף הגדול היה לקפוץ בתוכה בגוף עירום, ולספוג כל טיפת מים הניתזת אל-על. כך-יום אחד, בתוך כל העשייה הזאת שמסביב, הרגשנו שגם אנחנו רוצים להיות שותפים למעשה הבנייה.

למה שלא נבנה קיבוץ לעצמנו?

 

רקמנו תוכנית מפורטת, שעברה מפה לאוזן ומאוזן לפה בין ילדי "אלומה" (שם קבוצתנו). היעד להתנחלותנו היה ג'וערה.

ג'וערה הייתה גבעה ועליה בית ערבי נטוש. הבית נבנה כמבצר, ומעל גגו אפשר היה לחלוש על כל האזור שמסביב.

לכן בחרו הורינו במקום זה כנקודת זינוק לעלייה על הקרקע, העלייה האמיתית על אדמת עין השופט.

על עלילות ג'וערה שמענו רבות. שמענו על ההתקפה הגדולה, איך התקרבו הערבים למרחק כמה עשרות מטרים מהגדר וניסו לכבוש את המקום, אך שלמק ואהרון ועוד כמה מאמיצי הלב (שהיום מאמצים ללבם נכדים רבים - ויש כאלה שכבר לא אתנו) הדפו את ההתקפה בגבורה.

 

הלכנו אל ג'וערה שלנו, ברגלים יחפות, כי האדמה בדרך המובילה מהשער של הדיר הייתה תחוחה ומאובקת, בגלל עדר הכבשים שהיה עובר בה הלוך ושוב.

השמש להטה מעל ראשינו, הסנדלים היו תלויים על הכתפיים, אוכל לא לקחנו, ידענו שנמצא שפע של פירות בבוסתנים, וגם מים יהיו שם, כי איך אפשר לקיים ישוב של אנשים בלי מים?

 

ישי דחק בנו כל הזמן: "עוד מעט יהיה חם... ואם יהיה חם - לא נוכל לעלות על הגבעה..."

דובה ציננה אותו במבטי בוז: "חלשלוש אחד, מפחד להזיע קצת?"

 

כשהגענו לרגלי הגבעה היה החום כבד מאוד ואנחנו, בראשים מגולים לשמש ה"מלטפת"- התחלנו לטפס.

השביל עבר בין עצי בוסתן עבותים. התאנים קרצו מכל עבר, במרומי הצמרות ראינו רימונים משגעים, החרובים הבשלים נערמו על האדמה, בין העצים.

אי-אפשר היה לעמוד בפיתוי. התחלנו ללקט תאנים עסיסיות, נוטפות מיץ, אדומות-סגלגלות וגם לבנות-ירקרקות.

עם האוכל בא התיאבון והצרה עם התאנים, שאינך יכול להישאר אדיש למראיהן מבלי להושיט יד, לקטוף ולאכול.

אבל אם אינך נשמר מהחלב הסמיך, הנוטף מהגבעול, ייצרב פיך בצריבה קשה מנשוא.

אך כאשר התאווה לתאנים גוברת - שוכחים את החלב הנוטף...

 

כך קרה שפתאום גלשנו כולנו מהעצים באנקות כאב, והתחלנו לרוץ כאחוזי תזזית במעלה השביל המוביל לג'וערה - כדי לחפש ברז מים, להרגיע את הצריבה הנוראה שבפה. בזכות התאנים ופגיעתן הגענו למחנה הנטוש במהירות שיא...

 

התור ליד ברז המים היה ארוך מאוד. נורית רקדה כל הזמן, נפנפה בידיה כדי "לעשות קצת רוח" לשפתיים...

אחרי שנרגענו בעזרת המים, נכנסו לבית הערבי הנטוש. ריח של גללי סוסים נדף ממנו. היה בו משהו מפחיד, כמו חיה ענקית שקרסה תחתיה. הדלתות והחלונות נאטמו בקרשים, שרוחות החורף עשו בהם שמות. התיישבנו במעגל כדי לטכס עצה איך וכיצד להמשיך במבצע. אבשלום אמר שאי אפשר לבנות משהו בלי פלס מים, ובלי "מטר" למדוד מרחק. אושרק'ה לעומתו טען, שהבנים לא חייבים להשתתף, כי הם הרבה יותר נמוכים מהבנות. תלמה כעסה, מה זה חשוב שהבנים יותר נמוכים? הם יכולים לעזור לבנות, להגיש את העצים או לדפוק מסמרים.

רחל נזכרה פתאום שבכלל לא הבאנו כלי עבודה, ובלי פטיש ומסמר אי אפשר לבנות כלום.

 

כולנו הרגשנו שמהשיחה לא יצא שום דבר. יצאנו מהבית לסייר בשטח. היינו מיוזעים והחום הציק לנו. לפתע שמענו את קריאתה של רעיה: "חבר'ה בואו מהר! יש כאן שוקת!"

לעינינו התגלתה שוקת-מים ישנה, שהיו משקים בה את הצאן. בלי לחשוב יותר מדי התפשטנו כולנו ונכנסנו אחת ושתיים לשוקת. המים היו צוננים - אבל מסריחים נורא.. .איזו אכזבה!

יצאנו מהר - מהר וסתמנו את האף מכל הכיוונים. לא ידענו איך להיפטר מהריח. הוא נדבק אלינו וליווה אותנו לכל מקום.

לא הרגשנו אפילו שהשמש עמדה לשקוע, וכי השעה הייתה שעת הבילוי עם ההורים - ואילו אנחנו יושבים עדיין על הגבעה, מבוישים, מפוחדים ובעיקר-מסריחים...

 

הראשונה שקמה ללכת הייתה שולה. יהודית הלכה אחריה וקראה לנו: "נו חבר'ה, בואו! כבר מאוחר!"

לא הלכנו - רצנו. רצנו כמטורפים במורד הגבעה, גלשנו כעדר צאן החוזר בגעגועים עזים הביתה.

כשהגענו סוף סוף לקיבוץ נתקלנו בכמה הורים מודאגים, שהתארגנו לחפש אחרינו עם נשק. כשראו אותנו נשמו לרווחה, אך פניהם היו כעוסות מאוד. הם כבר עמדו לתת לנו מנה הגונה, אך ברגע שהתקרבו והריחו אותנו - התרחקו מהר ושלחו אותנו במהירות למקלחת...

כך נגנז חלום מפואר של בניית קיבוץ. הקיבוץ שלנו.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: