יש לנו בריכה / עופרה בריל

 

יש לנו בריכה

עופרה בריל - עין השופט

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מה אנחנו הכי אוהבים לעשות בקיץ? - לשחות, כמובן. ומה עושים החברים בקיבוץ, שאינו שוכן לחוף ים? פשוט מאוד - רוחצים בבריכה. וכי אפשר לקיבוץ בלי בריכה?

איור מאת יעקב גוטרמן

אך מה שנראה לנו היום כמובן מאליו, כמו לקפוץ לבריכה צלולה ביום קיץ לוהט - לא היה אלא חלום רחוק בימים ההם, לפני ארבעים שנה.

 

שכן היום, כשרוצים לבנות בריכת-שחיה, מזמינים דחפור, כורים בור באדמה, מביאים מערבל בטון גדול, ומשפך ענק של "סולל בונה" שופך בטון לתוך הבור. מרצפים באריחים נאים - והרי לכם בריכת-שחיה. אך באותם ימים רחוקים היה זה חלום שקשה להעלותו על הדעת, כי הכול נעשה בידיים.

 

סיפורה של הבריכה שלנו, בעין השופט תחילתו בשיחת-אקראי, בערב גשום אחד, בעיצומו של חורף סוער.

 

רוח זלעפות איימה למוטט את האוהל על יושביו. עששית הנפט ניטלטלה אנה ואנה והקור חדר לעצמות.החברים מצאו להם מקלט בחדר-האוכל, הצטופפו סביב הכירה הבוערת, כרסמו פרוסות לחם קלוי וגלגלו שיחה:

"אין לנו אדמה טובה למטעים," אמר מישהו.

"אדמת טרשים היא, וגם מים חסרים לנו."

"גשם כזה בחוץ - וזה קובל על מחסור במים," התריס לעומתו חברו.

" כן, אבל מה יהיה בקיץ?" אמרה אחת הבחורות...

"כשיהיו לנו מים, ניטע עצי פרי."

"חכם בלילה! ומהיכן יהיו לנו מים?".

"נאגור את מי הגשמים... נבנה לנו בריכת השקיה," אמר פתאום חיים.

 

החברים נרעשו, הרעיון נשמע להם דמיוני לחלוטין.

 

"כן, כן, פה בקיבוץ שלנו בריכת-השקיה, שתשמש אותנו גם כבריכת שחיה..." הוסיף חיים כחולם בהקיץ.

 

בריכת שחיה?

 

למחרת היום הייתה המולה רבה במקלחת המשותפת. רעש הקבקבים נבלע בקריאות ההתרגשות שאחזה בחברים. מוישה צעק שאי אפשר לבנות בריכה על חשבון שעות העבודה. לווקה המזכיר שכולם קראו לו לקי, כי תמיד היה מלקק את אצבעותיו מהדבש המרוח עליהן, ענה לו בשאגה, שאפשר להתגייס למבצע אחרי שעות העבודה ובשבתות... ואז נכנס חיים למקלחת והודיע: "הזמנו את מיקוניס (מי שהיה אז מהנדס דרכים ולימים נודע כאחד ממנהיגי מק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית). הוא יבוא מחר לוועדת המשק, ואז נשמע מה בפיו."

 

בבוקר הופיע מיקוניס, בידו תיק גדול עם תוכניות, והסתגר בחדר קטן במגדל המים עם מרכז המשק, הגזבר, המזכיר ומרכז הבניין. החברים צבאו על פתח הדלת וחיכו במתח לסיכום השיחה. לבסוף יצא יוסקה, ששפמו הג'ינג'י היה מפורסם באזור כולו, ובקול נרגש הודיע: "חברים, תהיה לנו בריכת שחייה."

 

מישהו רץ מיד לצלצל בפעמון הקיבוץ וחברים רבים נזדעקו למקום - כשבידיהם שקים רטובים, כיוון שצלצול הפעמון באמצע היום היה בדרך כלל אזעקה לכיבוי דליקה... חלק מהבחורים הגיעו כשלגופם תחתונים בלבד, לאחד נשאר סבון גילוח על הסנטר, אחר בא רטוב לגמרי כי לא הספיק להתנגב. הבחורות לא הספיקו להוריד את נעלי העבודה והיו מבוהלות למדי.

 

רק כאשר נרגעו כולם מהריצה החפוזה והבינו שלא מדובר בשריפה אלא בשמחה - בניית בריכה בקיבוץ - אחזה בכולם התלהבות וכנהוג באותם ימים - החלו הרגליים לקפץ והורה סוערת פרצה, מעגלים - מעגלים.

 

למחרת, בשיחת הקיבוץ, הודיע יוסקה, מרכז המשק:

"שיחת-קיבוץ זו מאשרת את ההחלטה להקים בריכת שחיה, שתשמש גם כמאגר מים להשקיה. כשתושלם העבודה יינטעו גם עצי פרי. העבודה תיעשה על חשבון שעות הפנאי של החברים, ובשבתות." לווקה המזכיר שאל, "מי בעד?" וכל הידיים הורמו. "מי נגד?" 

בפינה ישב איציק והרים את ידו. נשמעו לחישות זועמות.

 

אבל טעמו של איציק היה עמו: "אתם יודעים מה זה לחפור בריכה בידיים? גם בעוד עשר שנים לא נגמור את העבודה."

 

ובוקר בהיר אחד יצאו יוסקה ועזרא מרכז הבניין של הקיבוץ, לסמן את השטח. המקום היה שומם וסלעי, מזרחית לבתי-הקיבוץ, על גבעה קטנה - שאת מורדה התלול אמרו לנצל להנחת צינורות ההשקיה.

 

לאחר שסומן המלבן, הביאו עשרה מכושים, ששאלו מקבלן לעבודות חפירה בנצרת, הכינו סלים לאיסוף העפר והאבנים. כמובן הכינו גם אתי-חפירה. בשבת אביבית אחת הוחל בעבודה. את פני החופרים קידם שלט גדול, ועליו כתובת: "החופרים בדמעה, ברינה יקצרו!"

 

האדמה הסלעית הייתה קשה מאוד לחפירה. המכוש היה מכה - והסלעים לגלגו לחופרים, כאילו אמרו: "ראו מי בא לדגדג אותנו..." הבחורים עייפו מאוד ומדי פעם היו שומטים את המכושים מידיהם ויושבים לנוח, לקנח את הזיעה שקלחה מפניהם וללגום מים צוננים, שהביאה אחת הבחורות בג'רה של חרס.

 

בחדר האוכל תלו רשימה ובה שמות המתגייסים לעבודה, שהתחלפו מדי יום. בכל יום, בשעות אחר-הצהריים, לאחר סיום העבודה השוטפת, היו באים לחפור על הגבעה - עד שקיעת החמה. כפות הידיים נתמלאו שלפוחיות. הבחורות שהתעקשו אף הן לחפור במכושים, נאלצו להסתפק באתי-חפירה ובסלים לאיסוף העפר והאבנים. לאחר חודשים של חפירה עיקשת נכרה בור גדול, אך עדין לא הגיעה העת לברך על המוגמר והמרחק עד למקום הסימון היה רב.

 

יום אחד הביא יוסקה כלי עבודה מיוחד. החברים לא הכירו אותו עד כה - כשיל. מין קרדום כבד לניפוץ חומות. יוסקה נטל פטיש ענק, הניח מתחתיו את מוט הכשיל המחודד בקצהו והכה עליו בפטיש. חבר אחר סובב את הכשיל בידיו - ובסלע נפער חור עמוק. אל החור הוכנסו שתי יתדות וכאשר הכו עליהן בפטיש, נבקע הסלע ונופץ לרסיסים...

 

בעזרת הכשיל התקדמה העבודה מהר יותר ולאחר חצי שנה נחצב בסלע קיר אחד של הבריכה. את רסיסי האבנים ערמו בצידו השני של הבור וכך הוקם הקיר שמנגד. בתום תשעה חודשי עבודה מאומצת, נגמרה החפירה. המאבק בסלע הסתיים, הגיע תורם של הבטון והזפת.

 

אל שפת הבור הובאו ערימות גדולות של זיפזיף וחצץ. ערבבו את הערימות לערימה אחת גדולה, כרו באמצע גומה ונתנו בה את אבקת המלט. על המלט שפכו, בזהירות רבה, מים וערבבו שוב. את תערובת המלט המוכן נשאו החברים בדליים שעברו מיד ליד, בשרשרת ארוכה - אל הבריכה.

ריפדו את דופנותיה במלט, רפד היטב ולא הותירו בה פינה חשופה. ועתה - למלאכת הזיפות.

 

אל הקיבוץ הגיע מיקוניס, המהנדס לפקח על העבודה. חביות גדולות של זפת הובאו למקום בידי פועלים ערביים, מומחים למלאכה. הם העמידו כל חבית על חצובה של מוטות ברזל והבעירו אש מתחתיה, כדי לחמם את הזפת. משחוממה הזפת די צרכה והייתה רותחת ממש, שפכו אותה על קירות הבריכה.

 

בקיץ של שנות הארבעים הושלמה המלאכה. באור הקיץ הבהיר נראתה הבריכה שלנו כמלכה שחורה, עטויה בגד-מלכות נוצץ, אורכה 25 מטרים, רוחבה 12 מטרים ועומקה - בחלק שיועד לבקיאים בתורת השחייה - שלושה מטרים! גם מדרגות נאות של עץ ניבנו לה, כדי להקל על הבלתי מנוסים שבינינו להיכנס אל המים. סביב הבריכה נבנו ספסלי אבן. שלושה דקלים, שהיו נדירים באזורנו, ניטעו לידה ושיחים מצילים הקיפוה מכל עבריה.

 

ביום חנוכת הבריכה מילאו אותה במים וחברים מכל האזור באו לחזות בפלא - בריכת השחייה של עין השופט. מיקוניס, שהתכבד בגזירת הסרט, נשא עיניו אל-על ואמר: "מים אלה יעזרו לכם לגדל כאן משק לתפארת!" ואז קפצו כולם אל המים הצלולים.

 

אחר כך נערכה תחרות: תלו שובך יונים על חבל מתוח בין שני צדי הבריכה, והיה צריך לקפוץ במים ולפתוח את דלת השובך. רק חבר אחד שחה במהירות והצליח להגיע ראשון אל שובך היונים. הוא קפץ למעלה, פתח את דלת השובך ושיחרר את היונים הכלואות בו. ואלה פרחו להן, התעופפו בשמי הקיבוץ ונשאו עימן את הבשורה: יש לנו בריכה!

   

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: