יוספה / נורית כהן

|

יוספה

נורית כהן - נצר סירני

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כל קשריה של יוספה עם המקום הוא דרך החלון הירוק הגדול, אשר מעברו החיצוני זורקים אליה החברים את הכביסה המלוכלכת שלהם.

איור מאת יעקב גוטרמן

יוספה גרושה בלי ילדים, רוכבת יום יום, בשש בבוקר, למכבסה על אופניה החלודות והחורקות, המשמיעות קול יללני, בשמחה ובהרגשת שייכות למקום.

 

במכבסה עושה יוספה את עבודתה באהבה גדולה, משרתת בשמחה את החברים, המגיעים עם חבילות כביסה גדולות אותן הם משליכים לעברה... היא ממיינת את הכביסה לפי צבע, צורה וריח. בין לבין היא מחליפה משפט עם חבר זה וחבר זה, בדיחה עם זה וקריצה לזה.

 

הכביסה ממוינת ונכנסת למכונות הכביסה הגדולות ולאחר מכן, ליבשנים, לקיפול והכנסה לתאים.

 

לאחרונה קמה ועדה מיוחדת לשינוי והפרטה, אך יוספה ממשיכה ללכת כמו סוס הצועד תמיד לאורווה, לא ימינה, לא שמאלה, תמיד ישר למכבסה.

 

לא מנסה לתור אחר דרכים אחרות לעת מצוא, כדי שיהיה לה מקום עבודה אחר לאחר השינוי. היא דבקה במוכר ובידוע.

 

יוספה ממשיכה לשמור על העקרונות הישנים של הקבוץ. בהצבעה החשאית, שנערכה ערב ראש השנה, עבר השינוי ברוב מוחץ. הוחלט על אוטונומיה מלאה למרכזי הענפים.

מרכז ענף המכבסה נאלץ לסגור את המכבסה.

 

למחרת השינוי מוצאת יוספה את עצמה, חברה ותיקה, שלושים שנה בעבודה בקבוץ, נשלחת הביתה, אל ארבעת הקירות. מנסה יוספה להתקבל לעבודה בענף הנוי. כושר גופני יש לה אבל, נאמר לה כי לא מקבלים יותר חברים לעבודה בנוי.

 

תאילנדי אחד מקבל שכר נמוך יותר ונותן תפוקה של עשרה חברי קיבוץ. היא מרגישה כמו חפץ נטוש שסיים את תפקידו והושלך לקרן זווית. נפגשת עם מנהל משאבי אנוש וחוזרת ריקם.

 

יוספה פוגשת אנשים רק בפינות האשפה, כשהיא הולכת להשליך את מעט האשפה שהצטברה בביתה. באותה ההזדמנות היא זוכה להחליף כמה מילים.

 

מסוגרת בביתה, יושבת על המרפסת ומתבוננת בפריחת השזיף המלבין של השכנים.

 

אורחים רבים מגיעים אליו, פרפרים, דבורים, ציפורים ופועל תאילנדי, הפועל של ענף הנוי.

הפועל התאילנדי עבד בגינת השכנים.

 

בהפסקת האוכל בא עם מנת האורז שבידו והתיישב מתחת לעץ השזיף המלבין בפריחתו.

 

... בינתיים, בארץ מחוקקים חוק חדש - אין להעסיק עובדים זרים בגנון.

 

יוספה מתקבלת לענף הנוי. היא אוהבת את המקום נהנית ללטף את הצמחים, להכין ערוגות פרחים שובות לב. דואגת לשמור על הנוף. מבין הערוגות, בהן היא מטפלת, מישירה מבט לעבר אותו חלון ירוק גדול של המכבסה שנסגרה בקבוץ.

 

עכשיו היא מריחה רק ריחות בושם טבעי. אבל האף שלה מתגעגע לריח הזיעה וזבל הפרות, שנדף מהכביסה המלוכלכת.

 

תוך כדי עבודה בנוי, המפגש עם הצמחים, המגע עם המרקם הקטיפתי של הפרחים והחמה היוקדת לראשה, היא בוהה וחולמת על ריח הגיהוץ של בגדי החברים.

 

היא נזכרת בבגדים אותם הייתה אוחזת בידה לפני שהייתה מכניסה לתוך המעגלה הלוהטת כמו יום קיצי באוגוסט. לרגע מנגבת את הזיעה, לוגמת קצת מבקבוק המים שלה ומנסה שוב למצוא את עצמה במקומה הנוכחי.

 

אני עכשיו בענף הנוי מזכירה לעצמה יוספה. אני כל כך אוהבת לחוש את ריח האדמה החומה, הרטובה ואת הריח המיוחד שלה. הזבל, הזבל שאני חופנת בידי ומפזרת בין הצמחים, מזכיר לי את ריח הבגדים של הרפתנים במכבסה. יוספה נרגשת חוזרת שוב אל החלון הירוק, בדמיונה ולנגד עיניה חבורת רפתנים עם בגדי עבודה כחולים ומלוכלכים מצואת פרות, עם מגפיים גבוהות מגומי, גם הן מתובלות בריח עסיסי של עובדי הרפת. הם צועדים בקולות רמים וצחוק גדול בפיהם בעת שהם משליכים לחלון הירוק את כביסתם המצחינה.

 

ויוספה הצנומה והמתחסדת מחייכת לעברם חיוך ביישני משהו וזוכה לקבל מהם קריצה מתובלת בגרפס עסיסי.

 

בגינות הנוי, יוספה רק עם עצמה, עם האדמה, נהנית לטפל בצמחים השונים, נהנית להיפגש עם הצבעים של הטבע.

 

שוב נזכרת תוך כדי מצמוץ ואומרת, הצבעים האלה - יש מביניהם שכבר פגשתי במכבסה. מנסה לחפון את הפרחים הצבעוניים בידה והריח שונה, זר.

 

אומרת לעצמה, אדום לעגלה של האדום לבן לעגלה של הלבן, צהוב לעגלה של הצהוב, רגע אבל עכשיו אני בנוי ולא במכבסה אומרת לעצמה.

 

הריח היחידי שנעים לה, זה ריח הזבל מחוות הסוסים שהיא מחלקת סביב לשתילי הורדים ושוב היא נזכרת. נזכרת בכביסה של הרוכבים על כל ציודם. יום אחד מצאו אותה בגינת הורדים מול הבית הסעודי מעולפת למחצה, צמודה לדלת הכניסה לבית הסעודי, מריחה את ריח השתן, המוכר לה כל כך מהמכבסה.

 

כך חלפו הימים. יוספה התאוששה והמשיכה בעבודתה בגינות הנוי של הקיבוץ שהשתנה. המשיכה לעקור עשבים, לסקול אבנים, לזבל ולטמון באדמה זרעים חדשים.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: