על פחדים ומעשי גבורה / ניבי מרקם, ז"ל

|

על פחדים ומעשי גבורה

ניבי מרקם [ז"ל] - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן - העוגן

 

במקומות אחרים וגם במקומותינו לא חסרות סיבות לפחד, אך אם מתברר לפעמים שנגמרו או נעלמו להן הסיבות הרגילות, ישנם כאלה היודעים היכן למצוא אותן ואיך להמציא אותן.

איור מאת יעקב גוטרמן

ואם אינן אמיתיות אותן סיבות לפחד, יש היודעים להטות ולכוון אותן כך שייראו אמיתיות מאין כמוהן, כי אצלם, כנראה, זה מין צורך מולד. ידועים מיני פחדים שונים ומשונים כמו הפחד המסורתי מפני פליטת כדור אצל שומר הלילה. או הפחד ממחלות של ילדים.

 

סבתא שלי הייתה אישה כזאת, למרות שלא הכרתי אותה, יש באפשרותי לנחש שכל כישורי הפחד, ההפחדה, ההמצאה, הכוונון והלהטוט עברו מדור לדור במשפחתי במשך אלפיים שנות גלות כנראה מחמת אסונות שפקדו... גויים, פריצים, קוזאקים, ז'נדרמרים, אנשי חוק ופורעי חוק, שטפונות נהר, שריפות, ועוד סיבות אין קץ. בגאווה רבה סיפרה לי אימי אודות גבורתה החד-פעמית של סבתי שעשתה לה כנפיים ונפוצה בגליל וילנה כולו, כשבא אל ביתם קצין פולני אחד בימי השליט פילסוצקי והקצין ביקש לרכוש כובע קצינים. סבא היה כובען, ושמו יצא למרחקו כמומחה שאחת מהתמחויותיו הייתה לכובעי קצינים פולניים וכולם באזור ידעו כי כאן בעיירה אפשר לרכוש כובע טוב ובזול. נכנס הקצין, כדרכם של קצינים פולניים זקוף גאה ומשופם, נעשו הכל קטנים ונחותים עוד יותר. הביט הקצין סביב, דממה מתוחה ששררה בבית, ביקש כובע של קצינים וכוס מים, כי היה צמא. סבתא שבאמת הייתה קטנה קומה וקומתה קטנה עוד יותר ליד הקצין הגברתן, הגישה לו כוס מים. היסס הקצין לאחוז בכוס ושאל: "את בטוחה שהמים לא מורעלים?" שתתה סבתא את מלוא הכוס והשיבה אותה למטבח ובאומץ לב נמנעה מלהגיש לגברתן מים.

 

דורות של סבתות הורישו לנו שקים גדושים פחדים כמו אותו כר מלא נוצות אווז שהייתה נוהגת למרוט ולמלא, למרוט ולמלא.

 

זה לא כבוד גדול ולא גבורה גדולה להודות בפחדנות, אך דומה שלא מעט מנוצות פחדים אלה דבקו גם בי. אחד הפחדים הגדולים שנדבקו בי הוא הפחד מפני נחשים. זה נראה לי כאילו טבעי לפחד מנחשים שרבים מהם ארסיים או לפחות כך כולנו סבורים וכבר מבראשית הוא ידוע כמכיש עקב ונושך ערום מאין כמוהו.

 

המורה לטבע היה שכן מועיל ביותר שעה שנזעק לקול צעקות האימה של אימי כשגילתה להפתעתה נחש מגולגל במרכז החדר. נכנס השכן בקור רוח של מבין והשמיע קולות עם הרבה שה, שה ושו שו ארוך ומרגיע עד שנרגעה מעט הזעקה: "זעמן זיתוני צעיר!" אמר אוחז בקלות בעורפו ומשחררו לגינת השיחים הרחוקה. "נס שהוא לא היה ארסי!" אמרה אמי מתנשפת וסיפור הגבורה שגילתה כשהזעיקה עזרה היה למקור גאוותה. היה לו מזל לאותו זעמן, שלא נלכד על ידי אבי שהיה בן קצב וספק אם היה יוצא שלם כי אבי דווקא אינו חושש מנחשים ונוהג בהם במתינות ובקור רוח, באם זה צפעוני הוא חובט בראשו, פושט את העור ויודע לייבש אותו על גבי לוח עץ, ממליח את העור במלח בישול ולאחר שבוע של יבוש בשמש, מעבד אותו כשהוא משייף בעדינות בעזרת שבר זכוכית. פעם אפילו לכד צפע בעזרת מכפתיים והביאו להראות לילדים לאחר שנתנו חי לתוך פיה של בקבוק שקוף.

 

לעיתים כששמר לילה או בתקופות מתיחות ביטחונית קיבל לאחריותו רובה צ'כי גדול. בטוח ביותר היה לשמור את הרובה במשך היום בארון הבגדים או תחת המיטה אלא שאימי פחדה להישאר עם הרובה לבד, "ואם פתאום זה יירה? מה יהיה אז?"

 

כאשר התכוננו לאחת המלחמות, ריעננו את הידע ולימדו נשק את החברות שהתחלקו לקבוצות. לימד אותן - האדם הזהיר, הדקדקן והקפדן ביותר בנקודה. שעה שאחזו את הרובה ארבעים וחמש מעלות לבדיקה, השתחררה לפתע ירייה מהדהדת מאחד הקנים והכדור חדר אל התקרה. קבוצת הנשים עם המורה נשכבו על הרצפה ומרוב בהלה נשמט רובה וברכיים שקשקו ברעדה. שיא האומץ היה סיכום הקורס כשאימי יירתה שלושה כדורים אל המטרה. שלושה ברובה ושלושה בסטן וזה היה מעשה כה אמיץ שהזכירה אותו במשך שנים וגם זקפה לזכותה את היותה לוחמת מגינה, אולי דומה לגבורתה של סבתא במפגש עם הקצין הפולני.

 

באחד מערבי האפייה אפתה אימי עוגת טורט ב"וונדרטופ" (סיר פלא). תריסר ביצים סדוקות שנאספו בימי השבוע והוצנו במקום קריר תחת המיטה עד שנצברה הכמות הנחוצה. בללה קמח ושמן, הקציפה חלבונים במקצף, הדליקה אש נמוכה כחולה בפתיליה. כל חלל החדר... וילונות, קירות, בגדים ומצעים נספג בם ריח עוגת הטורט וריח נפט של פתיליה.

 

אני יצאתי החוצה, השתרעתי על כסא הנוח המתקפל שחילקה ועדת חברים על פי התור. שקעתי בכיסא הנוח ובחלומות בהקיץ, מצמצם עיניים ורואה את אותם חלקיקים שקופים שטים באוויר ולא אדע פשרם, שקעתי במחשבות כשלפתע שמעתי קול רשרוש מהשיח ותחתיי זחל צפע ענק לוחש על משטח הבטון, התאבנתי ולא יכולתי לזוז או לדבר, חולשה אחזה בי שוקיי וברכיי רפסו רעדו להם כגבעולים. הדם אזל בפניי וכשהצלחתי לבסוף להיכנס לחדר המעושן, הביטה בי אימי אומרת בחיוך: "מדוע אתה חיוור כל כך?" ולא יכולתי לענות.

 

במרכז בסיר הפלא חור והטורט התופח ביקש לצמוח מעל לדפנות ואל פתח החור בגפרור שדחפה פנימה קבעה שזה כבר אפוי ולא נידבק ואפשר לצנן תחת המיטה שאיש לא ידרוך בטעות. אחרי שהוצנה העוגה הפרידה בסכין מהדפנות ובתנועה אחת הפכה על מגש מוכן מראש ועיניה נצצו משמחה ומעשן כשנחלצה העוגה שלמה וגבוהה, אמרה לי: "אגיזונט ער אין קופ, זונהלה" (בריאות בראש, בן - באידיש) ולא הבחינה כלל שעדיין נטוע ואני עומד מסומר, לבן כקיר.

 

על שרפרף זינקתי ברגע ששמעתי את האזעקה: "עכבר!" ועמדתי על שרפרף מוגן מפני החיה הרעה שהסתתרה מבוהלת מקול הצעקה היא עומדת ניצבת על שרפרף חום שני ורק מאוחר יותר כשבא הגואל בן הקצב ובמכת מטאטא חיסל את מקים המהומה, נשרנו מהשרפרפים כמו זוג עלים מעץ.

 

בימים ראשונים מצאה עבודה ככובסת. מכבסת הייתה עבור משפחות מהמושב השכן ותמורת עבודתה השתכרה גרושים בודדים, שהייתה להם חשיבות לכלכלה הקיבוצית. הקושי בעבודה זאת היה כיצד לגבור על מחסום הפחד מפני כלבי השמירה של האיכרים שאימצו להם מנהג כלבי לנבוח לעבר העוברים בדרך העפר המקצרת אל צומת ינקלביץ ומי שהעז לחדור לתחום החצר קרוב לוודאי היה מסכן את נפשו. משפחה אחת במושב הבינה היטב את הדבר ומתוך התחשבות אספו את כל הזקוק כביסה בגיגית והציבו אותה בפתח החצר כך יכלה להתגבר על החשש מפני הכלבים. המשפחה הזאת מתגוררת בפאתי המושב ולא קשתה הגישה אל ביתם תוך סיכון מזערי. ביום המיועד שסוכם עליו מראש הביאו בחמור ועגלה את הכביסה אל הקיבוץ וכאן בעזרת גיגית מגולוונת ולוח כביסה עשוי פח גלי קרצפה וכיבסה, שטפה וייבשה את כל הנחוץ ואחר קיפלה יפה וסידרה את המלבושים הריחניים לפי הסוגים, עליונים לחוד, תחתונים לחוד, נשים לחוד וגברים והכל נראה בסדר, אלא שאיכרים מתוחכמים אלה ידעו לקבל את הכביסה הנקייה עד פתח ביתם פשוט, נמנעו מלשלם את שכר הטרחה וכמעט נשכח הדבר, אך הציק לה מצפונה על שטרחה לחינם והנהנים מפועלה היו איכרים יקים. עזרה עוז והלכה בין הפרדסים תוך סכנת נפשות עד שהגיעה בשלום לפשפש בחצר ביתם. ברגע שקרבה פרצו הכלבים בנביחות, הבעלים הציצו מחייכים בסיפוק מלא מאחורי סדקים של וילונות ובאופן קבוע הלינו את שכרה עד שנשכח הדבר.

 

לימים עבדתי כמחנך קבוצת ילדים והיו בקבוצה הזאת ילדים מהמושב השכן והיו שם גם נכדים של אותה משפחה שעד היום קשור דור נוסף של אותם כלבים אל כבל פלדה בחצרם. ידעתי את סיפור הכביסה וכתבתי פתק אל הורי הילדה הנכדה ובפתק הערכתי שבהתחשב בריבית והלנת השכר, בצער ועוגמת נפש ועוד כיוצא בזה, הם חייבים להחזיר שכר שלא שולם באלפי שקלים חדשים. הורי הילדה נזעקו ובאו אליי, כמובן שלא היו מודעים למה שקרה בעבר הרחוק ולא היה מקום להקהות שיני בנים על חטאי אבות, אך באתי על סיפוקי המלא שעה שראיתי את הבהלה שאחזה בהם כשבאו אלי בהולים ואני חמדתי לצון והעמדתי פני תובע בדיוק עד שנמתחו המיתרים וחוט הסבלנות והדאגה עמד לפקוע, רק אז מזגתי להם כוס מיץ ואמרתי כי חמדתי לצון ורציתי ללמוד דבר על סגירת מעגל ולא יאונה כל רע לביתם שאני מחבב אותה כמו את שאר הילדים ללא הפליה כל שהיא.

 

יכולנו להמשיך ולספר במעשי הגבורה ומעשים אחרים שלא דורשים אומץ רב וכאלה שנחשבים למסמרי שיער, אך דומה כי ניטיב לעשות כאשר ננצור אותם בתוכנו ויאבדו עמנו לעולמים.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: