לשמור על ארון הספרים / עופרה בריל

לשמור על ארון הספרים

עופרה בריל - עין השופט

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

היא באה לקיבוץ בשנותיה המאוחרות יותר. הייתה אישה כבדת גוף אך עם נשמה גדולה.

איור מאת יעקב גוטרמן

כבר בשנים של שנות העשרים הגיעה לארץ, מאחוריה השאירה בית משפחה בברוקלין, ידיד נפש שלא הסכים לעלות איתה לארץ וידידים רבים. משהו בחינוך הציוני שקיבלה לא נתן לה מנוחה. היא לא יכלה להסתפק בחיי הבורגנות האמריקאים, הנוחות הזו, ההתבוללות בתרבות הראוותנית. כולה שאפה לארץ ישראל, חלמה על הארץ, למדה על הארץ וקראה ספרות העוסקת בטבע הארץ ישראלי.

 

כאשר הגיעה לפרקה ההורים היו בטוחים שהנה היא עומדת להתחתן ולהביא ילדים, לקנות בית נחמד בפרבר אמריקאי ולהמשיך את חייה באמריקה. אך לא כך היה.

 

בגיל עשרים היא הפליגה באוניה לחיפה. בחיפה עשתה את צעדיה הראשונים בארץ הזרה. הגיעה לבית עולים והחלה ללמוד עברית.

 

הצורך שלה ללמוד היה כל כך חזק שבאותה שנה שהגיעה לארץ כבר החלה לגשש איך מגיעים לאוניברסיטה העברית שהייתה בחיתוליה.

 

המעבר לירושלים היה מהיר, מצאה דירה קטנה ושמה פעמיה לאוניברסיטה, כל יום באדיקות של אדם דתי ההולך למקום תפילתו.

 

היא החלה ללמוד בוטניקה, למדה להכיר את צמחי הארץ הזו. ידעה להבחין היכן גדל הצמח מאיזה אזור נקטף ואיזו שושלת יוחסין יש לו. אהבתה לפרחים ולצמחים הביאה אותה ליצור אלבומים גדולים ומרהיבים של צמחים מיובשים. מתחת לכל צמח כתבה בדיוק מהו אילן היוחסין שלו והיכן נקטף.

 

בסיום תקופת הלימודים נשארה בודדה. הייתה לה חברה בקיבוץ עין גנים. יום אחד באה לבקר. התרשמה מאוד מהחיים בקיבוץ, מהחברות, מהמקום שיכול להציע לה מקום מקלט מהבדידות.

כאשר פנתה להתקבל לחברות היו התלבטויות. רבים חשבו שהיא מבוגרת מדי ובודדה מדי.

אבל בשיחה החלו לדבר בשבחה, טענו שהיא מבריקה בידע שלה בבוטניקה ושהיא אישה נעימת הליכות וחברתית.

הרוב הצביע בעד.

 

מיד נתנו לה משרת הוראה בבית הספר שרק התגבש באותם ימים. היא לימדה את סודות הטבע. הילדים היו מאושרים איתה.

 

בשנות הארבעים החלו בגיוס מתנדבים לבריגאדה היהודית. גם נשים יכלו לתרום את חלקן. הרצון לתרום ולעשות משהו משמעותי בארץ הקשה הזו, גרם למאבקי כוח על הזכות ללכת ולהתנדב.

 

העובדה שהשפה האנגלית הייתה שגורה על פיה, עזרה לה מאוד בגיוסה לחיל הנשים של הצבא הבריטי, מתחת למטריה של הדגל העברי.

 

בזמן השירות הצבאי היא פרחה. בתפקידה שימשה כרכזת תרבות בפלוגה שלה. היו לה רעיונות למכביר. היא נתנה שיעורי עברית למתנדבות הצעירות, הביאה מרצים מהארץ, וארגנה ערבי שירה עם חיילי הבסיס הגברים. עם הבית הקיבוצי שמרה על קשר בעזרת רשימות נלהבות על השירות הצבאי.

 

הגיוס תם והגיע הזמן לחזור הביתה. שוב היה צורך להתחיל הכול מהתחלה. להתרגל לעבודה חדשה, לחיי החברה השונים כל כך, ולבדידות.

 

מה שעזר לה יותר מכול היה השיטוט בשדות וחיפוש אחר צמחים ופרחים שלא הכירה. בשיטוטיה הצליחה לגלות מינים נדירים.

לכל פרח מצאה את הזיהוי שלו ושמה אותו באלבום עם דפים ממשי, כדי שישמר לשנים ארוכות.

 

עם השנים בגרה וכבר לא יכלה ללכת בין הכיתות כדי ללמד את קהל התלמידים צמא הדעת, אבל הם לא ויתרו לה ובאו אל ביתה ללמוד בשיעורים פרטיים.

בסבלנות רבה הייתה מקבלת את התלמידים ומנחילה בהם את אהבת הארץ והטבע. שמה הלך לפניה. רבים התפקדו על דלתה.

 

יום אחד, בשיבה טובה הלכה לעולמה.

כאשר באו החברים לפרק את תכולת ביתה מצאו מכתב הכתוב בכתב ידה ובו הוראות מפורטות מה יעשה בספרים שבארון הספרים שלה:

לספריית המוסד תרמה את כל ספרי הלימוד.

לספריית הקיבוץ את הרומנים העבים שרכשה.

את ספרי התנ"ך ומסורת ישראל הקדישה לאחד החברים שלמד בשקדנות רבה - מחשבת ישראל - בסמינר 'אורנים'.

את הילדים לא שכחה ותרמה להם ספרי ילדים המסבירים בפרטי פרטים על פרחים וציפורים.

גם לכוננית הספרים הריקה מצאה יעוד ...

 

כך במחשבה תחילה הצליחה לשמור על ארון הספרים הפרטי שלה.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: