שלג / ניבי מרקם, ז'ל

|

שלג

ניבי מרקם [ז"ל] - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כשירד השלג התכסו כל הדשאים בלבן.

איור מאת יעקב גוטרמן

הלכנו בשיירה על הדשא מותירים עקבות בשלג העמוק בכעין תעלה, הברכיים רטובות. מגג הפח של בית הילדים רואים נטיפי קרח חדים, שקופים.

 

בניו נהג ב"מק" והרים את ההייבר לגובה. איגנץ עמד על קצה ארגז המשאית המורם ובעזרת מוט ניער את ענפי פיקוס השדרה מעומס השלג, לא פעם נשבר ענף תוך כדי ניעור, משמיע קול חריקה, זעקה וכאב ובום. מטען השלג מוטט את הזרוע. פיקוסים לא רגילים לשלג, אמרו לנו, וצריך לפנות את העלים ממשקל עודף טרם ישברו ואיגנץ הענק עמד על קצה ההייבר ניער ונאחז שלא ייפול בעצמו.

 

בניו נהג ב"מק" החדש למרות שלא הוא הנהג הותיק ולא לו מגיע לנהוג במשאית חדשה אלא שאפילו ותיק הנהגים ולא כל שכן החדשים, ההינו לאמור דבר, שמא יבולע להם. בשעות הפנאי ארב בניו ליד שער הקיבוץ שם קיימת בריכה לטבילת גלגלי הרכב כנגד מחלת הפה והטלפיים, שטיילה בארץ. הולכי רגל חייבים לטבול בבריכה נפרדת, מי שלא טבל זכה מיד לחבטה הגונה מבניו השרירן, שבקול גס ציין: "לא טבלת רגליים!" עד שיום אחד הגיע לקיבוץ איש "חשוב" מהנהגת השומר הצעיר העולמית שמטעמי צניעות בא באוטובוס מתל אביב והלך ברגל מצומת ינקלביץ עד השער, שם טבל את סנדליו בבריכה כנגד המגיפה אלא שלרוע מזלו באותו זמן עסק בניו בהשתנה במסתור בשיחי הלומבגו ולא ראה את פעולת הטבילה בשעת ביצועה.

 

"טבלתי" ענה האורח בתשובה לדחיפה הגסה, "לא ראיתי!" "טבלתי, אני נשבע." "כולם שקרנים," ובניו הפליא מכותיו באיש מבלי שידע מיהו ומה הוא ומה מטרת בואו ושהוא כבר טבל.

 

בתחילה חשב האורח המכובד לסגת ולא לשאת את ההרצאה ולהנחות את השיחה שיועדה לכיתה י', בה גם למד אחד מבניו של בניו, נרגש נסוג הגיע לבאר 36 פוסע לאורך שדרת הברושים, מוחו קודח וצלעותיו דואבות. החליט שעליו להשיב מלחמה שערה וחזר במהירות על עקבותיו, הפעם טבל במופגן. "אתה רואה." צעק למרות שלא ראה איש ידע שהאורב משקיף עליו מבין השיחים או מעל גבי מסעף עצי האזדרכת הענפים. הלך הפעיל ישר אל חדרו של מזכיר הקיבוץ שלא האמין למראה עיניו אך בתנועת בזק ובהחלטה נחושה מה שלא ציין את אופיו עבר על אופניו וגייס את חברי המזכירות אל צריף המזכירות לפגישה דחופה. החברים פגשו את פעיל התנועה הפגוע. המזכיר הנבחר הזמין את בניו אל צריף המזכירות לא רחוק מהשער. "הוא לא טבל!" שאג בניו ברגע כניסתו לחדר, "הוא לא טבל!" שנה, פניו סמוקות וחמתו שפוכה. "אם לא יתנצל, התנועה תראה זאת בחומרה רבה," אמר הפעיל, ובו במקום הוחלט להביא את בניו לברור בשיחת הקיבוץ.

 

נערי כיתה י' נפגשו בערב בפעולה השומרית. אחרי "לדגל שור!", חולצות שומריות כחולות עם שרוך לבן, שורה ישרה ו"חזק ואמץ" בקול, הופיע השליח החבול כמו עבר תאונה קשה. ידו האחת תלויה ברצועת בד לצווארו, עזרה ראשונה שקיבל במרפאת הקיבוץ.

 

הפעיל נשא דבריו ולא אמר מילה לגבי הסוד שהוא נושא משום שהוזהר לא לחשוף את גודל הבושה בפני הילדים ובמיוחד בפני בן המכה.

 

למחרת כונס הקיבוץ לשיחה גורלית שלא מן המניין, שיחת קיבוץ באמצע השבוע על חשבון הסרט השבועי, לדון בסעיף חסוי וסודי. חדר האוכל רחש, התמלא מפה לפה, מסרגות עצבניות התחילו ליפול ולהשמיע צלצוליהן על הרצפה וכל הקיבוץ שמע את סיפור הטבילה והחבטות בפעיל התנועה ובייחוד את האיום בניתוק הקשר עם גורמי השוה"צ בארץ ובעולם.

 

נערך דיון סוער ובשעת לילה מאוחרת הוחלט ברוב קולות להוציא את בניו מהקיבוץ. מזכירי הקיבוץ החרוצים כתבו עוד באותו לילה הודעה להנהגת התנועה, ושלחו את המכתב. לאחר ימים מספר הגיעה תשובה מקובלת שסגרה את מעגל האיבה והשיבה דבר לתושבתו והארץ שקטה, רק בניו, איכפתניק חסר תקנה, הקריב את תפקיד הצייד בשער ונשא את עונשו שלושה חודשים שהורדו מנקודות הוותק המגיעות בגין חברות בקיבוץ.

 

פיקוסי השדרה בכניסה לקיבוץ שניתנו מתנה על ידי רומה ואנטול ונטעה אותם ז'ניה והטילו מספר שנים צל כבד קריר בקיץ ובחורף, התחילו לשלוח את שורשי האוויר שלהם וכבר נאלצו איגנץ ועובדי הנוי לגדוע בזרועות ובענפים, דבר שלא עזר. צמח הפיקוס לא יכל להתרגל והשדרה המצילה הפכה לשדרה גדומה, אלא שהפיקוס רק הגביר והעצים, גידל שורשי אוויר ואחרי שנה אחת כבר חזר להצל על דרך הכניסה הראשית.

 

מאותו הזמן ירד מינון החבטות ותגרות הידיים של בניו. כשנרדם על ההגה ביציאה מחדרה, בדיוק בעיקול הדרך לפני נחל חדרה התהפך ה"מק" והטריילר. אלה עמוסים גרעינים משדות משמר הנגב אל הגורן בקיבוץ ובנס יצא ללא פגע. אלא שפגעים לא חסר בחייו אך הוא עצמו חם, אוהב, ידיד ופגע רע. בתור נהג הביא את הסוס הבלגי רם אל אורוות הקיבוץ ושעות רבות אילף אותו. "רם סוס חזק מדי בשביל הקיבוץ," אמר יוז'ק. כשרתמו אל הסוס את המזחלת סובב אותה עד שהתרוממה באוויר הרתמות חשבו לבקוע ולולא גבורתו של בניו שהלם אגרוף כבד בין עיני הסוס, היה זה מכריע את הרתמות והמזחלת הנגררת ואולי פוגע במספר צופים.

 

בניו בחר את רם בין חמישים וארבעה סוסים בלגיים שהגיעו לארץ ושרדו את טלטלות המסע מבלגיה. כיוון שברר והוביל במשאית לקח עליו גם את אילוף הבהמה. זה קרה באביב אחרי השלג ובקיץ שבא אחריו משך הסוס מחרשה בגן הירק והוביל אותו בנג'ו מהמיצרים שהתלונן שהסוס חולה כי הוא מניע ראש כל הזמן. "אני חושב שהוא חולה." "סוסים מניעים את הראש למעלה ולמטה כן ולא לצדדים," השיב בניו בלצון. ובסתיו מת מפריס הפרסה ממחלת הפה והטלפיים שדגרה ובשלה ובקעה בגופו מבלי שאיש יחוש, ומבלי שגם מאלפו המסור ירגיש.

 

בחורף הזה של השלג קפאו והשחירו עשבי הבננה וגם פניהם של העובדים בענף זה. ההשקיה מעל הנוף לא הועילה וגם הצמיגים הבוערים לא השכילו לחמם. באותם ימים עבד מיכקה בפלחה. הוא נחשב לאיש החזק בקיבוץ על אף קוטן קומתו ולשונו המסכסכת בין השין והסמך ולמרות בואו מעיירה קטנה בפולניה. כהוכחה לחוזקו ראיתי צילום בו נשא על גבו שק מלא חיטה ועליו רוכב איגנץ הענק. כשסיפרו לי סיפורי אגדות על ענקים כמו גוליבר בארץ הגמדים, הענק בגנו, עוג מלך הבשן, שמשון הגיבור ועל גוליית הפלישתי, תמיד ראיתי בענק את דמותו של איגנץ. כשתיארנו מרחק גדול אמרנו מההרים ועד אמריקה. הטנק של נורמן דוד של מוטקה היה גדול מההרים עד אמריקה, מוטקה אמר. מבנה גבוה היה טור אייפל בפאריס שבת דודתי הביאה לי מתנה כעין גולת זכוכית שהופכים אותה ויורד שלג על דגם קטן של טור אייפל. ואיש גדול וענק זה איגנץ.

 

היום יש שחקני כדורסל וסתם ג'לובים אבל בתקופת השלג איגנץ הוא הגבוה באנשים. מיכקה ואיגנץ היו חברים, זה מעיירה קטנה וזה מלודז', עיר התעשייה הגדולה. שניהם אהבו שיקסות, כמו שסיפר מיכקה שידע לספר שהתהלכו בשמלות בלבד ללא תחתונים והוא חבק מראה קטנה אל החלק העליון של נעלו וידע לדחוף את הרגל תחת לשמלה הנכונה. ואיגנץ סיפר איך בפאריס ניגשה אליו צעירה ולחשה אל אוזנו בצרפתית: "בוא אלי שועל כסף שלי" ומעדות שמיעה שנים רבות לאחר מכן נודע לי שהשועל אכן נכנס אל הכרם.

 

ביום אחד החליטו שני הרעים שמצב הילודה לא טוב וצריך להגביר את הקצב. טיכסו עצה ונכנסו בחשאי אל מחסן החצר שם בתוך קופסת שימורים בגודל בינוני שצבעו אותה אדום והצמידו במסמר אל אחד המדפים הייתה תחנת החלוקה של קונדומים. שני הרעים פתחו בגניבה את האריזות ובעזרת סיכת תפירה ניקבו חור זעיר בכל קונדום. קבוצה שלמה, דור שלם חב לשני הרעים את חייו וקיומו. רק מאוחר יותר התחרטו וחשפו את דבר העבירה.

 

תקופה שלמה נמדדה על פי השלג כך וכך שנים אחרי השלג גורש בניו מהקיבוץ ועליזה מתה בשנת השלג. המדינה קמה לפני השלג.

 

הגננת שלנו חנהלולו שנהרגה שנים אחר כך בתאונת דרכים מחרידה. התייפחה במשך יום שלם כאילו אבד לה אדם אהוב והסבירה לילדים שהמשורר הלאומי מת והיא נוסעת לאזכרה שלו מחר. צעקות רמות עלו משכונת שפירא. בהתחלה חשבנו שזה גם כן בגלל המשורר וכבר כמעט פסקנו עליו דין אלא שאז הסבירו לנו ברצינות רבה שלפסיה יש התקפות מיגרנה ומיגרנה זה כאב ראש חזק. לא התחשק לעשות כל מיני דברים בצל השדרה הסמוכה לדירתה של הצועקת. עד שזה נשכח והפחד עבר ושוב אפשר ללכת ללא חשש בשדרת הפיקוסים לשפשף רגליים יחפות בחול נעים לראות את אמא שנדרובסקי מאכילה את היונים סביב השובך ואבא שנדרובסקי שכבר חדל מתיקון שעונים כיוון שראייתו נחלשה וידיו רועדות מאוד. סמוך על מקל ההליכה שלו בוהה במעשיה. בינתיים חזרו היונים ובאו יונים אחרות אל השובך. את הדורות הראשונים תפסו אנשי הפלמ"ח שגרו באוהלים. בימים עבדו והתאמנו, בלילות סחבו יונים מהשובך, עשו קומזיצים סביב המדורה ואהבה במסתור. בשעות ההקמה כשהאוהלים היו ריקים פשטנו עליהם אנחנו הילדים וסחבנו קונדומים וסיגריות. שניהם לאימון ותירגול בשאיפה ונשיפה ולהוציא עשן דרך האף.

 

אמרתי כבר שבשנת השלג מתה עליזה שהייתה תופרת וידעה לקלוע אל המטרה ברובה צ'כי, היא מתה שעה שילדה תינוק. נתקפה בשטף דם חזק ונפחה נפשה. אנו ילדי הקבוצה של בתה הבכורה נבהלנו כאילו אמנו שלנו אבדה, כשראיתי ילדים קטנים צוהלים בדשא הגדול ניגשנו אליהם, אני וידידי הטוב עמי ובפנים עגומות ולחישה ביקשנו אותם לא לשמוח כי אישה אחת התקלקלה בקיבוץ. לימדו אותי שכאשר נפטר חבר לא מפעילים רדיו ומדברים בלחש. עד שהוחלט שזה לא חינוכי שנשתתף בלוויה. עברה הלוויה ואנחנו היינו שם ולעולם לא אשכח. מספר שנים אחר כך בנו את בית התינוקות החדש והפסל נתן רפופורט עיצב תבליט של זוג ידיים אוחזות תינוק מגישות אל על.

 

שלוש שנים אחרי השלג מת סטלין שמש העמים, סטלין אבינו, ורוסיה הייתה אימנו. לי נודע דבר האסון שעה שנסענו מגיוס הורדת עלים יבשים בבננות של קיבוץ שכן. היה ערב פורים וכולנו היינו שרויים באבל כבד. שרה אימי, כדרכה התכוננה לפורים, חג שאהבה במיוחד משום שיכלה לבטא בו את כישוריה הדרמטיים. הנה היא באה אל פתח מחסן פורים לקחת תחפושת פוגשת באחות הלה שפירא וזאת אומרת לה ללא הקדמה: "ברוך שפטרנו מצורר זה." ומבשרת לה את הסתלקותו של המנהיג. בתחילה לא הבינה בדיוק למי מתכוונת הלה אך כשהבינה סמקו פניה, תפחו ורידי צווארה ומצחה ובשצף צעקה: "איך את מעיזה לדבר כך על אדם דגול כזה? תתביישי לך! שמש העמים." שנים רבות נמנעה מלדבר עם הלה גם כשנזדקקה למרפאה פנתה לאחות אחרת, הכול באשמת יוסף ויסריונוביץ סטלין. שעות אחדות לאחר שהגיעה הבשורה הרעה כינסה המזכירות את חברי הקיבוץ בבית התרבות לישיבת אבל מיוחדת. את חג הפורים ביטלו כמובן. למחרת בערב כונס הקיבוץ לשיחת אבלים בחדר האוכל. סרט שבועי שאמור היה להיות מוקרן כל יום ראשון בוטל אף הוא. האבל על סטלין שמת באביב פינה מקומו אחר שנתיים לאבל אחר קשה יותר, תאונת צייד שהרגה את ליקו. בלילות שבת נהגו לצאת בג'יפ של הפלחה לשדות ולצוד ארנבות בעזרת ג'ופט דו-קני. באותה שבת של קיץ נסעו בג'יפ וירו בארנבת שהסתנוורה מאורות הג'יפ ונפגעה. ליקו קפץ מהרכב ומיהר אל צידו. חבריו צעקו אחריו: "עצור!" אך הוא בלהט הצייד בחבטה אחת קטל את הארנבת בקת הרובה אלא שבאותה חבטה קטל גם את עצמו שמעוצם המכה נפלט הכדור הנותר בקנה הרובה ונורה הישר אל חזהו.

 

לא היה עוד כשלג הזה בלובנו בקור העז שבו ביופיו המיוחד ברטיבות ששלח בכפות הרגליים למרות האירועים המשמחים והעצובים. שנת השלג נשארה תמרור וציון הזמן.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: