עשרת הימים הנוראים !!?? / עופרה בריל

 

עשרת הימים הנוראים !!??

עופרה בריל - עין השופט

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בקיבוץ של פעם היה משהו שקשה להסבירו בדאגה לימי החופש של החברים.

איור מאת יעקב גוטרמן

כאילו התנצלות שכזו - אמנם אנחנו מעבידים אותך קשה, אבל דואגים לימי חופשה וימי הבראה בצורה הצודקת ביותר שאפשר.

 

בידי ועדת חברים הייתה רשימה של כול חברי הקיבוץ. כשהגיע התור של מי מהחברים לצאת להבראה הוא היה מקבל פתק ואפילו עזרה מהקיבוץ במצרכים בסיסיים, או תשלום עבור בית מלון.

 

בקיבוץ הארצי אפיל הגדילו לעשות כאשר החליטו לרכוש נדל"ן מאוד יקר בנתניה, בית מלון לחברי הקיבוצים. לבוא לבית המלון של הקיבוץ הארצי בנתניה זו הייתה גאווה גדולה בייחוד לנו העין השופטים ששתיים ממנהלות המקום היו חברות קיבוצנו.

 

לא פעם בכנסים חשובים, פגשת שם את נכבדי התנועה.

 

ובכלל זה היה מלון עם יוקרה ששמו הלך לפניו. אמרו שהאוכל שם היה הכי טוב מכול המלונות בנתניה.

 

אותנו הילדים שלחו להבראה בטנטורה. אל יהיה הדבר קל בעיניכם, להוציא 150 ילד מהקיבוץ לבילוי על שפת הים, לא ליום אחד, אלא לעשרה ימים.

 

ההתארגנות בבית לפני ימי ההבראה הייתה דומה למבצע צבאי. נוסף למחנכים והמטפלות של כול קבוצה, נוספו מלווים מחברת הנוער ומכיתות הבוגרות שבמוסד. היו כאלה שכבר התגייסו לצבא. להם היה הכיף כפול ומכופל, עשרה ימי נופש שהקיבוץ דרש לשחררם מהצבא.

 

ההתרגשות שלפני היציאה דבקה בכולנו, כול אחד מאיתנו הכין לעצמו תיק קטן עם חפצים שיקרים לו, חפץ למיטה, אולר, פנס, חלילית או מפוחית פה. הועמסנו על שתי משאיות גדולות. שורות של ספסלים סודרו על המשאית ואנו התיישבנו והעיניים נצצו, מוכנים ליציאה מהתחום הכול כך מוכר לנו - הקיבוץ.

 

לאחר נפתולי הדרך סוף סוף הגענו לחוף הים בטנטורה.

 

מראה הים הפתוח הכה בנו בסנוורים, מרחבים פתוחים של מים, אפשרויות בלתי מוגבלות..

בקיבוץ הורגלנו לבריכה שהיו בה קירות מזופתים בזפת - תחומים מאוד מוגבלים. הכרנו את הגבולות, שהם הגבולות שלנו.

 

באותם ימים בחוף טנטורה היו כמה חושות ערביות מוזנחות שהושכרו על ידי יזמיים חכמים לועדת החינוך הקיבוצית שלנו.

 

קיבלנו בית ערבי רב ממדים ונטוש, מיטה נגעה במיטה, החום בפנים היה כבד, הסירחון עוד יותר. סביבנו התעופפו דבורים ודבורים. מי שלא חווה עקיצה מדבור לא מבין את הכאב הנורא. כול ניסיון להעמיד בחוץ שולחן ולפתוח אבטיח כדי לחלק לילדים מהדבר המתוק והנפלא הזה, נתקל בעדת דבורים שמשום מקום עטו על המתיקות הזו.

 

באותם שנים מושב דור היה בהקמה, בצעדיו הראשונים, חבורות הזויות של אנשים היו מתקבצות על החוף ושרות עם גיטרות ולעיתים ממש ליד חדר השינה שלנו, בילו אנשים תועים בשתייה לאורך כול הלילה, ומי יעז להשתיק שיכור בלילה חמסיני.

 

היום בקייטנה היה מובנה בצורה הטובה ביותר.

בבוקר התעמלות לכולם, אף אחד לא נשאר במיטה !!

ארוחת בוקר הייתה מזינה במיוחד, ביצה קשה, חצי אשכולית עם סוכר ולחמנייה.

מהבוקר עד הצהרים היינו בים.

שחינו שיחקנו והשמש עשתה בנו שמות. אלה הרגישים ביותר, ממש נכוו כאשר כול הגב והראש היו מצולקים בשלפוחיות חום. מי הכיר אז את הסכנות שבחשיפה לשמש?

 

המדריכים שלנו הגדילו לעשות והביאו מענף התובלה פנימיות של צמיגים, פנימיות ענקיות מנופחות, שהילדים היו צפים עליהם במי הים ונהנים מחוויית השהייה הממושכת במים.

 

באחד הימים אני ועוד ילדה החלטנו לבלות על פנימייה שכזו. הכיף היה גדול, אתה שוכב על הפנימייה בתוך הגלגל והמים סוחפים אותך בלי שתעשה דבר כדי להשיט את הדבר הגדול הזה...

 

הפנימייה שלנו החלה להיסחף ולהיסחף והנה אנחנו מתרחקות מהחוף ואין לנו שליטה על הדבר הגדול הזה... שתי ילדות קטנות נישאות על הפנימייה ולא יכולות לעשות דבר.

 

למזלי הגדול ולמזלה של חברתי לפנימייה, אימא שלי הייתה על החוף ובחוש מיוחד של אמהות, הרגישה שמשהו שם לא בסדר. מיד נשלחה חבורת בחורים חסונים למרדף אחר הפנימייה, הבחורים פשטו ידיים וסחבו אותנו בחזרה לחוף. השיעור היה מאלף, לא חזרנו יותר לניסיונות שכאלה.

 

ימי הקייטנה התארכו, מים מתוקים לשטיפה אחרי הים היה קשה למצוא ולעיתים נשארנו עם המליחות כול היום.

 

חוף טנטורה היה ידוע באיים שלו - בייחוד אי הציפורים. אי הציפורים היה יעד לטיולים רגליים, והיו כאלה שהגיעו אליו בשחייה.

 

אי הציפורים נקרא על שם היונים הרבות שקיננו בו. הוזהרנו מראש לא להקים רעש בביקור במרחבי האי, רבות מהן קיננו וגוזלים רכים היו מתחת לפלומות שלהן.

 

ההתנסות בשחייה בים הייתה מאוד מיוחדת עבורנו. ההרגל להיות במי הבריכה עשה אותנו מפונקים. הים היה בריכה שאין לה סוף שיש בה הרבה מים מלוחים שאנחנו שותים מדי פעם. הים לא פעם היה מתעתע בנו, לא פעם היית שוחה במים רדודים מנסה לעמוד על רגליך ופתאום משום מקום, אתה צונח לבור קטן שנחפר בים ואתה לא ראית אותו... והפה מתמלא במי הים המלוחים ואתה מפרפר עם הידיים כדי להחזיק את הגוף ולא לשקוע.

 

באחד הימים כולנו קיבלנו הרעלת קיבה, משהו באוכל, משהו בחדרי השינה. נוצרה אנדרלמוסיה שלמה של ילדים שרצים לשירותים שהיו בור סופג בחולות טנטורה. אפילו המצוקה הזו, לא גרמה למדריכים שלנו להרים ידיים ולחזור הביתה, נשארו עוד יומיים לסיום הקייטנה.

 

בערב האחרון ישבנו וערכנו מסיבת סיום הקייטנה על אחד האיים הקסומים. הדלקנו אש ושרנו כמו שושנה דמארי ששרה באותם ימים את השיר שהרעיד לבבות... "הביתה, הביתה, הביתה הביתה..."

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: