הדורבן / עופרה בריל

 

הדורבן

עופרה בריל - עין השופט

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כשהקיבוץ שלנו היה קטן וצעיר, הכול נראה היה אחרת, לא היו טרקטורים גדולים וקטפות כותנה, לא היה מכון חליבה אוטומטי, לא היה לול מבוקר שאפשר לגדל בו אלפי אפרוחים. באותם ימים בקיבוץ שלנו גידלו ירקות, פירות, תרנגולות ועצי פרי.

איור מאת יעקב גוטרמן

אבא שלי עבד באותם ימים בגן-הירק. כל בוקר היו רותמים עגלה לסוס, מעמיסים על העגלה מעדרים ומגרפות ויוצאים לעבוד ליד הר-הסיד.

 

באדמה שלנו היו הרבה אבנים, לכן החברים היו צריכים לעשות סיקול, לאסוף את האבנים מהשטח ולערום אותן בערימות. כאשר בעמל רב הוכנו הערוגות, שתלו החברים בגן-הירק צנוניות, גזר, מלפפונים, עגבניות, חסה ועוד... העבירו צינורות, שמו ממטרות והשקו את הערוגות. לאחר כשבוע החלו לנבוט כל הזרעים והחברים שעבדו בגן-הירק שתו "לחיים" ומאוד שמחו.

 

הירקות גדלו וגדלו. החסה הצמיחה עלים ירוקים, הגזר העמיק וטפח, העגבניות האדימו בין העלים. הגיעו ימים שהיה צורך לאסוף את היבול. והנה יום אחד הגיעו החברים לעבודה ומצאו גזר אכול, על חסה אחת מישהו רבץ ורמסה לגמרי, כמה צנוניות נעקרו מהאדמה. לפתע חבר אחד צועק: "אני יודע מי עשה את זה! אני יודע!"

 

כולם רצו אליו. "זה דורבן, הסתכלו על הנוצות שמצאתי כאן!"

 

החברים היו עצובים מאוד, הם עבדו כל כך קשה כדי לגדל ירקות והנה בא הרמסן הזה והורס להם את הכול. צריך למצוא דרך לתפוס אותו. אבל איך לוכדים דורבנים? הם דוקרים כאלו, אי אפשר לתפוס אותם בידיים, ואי אפשר לשבת כל הלילה ולחכות להם. צריך למצוא דרך.

 

כולם הסתכלו על משה, שתמיד היו לו רעיונות מבריקים, אולי בגלל שהוא נולד ברוסיה ולמד שם. משה שקע במחשבות, עצם קצת את העיניים שיהיה לו יותר קל להתרכז ואמר בשקט, "אני מכיר הרבה סיפורים על הג'ונגל ושם הציידים משתמשים בשיטה מאוד חכמה לצוד חיות מסוכנות. הם חופרים בור עמוק ומכסים אותו בענפים וכאשר החיה עוברת במקרה, היא לא מרגישה בבור ונופלת פנימה. בואו ננסה את השיטה הזו אצלנו".

 

הרעיון של משה התקבל בהתלהבות. מיד נחפרו כמה בורות סביב לגן-הירק, הבורות כוסו בענפים ועשבים וקשה היה לדעת איפה הבורות. כדי שהחברים עצמם לא יתבלבלו ויפלו לבורות לא בכוונה, סימנו כל בור עם מקל.

 

באותו יום חזרו החברים שמחים ועליזים לקיבוץ, הם ידעו שיגיע היום והם ילכדו את הדורבנים. יום יום היה חבר אחר נוסע בעגלה לראות אם נלכד דורבן, אבל משום מה הדורבנים היו קצת יותר חכמים והם תמיד הצליחו לעבור את הבורות מבלי ליפול לתוכם.

 

באחד הימים אבא שלי אמר לי, "בואי ניסע לראות אם נלכד כבר דורבן אחד".

 

מאוד שמחתי להזדמנות לנסוע בכרכרה עד להר הסיד, לגן הירק ובחזרה, זו הייתה דרך ארוכה ובדרך כל מיני מראות של טבע היו נגלים לעיני - פרחי קיץ, קוצים, שדות קצורים וציפורים שונות.

 

הגענו לגן-הירק. אבא שלי ירד מהמושב וקשר את הסוסה עדינה לברז. אני ירדתי והסתכלתי על הירקות היפים. אבא עבר מבור לבור וחיפש דרבנים. לפתע הוא צעק, "בואי מהר יש כאן דורבן!"

 

רצתי בזינוק לעבר הבור והנה באמת גוש של מחטים מזדקר לנגד עיני. עכשיו נתקלנו בבעיה, איך מוציאים את גוש המחטים מהבור?

 

ואבא שלי אמר, "רוצי לעגלה, יש שם שק של תפוחי-אדמה, ותביאי הנה".

 

רצתי מהר לעגלה ובאמת מצאתי שק גדול. הבאתי לאבא את השק והוא בזריזות שם את השק על הדורבן, העבירו מתחת לרגליו ומשך כלפי מעלה והדורבן נכלא בשק.

 

מאוד שמחנו, סוף סוף הצלחנו ללכוד רמסן אחד שהביא נזקים לירקות שלנו. שמנו את השק עם דורבן על העגלה וטסנו הביתה.

 

בבית פגשו אותנו כל מיני אבאים של כל מיני ילדים וההתרגשות הייתה רבה. החברים לא כל כך ידעו מה לעשות בדורבן. היו שהציעו להעבירו למשק-הילדים, אבל היו כאלה שאמרו שלא מגיע לו. היו כאלה שרצו פשוט לעשות ממנו קומזיץ, וזה באמת מה שקרה.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: