הסיגריות יהרגו אותך ... הו, או' הנרי / עופר מיכאלי

הסיגריות יהרגו אותך ...  הו, או' הנרי 

עופר מיכאלי – להבות הבשן

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

לפעמים משפט ונדוש מתממש – ולפעמים לא, אלה הם החיים. אנחנו חיים ברוב המקרים תחת או עם משפטים שאמרו הורינו, חברינו, שונאינו - ולך תבדוק אם משפטים אלה מתממשים, ובעצם למי זה אכפת?!

איור מאת יעקב גוטרמן

כולם קראו לו ג'וינט, אפילו הסבים והסבתות, רק ההורים נצמדו לשם המקורי שניתן לו בלידתו – אור.

אור הוא ילד, מתנער, מתבגר, מתחייל קופצני ותוסס. מעולם לא ייתפסו אותו בלי סיגריה בפה.

מגיל שמפסיקים ילדים לשתות שוקו ועוברים לנס-קפה, פסח ג'וינט על התהליך הכואב הזה, ועבר לעישון כבד של סיגריות – עם קפה, תה, קקאו וכל דבר נזיל אחר. מוזר לראות בכיתה ז' ילד קטן כפי גילו, יוצא בהפסקות בין שיעור לשיעור עם אחד המורים, ושניהם מעשנים ומדברים כדבר יום ביומו.

"לא תחסום ג'וינט בדישו", היו הכל מתלוצצים אחרי שלמדו כמה פתגמים ואמרות של חז"ל לקראת מבחן המיצ"ב של כיתה ז. הסיגריות ביגרו את ג'וינט, הגפרורון המאבך עננים קלושים של עשן היה לכאילו מבוגר יותר. המנטרה של כולם, החל מסבאבאמא, מילדי הכיתה, המחנכות וחברי הוועדה הפדגוגית, הייתה: "ג'וינט, הסיגריות עוד יהרגו אותך, יאללה, תפסיק לעשן, זה יהרוג אותך", וג'וינט, כבר מחזיר רה-קונטרה משלו: "יותר מתים מתאונות דרכים, מארובות חברת החשמל, תעזבו אותי משטויות, ברוך בורא העשן והג'וינט".

 

וג'וינט היה לעובדה מוחלטת ואפילו מוסכמת: ג'וינט מעשן! לא קל בחברה שחורתת על דגלה – השומר לא מעשן, לא שותה אלכוהול ושומר על הטוהר המיני, לקבל חוצפן חוצות, שכאילו, אבל באמת לא, להרגיז את כולם בעישונו האובססיבי. אנחנו, שכולנו גויסנו לרוב החיים כדי לבלוש איש אחרי רעהו, כמיטב האסכולה הסובייטית עליה גדלנו, ואותה שיכללנו עד שיכולנו להתפאר "התלמיד עולה על רבו" (מי חשב אז על הומואים?), קיבלנו את עישונו של ג'וינט כמובן מאליו, ואחרי מספר חודשים היה נדמה לנו שמיום היוולדו, ג'וינט במקום לינוק חלב, ינק עשן סיגריות.

 

למרות שקיבלנו את העישון ואת ג'וינט לתוכנו, כי הרי ג'וינט הוא אחד מאתנו, ולא מסוף הרשימה החברתית, אלא ממקום טוב בליגה הלאומית של החברה שלנו. תלמיד נהדר, שבלי שום מאמץ זוכר הכל מכול: תאריכי קרבות נפוליון, כיבוש זה או אחר של מלך זה או מלכה זו, מתי הומצא זה וזה, מתי נולד/מת סופר או ממציא... ומי ומה לא!? פותר משוואות עם שני נעלמים בלי שהוא מבין למה לרובנו יש לחלוחית מלוחה בזווית העין, רק מגהירה על המחברת המשובצת והשנואה.

 

היי ג'וינט, הסיגריות יהרגו אותך, כבר הפך אצלנו לכמו היי, מה נשמע, אהלן, לא מרוע-לב או התרסה, פשוט: כמו שלום.

שכולנו עוד עסקנו בפעולות בתנועה, והתנצחנו ברצינות תהומית, כשאנו מוכנים לרצוח ולמות למען העמדה בה נקטנו בעניינים שברומו של עולם, כמו, האם המלחמה בווייטנאם היא איפריאליזם או שזו התגוננות לגיטימית בפני הקומוניזם המטורף, העומד להשתלט על העולם בכלל, ולחזור ולחבקנו חיבוק סרטני כמו שהיה פעם... או האם החבר יוסף, הלוא הוא יוסף סטאלין, צדק בשולחו את סוכניו למקסיקו כדי לרצוח את טרוצקי, היהודי הטוב? מה לג'וינט ול"שטויות", הוא כבר מזמן ידע והכיר את החשוב שבעולמנו, הדלק המניע את הדל והעשיר, החכם וטיפש, ה מ י ן. עוד דברה, אחת מתוך השילוש המקודש של הל א השומרי: ל א מעשן, ל א שותה אלכוהול, וש ו מ ר (ל א!) על הטוהר המיני, שג'וינט ביטל מהלקסיקון הקולקטיבי השומרצעירני. היה לו שני פוֹרים על כולנו; הוא עישן, והעישון ביגר אותו, כי מי זה יהלך בינינו ויעשן ולא גמר י"ב כיתות?! כי שגמרנו י"ב כיתות, אין יותר מורא דיברות, הכול מותר!

מ ו ת ר לעשן, מ ו ת ר לשתות אלכוהול ומ ו ת ר כבר לעשות את זה... הפוֹר השני של ג'וינט עלינו היה שאנחנו המשכנו במשחקי התנועה, משחקים באמת... ומשחקים אינטלקטואליים, והוא, ג'וינט, הבין שאלה לא החיים האמיתיים, החיים האמיתיים הם בייחוד מה שנאמר לנו עליהם – ל א (כמו בתורה) *(ראו הערת סיום).

אנחנו הינו באים לארוחת הערב בערב שישי, היא היא הארוחה החשובה בשבוע "לראות ולהיראות", כמאמר ליצני הקיבוץ, כמובן כפארפראזה על: "אנו באנו ארצה וגו'", לובשים בגאווה את החולצה השומרית עם השרוך הלבן, והוא, ג'וינט, היה מופיע תמיד כשהוא חובק ביד אחת מתנדבת שוודית, או אולי נורווגית, או דנית, מי יכול לעקוב אחרי החלפת המתנדבות שלו, וביד השנייה, היא יד הנפץ בלשונו, סיגריה נצחית, היא הסיגריה שתהרוג אותך ג'וינט, כמאמרנו תמיד. אוי איזו קנאה זרמה שם בינינו לבינו, הוא בטח שלא קינא לנו...

 

בצבא הלך לו קלף, הוא עבר את כל המבחנים לסיירות הכי הכי מובחרות, לשייטת הכי, אבל ג'וינט לא הלך לשום דבר מרשים, הוא היה לנהג בוס. אחרי שהתברר לו שבשייטת ובסיירות לא יוכל לעשן כרצונו, ויתר על התענוג של "טוב למות בעד ארצנו" והמיר את הססמה של "יד הנפץ", בססמה פרקטית יותר לשיטתו: " הרבה יותר טוב לא למות בעד ארצנו". מי שמע אז על איסורי העישון הרווחים בימינו?!

ג'וינט עישן עצמו למוות לפי טענת מומחי הבריאות המקומיים.

הסיגריות יהרגו אותך ג'וינט, אמרו לו, והוא צחק להם בפנים עם תימורת עשן קלה שנפלטה עם הצחוק.

 

כשחזר ג'וינט לקיבוץ היה טבעי שהוא יהיה אחראי על המתנדבים, בעצם על המתנדבות. וג'וינט היה לאו"ם בזעיר אנפין: מתנדבים מסקנדינביה, מארצות אירופה, בני-טובים יהודיים מארה"ב, גויים פנאטיים מדרום אפריקה, מכול ארצות העולם נהרו אז מתנדבים לישראל, ובמיוחד לקיבוצים.

ג'וינט טיפל בהם ובמיוחד בהן במסירות אין קץ, והכתוב בפרשת כבשת הרש שמפתו תאכל ובמיטתו תשכב היה נכון לאוריה התנ"כי ולג'וינט ההווייתי.

באחד הימים אמורה הייתה להגיע לקיבוץ קבוצה חדשה של מתנדבים משוודיה. כל גברברי הקיבוץ מירקו את תסרוקתם, מלבושיהם וכלי-זינם לקראת המצוד הגדול, שחזר על עצמו בדייקנות יקית (אנחנו קיבוץ של יקים, הינו גאים לומר לכל המוכן לשמוע) כל שלושה חודשים, עת הנצה קבוצת מתנדבים חדשה בקיבוצנו.

ג'וינט קיבל את הטרנזיט של המטע. בבוקר נראה ג'וינט במכנסיו הקצרים ובחולצת הטי המהוה שלו עולה לטרנזיט ונסע להביא את "הסחוירה" מנמל התעופה בלוד. מבטינו שטופי הקנאה ופינו המרייר ליוו את הטרנזיט המתרחק.

 

כשהגיע הצלצול הנורא ממשטרת חדרה למזכיר הקיבוץ, והקול בצד השני שאל אם יש לנו בקיבוץ אחד בשם אור אגדתי, תהה המזכיר וחיפש במוחו את השם. כלום... שאל המזכיר את השוטר אם הוא בטוח שיש אור אגדתי בקיבוץ "המהוללים". המזכיר ששחזר את השיחה עשרות פעמים באוזני כול מי שביקש לשמוע, אמר שהשוטר התעקש ואמר שיש לפי תעודת הזהות שנמצאה אור אגדתי חבר קיבוץ בהמהוללים. נפל האסימון למזכיר והוא התחיל לשאול שאלות את השוטר. השוטר סיפר למזכיר שהנוהג במכונית הטרנזיט, שבה נהג ג'וינט איבדה את השליטה, והמכונית פגעה בעוצמה באקליפטוס ישיש ואור נהרג במקום. המזכיר בלע את רוקו ומלמל הסיגריות הרגו אותו. "מה"? שאל השוטר מהצד השני של הקו. "אמרתי שהסיגריות בטח הרגו את ג'וינט" אמר המזכיר. "מי זה ג'וינט" שאל השוטר, "ג'וינט זה אור אגדתי" אמר המזכיר. "תגיד, אתה מסכים לנתיחה אחרי המוות של אור אגדתי, כדי לברר ממה נהרג"? שאל השוטר. "אין לכם מה לנתח, הוא מת מהסיגריות שלו, אתה יודע כמה קופסאות הוא היה גומר ביום?! אמר המזכיר לשוטר. אני רק צריך את האישור שלך" אמר השוטר. "טוב", אישר לו המזכיר.

המזכיר הלך למרפאה וסיפר לאחות הקיבוץ על הצרה שנפלה על הקיבוץ – מותו של ג'וינט, וביקש ממנה להתלוות אליו כדי לבשר את האסון למשפחת אגדתי. המשפחה קיבלה את הבשורה כאילו בשלוות רוח, "בטח הסיגריות הרגו אותו" אמרה האחות. "אני משוכנעת שהסיגריות גמרו אותו", אמרה האולפניסטית התורנית, בעברית הבסיסית שלה. הכל דיברו ואמרו שהסיגריות הרגו את ג'וינט.

הלוויה הייתה מלווה בפרצי בכי של מתנדבות ואולפניסטיות. חברי הקיבוץ שמרו על איפוק "יקי-שומרי".

 

כעבור שבועיים הגיע הדיווח הפתולוגי שאישר את מחשבות החברים – הסיגריות הרגו את ג'וינט!

"הפתולוג, ד"ר שטרן, אשר קיבל את גופתו של ההרוג בתאונת הדרכים, אור אגדתי, בדק את הגופה בדיקה ראשונית חיצונית ושטחית, ומצא על שקית האשכים של המנוח כוויה ממוקדת עמוקה וטרייה, בקוטר של 1.2 ס"מ. ד"ר שטרן לקח ממצאים ממקום הכוויה והעביר ליחידה הבודקת חומרים כימיים.

בניתוח שלאחר המוות של מר אור אגדתי לא נמצא שום ממצא שיש בו כדי להסביר את המוות, פרט לפגיעה הקטלנית של הגה הטרנזיט בחזה המנוח, שגרם לריסוק בית החזה והפסקת פעימות הלב".

 

מבדיקת היחידה הבודקת חומרים כימיים קיבלנו את האנליזה שקבעה חד-משמעית, שהכוויה העמוקה בשקית אשכיו של המנוח נגרמה מנפילת סיגריה לרווח שבין מכנסיו הקצרים לבין ירכו החשופה. כנראה שהסיגריה התגלגלה לשקית אשכיו של המנוח ושם גרמה לכוויה העמוקה. ייתכן והכוויה העמוקה והכואבת היא שגרמה להסחת הדעת של נהג הטרנזיט, וזו סיבת התאונה העצמית של המנוח".

 

אבל כולם בקיבוץ ידעו גם בלי עזרת הפתולוג – הסיגריות הרגו אותו!

 

* פעם הגיעו מיסיונרים נוצרים לאי באוקיינוס השקט. הילידים היו מאושרים בצורה יוצאת דופן, פשוט, כולם היו בלתי-עציבים בעליל. המיסיונרים החליטו לבדוק מדוע אוכלוסיית האי כה מאושרת. הם ביקשו מהילדים להביאם לבית קודשם. בתוך בית המקדש המקומי, בתוך תיבת זכוכית מהודרת, היה מונח ספר, הספר הקדוש לאותם ילדים. הספר היה תנ"ך פשוט, שהוצא מתוך אנייה שנטרפה סמוך לחופי האי. הספר היה פתוח בספר שמות, פרק כ, בעמוד של עשרת הדיברות. שהסתכלו המיסיונרים מקרוב על העמוד החשוב בתנ"ך, הם ראו, שבגלל שהספר הוצא מהמים, כל שולי הדף באותו עמוד נתלשו, וכל הדברות שתמיד מופיעות עם המילה ל א, מופיעות כך: יהיה לך אל אחר, תרצח, תגנוב, תענה ברעך עד שקר, תנאף, תשא את שם ה' לשווא.

ואז הם הבינו למה הילידים כל-כך מאושרים...

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: