מסע כומתה / ניבי מרקם ז'ל

|

מסע כומתה

ניבי מרקם [ז"ל] - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

לפני שאודה לכל החברים הצעירים יותר ופחות, לכוחות הביטחון, שירותי הבריאות וכפרי הסביבה, על עזרתם הרבה בחיפושים אחר שאול שאבד לנו לפתע בשבת אחת שרבית;

איור מאת יעקב גוטרמן

לפני התודה, ברצוני להסביר ולהציג בפני חברי הקיבוץ את הדברים כפי שאני רואה אותם ולאחר מכן אודה גם לאותם שיעצו לשאול ובני משפחתנו: מה מותר לעשות ומה צריך וכיצד לנהוג ביום שרבי ובאיזה שעה לנוע ומתי בשמש בקיצור, לכל דורשי טובתנו.

 

בזיכרונות ילדותי, שהזמן רק מזכך ומצליל אותם כיין, למעשה מאז שאני זוכר את עצמי ואת אבי (להלן שאולי), רואה אני אותו הולך, פוסע וצועד בשדות ארץ ישראל - זאת הייתה משאת נפשו עוד בגלות דוקשיץ. וכאשר העירו לו אחיו ואביו כי עבודת הרועה אין מלאכה נחותה ממנה, ולראייה: רועי עיירתנו ורועי העיירות השכנות - כולם, ללא יוצא מהכלל, אינוולידים הם או מפגרים בשיכלם או חולי נפילה, רחמנא ליצלן. היה משיב להם שאולי בכתב יד רהוט בעברית של שבת - כי אין מכובדת ואין נפלאה ואין טובה ומועילה מעבודת רעיית הצאן. כלום דוד המלך זצ"ל לא רעה את צאן ישי אביו בנעוריו בשדות בית לחם?

 

כשהלכנו יד ביד, לימדני להשליך אבנים כדרך הרועים ולהוציא קולות גרון וציקצוקי לשון לזירוז הצאן וגם להטוטי רועים המתעתעים מקלם בין אצבעות יד אחת. וכשהגענו לוואדי הרטוב, היינו טובלים רגליים במים זכים וצוננים וחוזרים דרך חירבת כרכור וחורשת האקליפטוסים הריחנית. וזכורות לי בבדידות הקרירה מצבות אבן - זאת של אנטול (אלימלך) ושל דוב ודוד. בבית לוגמים מים צוננים מג'רה שהייתה מונחת לה בפינה מוצלת במרפסת הדירה; לוגמים מבלי לגעת בשפתיים, ישר אל הגרון. אני מביט אל הגרגרת שהפכה לפימה. שאולי היה מוציא מכיסו את קופסת הפח הקטנה שבה הוא נושא וזלין לשפתיים צרובות, ואני יודע שבכיס השני יש מטפחת אף ואולר שחור אנגלי בעל ידית בקליט מחוספסת. קופסת הווזלין והאולר עוד מתקופת האנגלים, עדיין באותם כיסים ובאותו הסדר מונחים היום.

 

בעבודת המטעים, שאולי היה נוטע שדרות ארוכות של ברושים והיה הולך לאורכן - משקה ומעשב, מעשב ומשקה. תומך נופלים ונוטע מילואים. והברושים צומחים מוריקים לאורך הוואדיות ולפעמים נדמה היה לי שעבורו השדרה עצמה היא העיקר. היא המטרה עוד לפני תפקידה הרשמי: לשבור רוחות שרב וסערות חורף. משאת נפשו, צל עצים לאורך וואדיות ודרכים, ולו ניתן לו היה נוטע אותם לאורך פיתולי הוואדי הרטוב והיבש ולאורך הדרכים הראשיות והשבילים הנסתרים. וכשעקרו את העצים והברושים - שאולי כבר היה בעסקי הגומי, אבל ממשיך לפסוע לאורך אותן תעלות ניקוז וואדיות ומנחם עצמו בנטיעת שדרת האהבה לאורך הדרך עין שמר-גלעם. את השדרה נטע כשרונן נולד, אך מן הסתם שדרת הפקאנים המצלה נימצא גם לה כורת במאוחר או במוקדם.

 

כל השנים האלה שאולי היה צועד בשדות "במסע כומתה", בימי חורף חוצה ערוצי נחלים ומכשולים אחרים במעברות נסתרות שבנה במו ידיו, תוך שהוא סוחב על גבו קורות עץ גדולות, משטחי תעשיה, צינורות ברזל נעזבים או אבנים כבדות. גישרונים נעלמים אלה, נסחפים היו מידי חורף עם בוא השיטפונות, והזרמים אספו אותם אל הסכרים והמאגרים בשדות הדרום, וגשרים אחרים מחליפים את אחיהם הסחופים. כל אחד שיוצא בשעות אחרי הצהריים לשדות המזרח עשוי לפגוש בשאולי; פוסע לו לאט, לפעמים תרמיל כבד, לקט אבוקדו תחת ידו. לא כל כך מתוך הצורך, אלא מתוך תחושה שחבל להשאיר פרי על הארץ.

 

בשנים האחרונות כשהתנאים מתאימים מבחינה משפחתית, אהב שאולי לצאת אל המאגרים, היה עוקב מקרוב אחר שלבי המדידה, החפירה והבינוי. אהבה רבה יש לו אל הציפורים והוא צופה במשקפתו הקטנה בציפורי הביצה ובעופות המים.

 

כל השנים האלה של הליכה בשדות ב"מסע כומתה" או אולי מוטב "מסע קסקט", מלווים תמיד בחרדה קלה שמא, חס וחלילה, יקרה לו דבר רע בהיותו לבד ורחוק מהבית. פעמים רבות הוזעקתי אזעקות שווא ולאחר זמן כבר הסתגלתי.

 

יום אחד הביא לי מגלן פצוע שמצא באחת הביצות, אך כדי להציל את נפש המגלן האומלל, שם נפשו בכפו ולא רחוק היה מטביעה בבוץ הטובעני, אך המגלן בידנו והבחור חי.

 

היום, לאחר האירוע הקשה של שבת, ברור לי ששאולי, נשמות רבות לו.

 

"הבחור", כפי שאמר קצין מג"ב בקשר, נראה לאחרונה ליד הפרדס, והבחור שאולי שלא רוצה לחזור באותו מסלול שממנו הגיע, מחפש לו במסעיו דרכים חילופיות: כשיש גדר הוא זוחל תחת הגדר או מטפס גבוה על שער ברזל מרושת, נופל וקם ולאט חוזר לו אל אהובתו.

 

אז אני שואל אתכם: אחרי כל כך הרבה מסעות וטיולים, לא מותר לו פעם אחת ביום סתיו חם מן הרגיל לעונה, לשבוק מתשישות וחוסר נוזלים ולהזות בחושים מעורפלים ברעייתו האהובה שדואגת והוא רובץ חסר אונים בין קוצי לכיד הנחלים, דטורה וטיון דביק על אבנים חדות; מוצא מעט צל תחת עשבי הסוף, והוא לכוד בין סוללת המאגר החדש הגדורה היטב והוואדי הרטוב שמימיו בעונה זאת של השנה צהובים ומורעלים והוא מקשיב לשאון מפל המים בסכר הישן וניזכר אולי, ביובלי הברזינה בדוקשיץ הרחוקה, ותוך כדי כך עולים בראשו רעיונות סרק - עולים ובטלים בעודם באיבם; אווירון גורר דאון נראה לו כמסוק התר אחריו ושוב, בכוחות שאגר לאחר נימנום ממושך, הוא מושך עצמו על סוללת האבנים ואל הגדר עד שכלים כוחותיו והוא מדרדר עצמו חזרה אל צילם של הקוץ והדרדר.

 

שוב הוא זוחל כמו חייל והקוצים ואויבי טבע אחרים קורעים פצעים בעור וכבר אינו חש בכאב ותנועה מטושטשת וזחילה, הצמא מציק, יבש הגרון, יבש. שאולי לא לוקח מים - זאת דרכו ונימוקיו העקשניים עמו. סוף סוף הוא מגיע אל קצה הבור. נגלה לו האור בקצה מערה, הקוצים וסבך הסוף והקנה. האוויר נעשה קריר מעט ושאולי שלנו קם על רגליו כולו פצוע והמקל נשאר אי-שם מאחור נטוש עם כמה וכמה רעיונות לא מוצלחים, כגון: לנסות ולחצות את הנחל או לדלג בשיווי משקל על הסכר החדש. אולי אפשר לגלגל חביות ולבנות עוד איזה גישרון סתרים שיקל על המעבר אל בריכות החימצון. ו"מסע הקסקט" או-טו-טו מגיע אל קיצו, כששאולי הולך בקצב איטי מעט בדרך המלך ושם הוא נגלה לפתע לכוחותינו. מבוייש ומיובש אך שמח וטוב לב ובהומור הידוע הוא מבקש הביתה אל האהובה הדואגת. אז תאמרו בעצמכם - אחרי כל כך הרבה מסעות במשך שנות דור ויותר בשדות עין-שמר ומענית, עין-עירון וגן-השומרון - לא מותרת לו תקלה אחת קטנה? ולא חישבתי את אלפי הקילומטרים לאורך מסלול הצינורות בבית החרושת. מגיע לו קסקט!!! תודה לכולכם שעזרתם דאגתם ולהתראות להולכים בשדות.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: