המקום החדש / נורית זרחי

 

המקום החדש

נורית זרחי

איור מאת יעקב גוטרמן

 

פרק מתוך: "ילדת חוץ", הוצאת - זמורה ביתן מודן, 1978

איור מאת יעקב גוטרמן

"את המטה שלך את יכולה להשאיר אצלך".

 

הם עומדים בלב הדשא כמו טבועים על אי בלב ים, והנה משלחת התושבים שבאה להצילם. במשלחת שתי נשי פראים, וגבר פרא אחד. נשי הפראים רוצות את החפצים שלהן. אבל את כלם הן מפרטות באוזניהן מה הפראים רוצים. אחת אומרת: "את המטה של הילדה ניקח למחסן, נתן לה מטה כמו של כל הילדים". שאר חברי המשלחת מנידים בראשם לאות הסכמה. כלם במכנסים קצרים גם שתי הנשים, ובנעלים חומות גבוהות, כנראה זה הלבוש הלאומי שלהם.

 

האשה הראשונה ממששת את המזרן,  "ממה הוא עשוי", היא שאלות את אמה, "מעשב ים? טוב מאד יש לנו חברה אחת שזקוקה מאד למזרן כזה, באמת יעץ לה, לך נתן מזרן רגיל, את בריאה אין לך משהו מיוחד".

 

"לא, לא", אמרה דבורה קדר וחייכה בחביבות. דפנה עמדה על ידה, היא לא חייכה. מדוע הם לוקחים מאמא את המזרן שלה, ומה הם אומרים עכשו? הגבר נגש ושם את ידו על הפסנתר.

"את הפסנתר כמובן נשים במועדון", אמר, "את יודעת, חברה, שאין אצלנו פסנתרים פרטיים בחדרים, ומוטב שכל המשק ייהנה ממנו מאשר חברה אחת, לא כן?"

 

דפנה פסעה על הדשא פסיעה אחת קדימה, "לא", אמרה, "זה הפסנתר שלנו", נלפתה אליו בכל כוחה. האנשים מסביב פרצו בצחוק לא נעים. דבורה התחילה להסביר במהירות ולהתנצל בשם הילדה, הפסנתר היה של אביה, האנשים נעו באי-נוחות, "לא, לא, זה לא נגד הילדה, איך קוראים לה? דפנה, הבריקו עיני הפראים, לא, זה לא שהם רוצים לקחת את הפסנתר של אביה, רק שבקבוץ אין דבר כזה, פסנתר פרטי בחדר".

 

"אבל מובן שאתם יכולים לקחת אותו", אמרה האם, "דפנה את זה, היא ילדה גדולה". דפנה שוחחה עם הנמר, קדם אמרה לו: "תתנפל עליהם תתנפל עליהם, תתנפל, אבל עכשיו הרפתה מן הפסנתר, וקנחה בשרוול את הדמעות שבצבצו בזויות עיניה, היא לא תשפיל את כבודו של אבא שלה, שערורייה על דשא בקיבוץ ולנמר אמרה שהיא תסביר לו אחר כך. האנשים סלקו במהירות את הפסנתר ואת שאר החפצים. דפנה ואמה נשארו על הדשא, אחר כך קראו לאמא ללכת לרגע, והיא הלכה, לקחה האשה מן המשלחת את כף ידה של דפנה ואמרה: "ועכשיו, חמודה, בואי לחדר האיזולציה".

 

דפנה לא ידעה מה זה. האשה הסבירה לה שכדי שילדים הבאים מן החוץ לא ידביקו את בני הקיבוץ במחלות, מבודדים אותם במשך שבוע עד שיתברר שאין הם נושאים חידקי מחלות מדבקות. דפנה והאשה נכנסו לחדר הבדוד, זה היה חדר מכער עם ריח ליזול, מסויד לבן מאד. ובו שתי מטות בלבד. דפנה ישבה על מטת הברזל והקפסה שלה לצדה. היא הייתה בטוחה שכל עניין הבידוד הוא המצאה שהמציאו כדי לסדר אותה, שבעצם הם סגרו אותה בחדר הזה מפני שלא רצתה לוותר על הפסנתר. היא קמה והציצה בחלון, זו היתה השעה של לפנות ערב, ציפורים חגו מעל לעצים כדי להתכונן לשינה, וצייצו ברעש, דפנה לא היתה רגילה לכך, מפני שעד עתה חיתה בעיר.

 

גם לריח לא היתה רגילה. האוויר היה ספוג ניחוח פרחים, ריח קיץ, וריח גשם יחד, מן הממטרות שהשקו את הדשא ועשו מעין נתור עם כל סבוב, צצצ... שמעה קול, היא התכופפה עמוק יותר, והביטה למטה. עמדה שם ילדה. דפנה חזרה והתיישבה על המטה.

 

"צ..." נשמע הקול שוב, "ילדה חדשה, בואי רגע הנה." דפנה קמה, מהססת והציצה שוב בחלון.

"איך קוראים לך, ילדה חדשה?" דפנה לא ידעה אם הילדה שלמטה לועגת לה או באמת מעוניינת לעשות איתה הכרה. "דפנה" אמרה.

 

"ולי זמירה", אמרה המקומית, "אוי ואבוי לי אם יתפסו אותי פה, אני בורחת", והיא רצה ואחריה ילדות שנחלצו מבין השיחים.

 

דפנה חשבה שזמירה ברחה מפחד האישה המורה, שמחה לדעת שהאישה הזאת מפחידה גם ילדים מקומיים ולא רק אותה. "אימא, אל תשאירי אותי פה לבדי", בקשה דפנה, כשחזרה אמה עם האוכל על המגש. "ומי יביא לך אוכל? ומי יסדר את כל הסידורים בבית הספר ובמזכירות?" אמרה אמה.

 

"אבל אני לא רוצה להיות פה לבדי," התעקשה דפנה.

"דפי" אמרה איה, "זה רק לשבוע, ואחר תצטרפי לילדים."

"כן," אמרה דפנה, "אז במשך שבוע תישארי פה."

"אי אפשר," אמרה אימא, "ומי יביא לך אוכל?"

"אני אלך אתך," אמרה דפנה.

"אבל אסור לך לצאת," אמרה אימא.

"ולמה לך מותר?" התעקשה דפנה.

" מפני שאנשים מבוגרים אינם נושאים חיידקים של מחלות ילדים", הסבירה האם.

"אז הם יכולים להדביק במחלות מבגרים", התעקשה דפנה.

"אבל על המבוגרים אין צורך להגן כמו על הילדים," המשיכה אמה להסביר בהגיון.

"אז תגני עלי," אמרה דפנה, "ותישארי פה."

"לא אי אפשר," אמרה האם.

 

דפנה רקעה ברגלה אבל לא יותר מדי, היא ידעה שאמה מ מוכרחה ללכת לישיבת מורים בבית-הספר, היא מורה, וזה יהיה מקום העבודה שלה.

 

אמה הציעה לה המטה ונשקה לה, ודפנה שכבה לישן. אחרי שהלכה האם הכניסה את הקופסה שלה אל מתחת לשמיכה, חבקה אותה ונרדמה.

 

דפנה התיישבה במיטתה, מה הקול שהיא שומעת? ברגע הראשון חשבה שהנמר הוא שמלל אבל לא, הקופסה הייתה לידה. חמה מחום גופה. הקול הגיע מלמטה, מרחוק, מעבר לחלון, איזה קול נורא. דפנה אימצה את עיניה אל תוך החשכה, אמה עדין לא היתה בחדר, היא לא ידעה מהו המקום בקיר שיש ללחץ כדי שיידלק החשמל, ישבה במטה בחושך, צעדים נשמעו מתחת לחלון, אנשים עברו למטה אולי עדין לא חצות-הלילה, חוץ מאמא, יש עוד אנשים שלא חזרו הביתה. האנשים בחוץ דברו היא שמעה את קולותיהם קרבים יחד עם טפיפות הצעדים.

 

"מה קרה לתנים שהיום בוכים היום כל כך בוואדי?" אמר קול אחד.

"שים לב, הנה, עכשיו עונים להם התנים מן העבר השני," אמר האחר.

 

ואמנם דפנה הבחינה בכך שבתוך הלילה שחקו שני הצדדים בקולות.

"אלה הם התנים," אמרה לעצמה, טוב שבקבוץ מדברים בקול רם. היא לא ראתה תנים מימיה. היא שמחה שלא הנמר שלה הוא שבוכה בקול כזה.

 

לילה טוב, דפי אמרה לעצמה, נשקה לאצבעותיה, והניחה אותן על מצחה בקלילות. לילה טוב, ענתה לעצמה מן העבר השני, ונרדמה.

   

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: