אות הבל / ניבי מרקם ז'ל

 

אות הבל

ניבי מרקם [ז"ל] - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

" ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה ויהי מקץ ימים..."

איור מאת יעקב גוטרמן

בשדות ח'רבת מנשיה, בתוך ים של נרקיסים רועה לו עדר בקר. בהמות בצבע שחור בלדי, מעורב באדום דמשקאי, לוחכות להן בשלווה עלי מצליבים ירוקים וגדלנים מכסיפים, מושכות הן הולכות אל שולי התעלות והוואדיות, שם העשבייה עשירה ורב בהן מגוון הירק ותוך מסען המלחך, מטילות הבקר צפיעיהן אל בין פרחי הנרקיס הריחני.

 

כלבי מקטש (קצוצי אוזן) רובצים באדישות, נואשו מזמן ממאבק בקרציות וטפילים אחרים, מענגים גופם בחומה של קרן שמש חורפית ובצינתה של קרקע לחה.

 

תחת עץ שיזף מסועף ענפים וקוץ, אתון קפריסאית גבוהת קומה לועסת שרידים יבשים של קיץ רחוק. עייר שאך נולד יונק תוך נגיחות עזות מעטינים מלאים. נערי רועים שחרחרים, גלוחי ראש, עיניים שחורות, בורקות, מוכות גרענת, אפים זולגים ירוקת, משוטטים יחפים על קרקע לחה שחורה, נושאים שקי יוטה, תוך חילופי צעקות עידוד והתגרות, אוספים צפיעי בקר יבשים לבעירה ושורשי עקוב ועלי חוביזה טריים לצורכי המטבח. מדי פעם זוקפים קומה, צופים אל העדר ומשלחים חלוק נחל בקלע אל בן בקר סורר או אל כל מטרה מזדמנת.

 

אוהלי הערב-אל-תורכמן, שהגיעו אך לפני שנים ספורות ממרג'-איבן-עמר, חברו אל האבו-סעידיה השוכנים כאן מזמן, והציבו אוהליהם במרחק מה - החלו אף הם לרעות את הצאן והבקר, לגדל חלקות של תבואות בחורף ואבטיחים בקייץ, כפי שנהגו זה דורות. הנשים והנערות היו קולעות מחצלות וסלים מקנה וסוף שנגדעו בנחל, אורגות בדים לבנים ויריעות אוהל בנולים ביתיים, שואבות מיים מהבאר בקייץ, ומהנחל בחורף, נושאות על ראשיהן כדי חרס כבדים, מבשלות, מכבסות, יולדות ילדים. הגברים והנערים היו רועים את הצאן, מובילים שיירות זיפזיף וסחורה ממערבה למזרח ובחזרה.

 

הערב ירד במהירות, עשן כחלחל וריחני עלה מן הטבונים. הצאן והבקר והאדם נאספו אל האוהלים, ראשי העזים והצאן "הושחלו" בחבל ארוך שזור לולאות המעוגן בקצותיו ביתדות ברזל. והנשים ניגשו במרץ לחליבה, כורעות שוק על ירך ועושות מלאכתן במיומנות לאורם של פנסי לוקס מפוייחים.

 

הגברים, ישובים סביב המוקד, מעשנים בדממה סיגריות מגולגלות מטבק מקומי, בעוד הילדים רובצים על מזרוני הצמר, ממתינים לסעודת הערב. רק לאחר שסונן החלב במסננת בד, והטנג'רה (סיר גדול) הוצב על הגחלים, רק אז התפנו הנשים להגשת המזון: פיתת הלחם הריחני נטבל בחלמון ביצה כתום השט בשמן זית, גבינות צאן מלוחות, לבנה וסלט עקוב. אוהל, אוהל ובני ביתו, כורעים סביב מגש ברונזה עגול ומקנחים בתה מתוק חריף וריחני מתובל עלי סג'רי.

 

הלילה עטף את האוהלים. מרחוק נשמע קול פעמון. אל יהוד. ואחרי הפעמון הצעקות, השירה, המוזיקה והקולות היו חודרים, מנוכרים מבעד ליריעות האוהל, מנקרים באוזני שוכניו, אל-יהוד.

 

לפלא היה בעיניי "הערב" אורח חיי היהוד במוסתעמרה (התנחלות) בו בזמן שהיו הקולות חודרים מבעד ליריעות צמר העיזים השחורות, היה עשן הטבונים הכחלחל נושא ריחו, שט אל החצר, חודר מבעד ליריעות בד האוהלים ואל הצריפים ואף אל חדר האוכל, מחלחל, צובט בנחיריים אירופאיים מעודנים.

 

בתחילה היו שומרי השדות יורדים אל מאהלי התורכמנים והאבו-סעידיה, לוגמים פינג'אן קהווה ולומדים אט אט להכיר את השכנים הערבים ואת שפתם. רועי הצאן אף הם פגשו ברועים הערבים שעה שאלו גם אלו ירדו אל הוואדי להשקות צאנם, היו יושבים תחת עץ, חולקים פת ושחים בענייני מקצוע.

 

בטיולי שבת הורים צעירים וילדיהם היו סרים אל המאהלים לכוס תה ולטעימה, להרגיל את הילדים, תירצו זאת בינם לבינם.

 

אט אט עם העשן והקולות, נמוג החשד. מוכתר הקיבוץ רכוב על סוסה אדמונית, הקורבצ' תחת זרועו, לבוש כמו לורד אנגלי וממרומי האוכף מדמה עצמו לאחד מגיבורי הנריק סינקביץ, משוחח עם ה"ערב" בערבית סיפרותית שלמד בצריף, בסעודות אירוח, מפצה עצמו על המזון הדל בקיבוץ.

 

ילדי הקיבוץ ירדו אל המאהל והיו משחקים עם האבו-סעידיה והתורכמן, מתחרים אלה כנגד אלה בקפיצות, ריצות, השלכת אבנים, חצי-מחניים. אך זכור לי ביותר מירוץ שבו התחרה אלוף הריצה של הקיבוץ, אלישע, ספורטאי ידוע במקומנו, מילדי אלון, כנגד פעז ואידריס, שני אחים שחורים קטני קומה מילדי הרועים, רזים שריריים וזריזים להפליא, כראוי לרעיין בני האבו-סעידיה  - תוך קריאות עידוד של הילדים פרצו אנשי הביניים למירוץ שתוצאותיו אין איש יודע...

 

גם נערי האבו-סעידיה פעז ואידריס באו לבקר בחצר הקיבוץ והערות באידיש בנוגע לשוורצה, מה הם עושים כאן? או ביטויים פולניים של חשד ואי נחת ליוו אותם כאילו נעלמו מאוזניהם.

כשפרצה המלחמה הגדולה, יצאו רבים מבני הערב לעבודות בנייה במחנות ובשדות התעופה. שיירת הגמלים הנושאים זיפזיף מקיסריה אל מחוז טול-כרם ושיירות החמורים הנושאים סחורות שונות ועוברים בדרך העפר בין הקיבוץ למאהל הבדואי המשיכו אורחותיהם, אך יותר ויותר ניכרה פעילות הצבא הבריטי הנע בשריוניות.

 

המוכתר של הקיבוץ יכול היה לבחור עתה בין תה אנגלי במועדון קצינים בריטי באחד הקמפים באיזור, לבין הסעודה אצל אבו סעידיה

 

כשפרצה מלחמת השחרור הכל ניגמר.

 

רוב רובם של התורכמנים והסעידיה ברחו אל מחנות הפליטים באיזור ג'נין, משפחת אחמד קאסם שהיה שומר שדות בשדות עין-שמר עברה יחד עם משפחה אחת של אבו סעידיה לפאתיה הצפון מערביים של בקה-אל ע'רביה ושם נטו אוהליהם.

 

פעז הרועה נמשך להרפתקאות ואחיו אידריס רעה את הצאן ועבד בעבודות מזדמנות.

באחד הלילות ביקר באוהלם אדם, ידיד מבקה אל ע'רביה. האיש הראה לפעז בהסתר אקדח מאוזר שחור ומבריק. עיני הנער השחורות והיפות נדלקו בברק זוהר: "וואלה, אני רוצה אחד כזה", אמר.

 

"זה לא קשה להשיג, רק צריך לעבוד בשביל זה".

 

נקבעה לפעז פגישה עם ספק האקדחים ואכן ערב אחד הופיע ג'יפ נהוג בידי קצין צה"ל וחנה ליד האוהל, פעז נתבקש לעלות ונלקח ללא אומר ודברים למתקן השב"כ בתל-אביב, שם הציגו לו אקדח וחקרו אותו חקור היטב ושאלו ותישאלו בדרכי עורמה, כמקובל במקרים כגון אלה. ולבסוף נתנו לו אקדח וציוו עליו להמתין. לאחר המתנה ארוכה החלו להפעיל את פעז. בתחילה בפעולות קטנות מקומיות, ולאחר מכן בתדירות אל מעבר לגבול. הוא היה יושב במסעדות טול-כרם, ג'נין ושכם ואוסף ידיעות עבור שולחיו. במשך הזמן השתתף בפעולות מסוכנות תוך סיכון חייו, הכל מתוך הרפתקנות ולא מתוך אידיאלים נאורים... באחד הלילות, בשעת חדירה אל מעבר לגבול, נבגד פעז על ידי אחד משותפיו ונורה בראשו, נפל פצוע קשה ונלקח בשבי הלגיון. חודשים ארוכים נאבק על חייו, איבד אחת מעיניו היפות, ועבר סידרה קשה של חקירות על ידי המוחברת הירדני.

 

בתחילה הושיבוהו בכלא טול-כרם, אך לאחר שנודע לירדנים על כוונה לחלצו, העבירו אותו לכלא שמור היטב בשכם, שם "בילה" מספר שנים ושוחרר בנסיבות פוליטיות מסויימות - נזרק אל פאתי בקה אל ע'רביה כשהוא חסר כל.

 

עם שובו נלקח שוב לתל-אביב לחקירה, שם החתימו אותו על ניירות וטפסים שונים שלא הבין ולא ידע מה הם. העניקו לו סכום כסף שנראה גדול לאדם "עירום" והטילוהו חזרה אל פאתי בקה-אל-ע'רביה.

 

לאט לאט התחיל להסתגל לחיי החופש, החל לעבוד בעבודות מזדמנות בכפר וחי חיי עוני ודוחק רב. אידריס אחיו, שבינתיים בנה לו בית בשכונת אבו סעידיה, התחתן ונולדה לו בת, קיבל עבודה בבית החרשות לנייר בחדרה. רועה הצאן מערב-אל-סעידיה לא מצא את רגליו וידיו בעבודת בית החרושת, וביום אומלל אחד נפל אל מגרסת הנייר ונגרס למוות.

 

פעז ייבם את אשת אחיו, אימץ את בתו ועבר לגור בבית שבנה. הוא המשיך לעבוד בעבודות מזדמנות, רכש לו זוג אופניים ישנים והתחיל לנסוע מדי בוקר לפרדס-חנה וכרכור, לעבד גינות של יהודים. יוצא בבוקר וחוזר אחר הצהריים. לעיתים מצא לו עבודת שמירה מזדמנת. איש חרוץ, מסודר, דואג לבתו המאומצת ואף חיתן אותה עם בדואי מהנגב, נישואין שלא עלו יפה, והבת חזרה נושאת נכד קטן לבקה אל ע'רביה. פעז נקשר באהבה רבה אל נכדו הקטן ואוהבו אהבת אב לבן וסב לנכד גם יחד.

 

בשנים האחרונות עובד פעז בגינות הקיבוץ, הן בנוי והן בעבודות פרטיות לשביעות רצונם של הצדדים. הוא נכנס לחדר האוכל בהזמנת עובדי הנוי או אחד מידידיו, סועד את ליבו, אך את המנה העיקרית אינו אוכל, נוהג הוא לפרוש מפיות נייר על השולחן, ליישרן יפה יפה בכף ידו הנוקשה ואורז את המנה: "זה לנכד" הוא אומר ומחייך בעינו האחת.

 

פעז מפחד מניירות ומרישומים הקשורים בשילטון. למרות כל מה שעבר עליו, נשאר אותו נער רועים מאבו סעידיה באוהלי מנשיה - אולי מעט חבוט ומעט מנוסה. בגלל פחדו מניירת אינו מקבל דמי אבטלה המגיעים לו כחוק.

 

פעם, כשסיפר לי את סיפורו, אמרתי לו: "הרי אתה נכה צה"ל, מגיעים לך תמלוגים, מכונית, בית". פעז הביט בי בעינו האחת, ציחקק בצרידות ושקט.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: