ארבעה ראשונים / ניבי מרקם (ז"ל)

ארבעה ראשונים

ניבי מרקם [ז"ל] - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

זה קרה, ימים רבים אחרי שהובילו את פסח אל בית החולים בפתח-תקווה, מקום בו החלים מאותה פציעה אומללה אשר אירעה שעה ששחרר את ה"קאמפ" מעוּלם של אנגלים וממיני טובין הנחוצים לרווחתם של כלל החברים בקיבוץ.

איור מאת יעקב גוטרמן

שלא כדרכו, החליט באופן שנוגד מפורשות את אופיו ואת עקרונותיו, להתהדר באקדח פראבלום גדול וכבד שסחב בפעולה צבאית נועזת מהמחנה האנגלי שליד חיפה. שעה ששלף את הכלי הכבד מנרתיק העור התלוי על ירכו נורה לפתע כדור, שחדר בכאב חד אל שריר ברגל וגרם לו להפוך לפיסח וצולע עד יומו האחרון. זאת גם הייתה הירייה היחידה שנורתה בשעת כיבוש המחנה.

 

את כתריאל ידיד נעוריו של פסח, לא העסיקו בעיות שבין אנגלים לאנשים שלנו ובין אנשים שלנו לערבים ואפילו מה שבין אנשים לבין עצמם, ושאר עניינים אחרים של מאבק לוחמני. הוא עבד את האדמה והעסיק את מחשבותיו בעניינים של יצירה בתחום האומנות הפלסטית. בבקרים נסע על גבי עגלת החמור כשהוא מכונס בתוך עצמו מנומנם, שעון גב אל גב אל אחד מחבריו לעבודה.

 

במסתור עצי אקציות בגבול הפרדס, הוטמנו טוריות תחת ענפים קוצניים שרועים ואלו נאספו על ידי הפרדסנים. כפף כתריאל את גבו התמיר אל גומות ההשקיה, דיפן, עישב, ערם וחפר ויצאו תחת ידיו אותן סוללות עפר, אחידות בקוטר ובעומק והתעלות המקשרות בין הגומות מדופנות היטב אחידות כאילו נוצקו באותה תבנית, הכל מלאכת אמן. כשהושלמה הכנת הגומות, הפעילו את משאבת המים והמים זרמו בתחילה בצינור מתכת עבה, אחרי כן בתעלת בטון ורק לבסוף הגיעו אל סכר פח בתעלה ופרצו משם בפתח צדדי אל מערכת תעלות וגומות מרושתות. המים האלה זרמו בגרוויטציה. עץ ראשון שגומתו התמלאה הוא האחרון בשורה כשזאת מלאה עד שפתה, נסכרה התעלה באדמת חמרה והגומה הבאה התמלאה וכך שורה, שורה, עץ, עץ וככל שפוחת מספר העצים שעדיין צמאים ולא מלאה גומתם, כך מתבצעת פעולת הסכירה במשנה מהירות וגוברים הלחצים ורבות הפרצות ועד כי השלימו את השקיית החלקה והדמימו את מנוע הבאר המפקפק. רק אז יכלו לנשום לרווחה.

 

אלמלא דקירה שחש בגב התחתון, יתכן כי היה נקשר אל עבודת האדמה והפרדס. נעמו לו במיוחד רגעי המנוחה אחר עבודה קשה שעה שישבו בצל קריר, שעונים על גבי טוריות הפוכות וגילגלו לשון בלהט, עת רבצו בצל קריר, מהורהרים, לועסים קצה גבעול, והאדמה הרכה הקלה, אדמת החמרה מציעה עצמה לאלה הרובצים עד כי אחזתם חולשה ארוטית. בצוותא בחברותא, תמיד טבועים יחדיו מקשה אחת. מהילקוט מוציאים כריך לחם שחור של פועלים, צנצנת "גריבינקס", בצל, גבינה תוצרת בית, קפה חם מטרמוס שנמזג אל ספלי אלומיניום, מצקצקים בלשונם נהנים מהדממה ורחשי הטבע.

 

אפילו טיפול חדשני שהעניקה ועדת הבריאות לכואבי הגב לא התיר אותו מאותה דקירה טורדנית. כבר עבר את הטיפולים של "טבריה בבית" ונמשח בידיים ענוגות של נערת הגרעין באותו בוץ פלא שהביאו מרחוק, סובב בחלוק הרחצה שלו בין הבריות, אך אינו משתחרר מכאב החוליות בגב התחתון.

 

ביום האחרון לעבודתו בפרדס עבדו "בבחר" הרחק מדרך השיירות העוברות בין גידרות האקציה המגדרות משני עבריה. חפרו עמוק, תעלות צפופות רצופות, מוציאים באצבעות בקועות את נחשוני קנה השורש הלבנים של היבלית והקקויה. עבודת "הבחר" נחשבה בצדק לעבודה קשה ביותר.

 

עם חום היום גבהה השמש וגברה עייפות והראש סחרחר מעט. אי-שם בחלקה רחוקה של פרדס שכן שרפו קוצים או גזם וריח דק של עשן נישא באוויר. פתע הזדקף כתריאל, אל אוזניו הגיע קול תרועה, והקול הזה כעין קול שופרות "הפז'רניה קמנדה" העלה בו זיכרון רחוק, שריפה בעיירה בגולה. נזכר: מרחוק נשמע עתה אותו קול "הפז'רניה קמנדה". פנה בהול אל חבריו בפולנית: "שומעים?" נטש את הטורייה, תחילה במהוסס פנה אל כיוון הקול, אחר כך בצעד רחב בוטח יצא בריצה אולימפית כשבעקבותיו שאר חברי הקבוצה. "מה קרה, כתריאל?" שואלים מאחור, אך זה אינו משיב איזו שואה וכולם כמו רוח עיוועים נכנסה בהם שועטים אחריו. עד שהגיעו אל גבול המטע אל האקציות הדוקרניות, מצאו פירצה ולבסוף התקבצו עמדו מתנשפים, מביטים בשיירה של גמלים נושאים זיפזיף בדרכם אל גבעות המזרח.

 

בראש השיירה חמור מסורס ושיירה אחרת של חמורים ואתונות חולפת ממול, נושאים מטען אבטיחים וטבק אל נמל במערב ושתי השיירות חולפות עוברות זאת על פני רעותה, החמורים והאתונות מחליפים ברכת נערות והחמור המסורס נוער על מר גורלו. "הקול הזה", אמר כתריאל מתנשף ומשעין כפוף כל כובד גופו על זרועות ארוכות וכפותיו נתמכות בברכיו, "הקול הזה הזכיר לי אות אזעקה של שופרות פז'רניה קמנדה שראיתי פעמים רבות בילדותי בעיירה".

 

עייף כל כך, נוגה, כואב, נזכר בינו לבינו בגוצ'ה, בברונקה, בפסח ובפגישתם הראשונה. זה היה יום העבודה האחרון בפרדס. לאחר שעשה פעם אחרונה "טבריה בבית", התחיל את עבודתו בנגרות כפי שסוכם בישיבת ועדת עבודה.

 

ג'וצה הייתה יפה מתמיד, הלידה הראשונה רק הבשילה את בוסר נעוריה, שערה זהב גולש מעקצץ דיגדוגים בין גומות קטנות, קטנת קומה אך עשירה ביופי מרוכז ושופע מיניות. בסיפוק מתלוצץ האיש שלה כשאמר מביט ארוכות במערומיה, כיצד שוזרת זהב שערה: "אפילו רנואר היה בוחר בך כמודל, יפה שלי".

 

במשך השנים כשנקבצו אל אוהלם הראשון שאר חברי הקיבוץ והמחנה התרחב רחקו מעט ארבעת הרעים, איש מרעהו, אישה מרעותה. ברונקה עבדה בלול ובשעות פנויות בילתה עם פסח ועם בנה הצעיר, תינוק שזה עתה נולד. שתיהן, ברונקה וגוצ'ה פגשו זו את זו בבית התינוקות. על אף שדיה הגדולים הייתה ברונקה דלה בחלב ויבשה חיש. הוועדה, והמטפלת בגיל הרך האחראית על בית התינוקות החליטו פה אחד שעל גוצ'ה הנובעת איתנה להשלים את החסר לתינוקה של ברונקה, רק פרט קטן נשמט שם והוא, לשאול את פי המינקת, אך זאת התמימה קיבלה את דין התנועה ומסיבה זאת הפך המפגש בין השתיים הדוק יותר, אלא שיחסי חיבה וידידות מילדות היו במהרה לטינה ומשטמה מרעילה, שדשה אט אט את שדיה של גוצ'ה המינקת. אוחזת היא בו בתינוק הרך כאילו היה חרק עלוב דוחה ומגעיל למרות היותו בנם הבכור של טובי חבריה מימים רחוקים בעיירה. יחדיו עברו את תלאות העלייה, האוהל הצר עד שניקבץ סביבם שאר הקיבוץ, אך להיניק את התינוק הזר לא יכלה. פסח רחק מהעובר על ברונקה. "הוא עוסק בביטחון", אמרה ושעה ששכב פצוע בבית החולים הוסיפה: "ומקריב עצמו למען המולדת".

 

גוצ'ה שבעלה כתריאל עבד בפרדס ואחר כך בנגרייה, נתקפת הייתה בזעם עצור כששמעה את דברי ההתפארות של צרתה, על מעשי גבורתו של פסח למען המולדת והזעם הזה העצור פרץ לעיתים ולבש צורות אחרות פחות נעימות כמו שבירת כלים או צעקות שבר חזקות, בלתי נשלטות.

 

כתריאל שקע בעבודתו החדשה, חייו לצד רעיית נעוריו צברו משקע מרירות שהלך ומר והותיר בפניו תלמים עמוקים, היחסים בין בני-הזוג לוו עתה בשתיקות ארוכות. למרות ואולי בגלל ההחלטה של מזכירות הקיבוץ והמוסדות הכלכליים לאסור על זוגות ללדת יותר משני ילדים, הייתה גוצ'ה "הנוקמת" לובשת מידי שנים מספר את אותו יופי נעורים ורוד וכתריאל שעצר בתוכו מרירות וכאב לא יכול לעצור עוד ביצריו וטמן בה זרעו. נולדו ילדים אחד ועוד ועוד ברצף עד כי חדלה כמעט לגמרי מעבודתה ועברה מבית ילדים אחד לשני לוודא שלא אונה רע לילדיה ושברונקה לא מנסה לפגוע או "להרעיל" מי מהם.

 

הצורך בתרופות מרגיעות גבר. בפינה במפעל ארזה רצועות עור בקופסאות בעלות מכסה צלופן. אחר כך הבריקה אבזמי נחושת בארנקים שנועדו למכירה ממפעל העור שעבדה בו.

 

פסח הפך איש נוקשה שלא כמו ידידו מילדות, יוצר, איש עשייה, בנייה ועבודת כפיים, נטה פסח אחר יחסי ציבור ועשייה ביטחונית הטעונה לא מעט הרס באופן טבעי. נסע הרבה ושב הביתה פעם או פעמיים בשבוע חשוק שפתיים ולמרבה התמיהה, אף פניו נחרצו בערוצי מרירות ורוגז, הטיל חשש בחברים שרצו לשוחח איתו משום סכנת התפרצות זעם וכעס מפתיעים ושאינם ניצפים. לפעמים התבטא בשיחות חברים וגם כאן "התניע את מנועו וזה טרטר עד כי מהר הגיע לנקודת אל-חזור של רתיחה" והקהל יושב חפוי ראש, נועץ מבט בבלאטות וממתין עד יעבור זעם. הפך כעסן, רטנן, מהיר קצף וחימה.

 

ברונקה מיינה אפרוחים שבקעו במדגרה כל עשרים ואחד יום. במשך הזמן האכילה עופות בתערובת בלולה: ירק קצוץ בשמן דגים, בשברי צדפים וחצץ בזלת, טיפלה במדגרה, בדקה טמפרטורה ולחות, ניקתה, שקעה בעבודה ימים רבים בחריצות ועקשנות. בשעות אחר הצהריים טיפלה בבנה היחיד באהבה רבה, רק לעיתים רחוקות פקד אותה פסח, שמאז אותה פציעה וצליעה נעשה קצר רוח עוד יותר ובא אליה כאילו למלא את אחת מחובותיו למען המולדת.

 

כשבנו את לול המטילות החדש בנה כתריאל שבע עשרה תאי הטלה חדשים והרכיב בהם כעין ידית תמיכה מברזל עגול, פטנט שמנע מאוספי הביצים לתמוך בראשם את מכסה התא שימנע שמיטת תוצרת ופחת רב, שיכלול זה זכה לשבחים רבים. ברונקה ליוותה אותו בייעוץ ועקבה אחר מעשיו ואחר כך כשבא לקבוע את תאי ההטלה במקומם, עזרה להחזיק "קונטרה" ולתמוך היכן שצריך. השיחות ביניהם היו קצרות, ענייניות עד שסיימו את המלאכה. כתריאל התיישר, זקף קומתו תוך דקירת תזכורת באיזור עצם הזנב, הביט סביב עד שנתקל מבטו בברונקה המחייכת מולו, זוהרת משמחה, שטופת זיעה כולה רטובה כאילו רחצה בבגדיה. פתע ניצתה בו אש של תאווה אליה וכאילו בהיסח הדעת הושיט לה את ידו וזו אחזתה, קרבו מחייכים כרעו על מצע השבבים, דבקים בשבבי העץ וזו בזה, רק אפרוחים צהובים נמלטו אל מכסה האימום בהולים מציצים. שם ידע אותה לראשונה ורק לאחר שבועות של חרדה שעברו בשלום ביקש לעבוד קבע בענף הלול, כך יחבר אליה. עת הלכו הלולנים למנוחת הצהריים מיהר אל מחסן הביצים, על ערימת קרטונים ריקים לאריזת ביצים שסודרו בפינת המחסן נמצאה ברונקה מצפה קצרת סבלנות וכתריאל חבל והידק אותה היטב אל אותה ערימה מצע אהבים, סוף סוף מצא סדן לקורנסו. ימים שלמים נשאה על עורה את אותו תדפיס של שקעים ובליטות, גבעות ועמקים ולעיתים רחוקות, תוהה פסח אישה המקרין בינו לבינו מה פשר תדפיס זה בגבה של חברתו.

 

עכשיו לאט החלו להתיישר הידורים ותלמים עמוקים הפכו חריצים קלים וחיוכים מזדמנים הפכו צחוק ובני הזוג המקורננים יכלו לנהוג כמנהגם, זה נאבק למען המולדת וזאת נפשה טרודה מלידה ללידה בחרדה, בכעס, בחרטה ודיכאון, שומרת ילדיה כלביאה.

 

כתריאל וברונקה עשו חייל במקום עבודתם ובנוהגם עד שיום אחד קטע אסון את שזירת האהבים. כשעייפו העופות מהטלה שלחו אותן בכלובים ל"תנובה", כתריאל הניף את כלובי העופות גבוה, מעמיס משאית, דומה היה כאילו נוצקו באבריו השרירים כוחות לא לו, שוקיו מסורגי שרירים שזופים במכנסיים קצרים וגופיה, הוא מניף את כלובי הברזל הכבדים בהם ארוזים העופות למשלוח, תריסר בכלוב והתרנגולים שמונה, מניף כל תוכם כאילו נוצות בלבד, מסדר אותם שורות שורות על גב המשאית. פתע הבחין בברונקה שעברה שם לרגלי המשאית נושאת על ידיה את ילדה הפעוט, מפלי ערגה וכיסופים שטפו בעורקיו, והיא לא יכלה שלא להבחין באותה שקיק משקולות שהציץ מבעד למכנס הקצר שעה שהניף אל-על כלוב כבד, ברכיה רעדו וירכיה נמסו, אלא שהשעה לא כשרה, רעב הבשרים להט, נעצר בגופם. היו צריכים המתין ולמתן להטם עד הפסקת הצהריים למחרת. רוחם קצרה. בבוקר המחרת בצל החרוב הייתה ערימה של תלתן וברונקה קצצה את התלתן מסובבת גלגל תנופה של מקצצת הירק בחריצות ובכוח רב בתנופות ידיים חשופות, חזקות, והתלתן הולך ונקצץ דק. כתריאל עבר שם כאילו בדרך אקראי צועד בשביל ליד חורשת האורן זקוף, שזוף, תמיר ושרירי, החליפו מבטים מחויכים של קירבה אלא שבהרף עין בחלקיק שנייה, שמטה החליקה ידה, פתע ואצבעות יד אמה וקמיצה נגרפו אל תוך לוע המכונה הקוצצת והחיוך הפך לצעקה מרה. באחת שטף הדם והתערב נמהל בירק הקצוץ וחתיכות הבשר גם כן, התעלפה, צועקת וקוראת בשמו. כתריאל חיש באומץ נדיר אחז אותה בשתי ידיו ובריצה הביאה שותתת דם אל בית האבן ואל המרפאה לקבלת עזרה ראשונה ומשם עשתה דרכה כואבת אל בית החולים, אל אותה המחלקה ואל אותו המקום בו טופל ימים קודם פסח בעלה, האיש שלה. כפי שנהגה לכנות אותו: "אישי, או האיש שלי", ובזה נקטע סיפור האהבה.

 

גוצ'ה וברונקה, פסח וכתריאל, חיו את שארית ימיהם כבויים מנוכרים, כאילו אינם מכירים. כשחזרה ברונקה מבית החולים עבדה כבר במקום אחר וכל אחד מארבעת חברי הילדות והנעורים חי את חייו, זוכר מה שזוכר, שוכח מה ששוכח.

 

כשנפגשו לראשונה ילדים קטנים לקול שופרות האזעקה של "פז'רניה קמנדה" ועגלות הכיבוי רתומות לסוסים מזדמנים שאטו אל מקורות האש וכל העיירה בעקבותיהם, שיירות ארוכות של נושאי דליים מנסים להתגבר על אש שפרצה והם עצמם מסייעים בשורת נושאי הדליים מיד ליד. אחרי כן המפגשים ב"קינו-טוגרף" וסרטי הראינוע. גלי האנטישמיות וההתמודדות בה, בית אבא ומחנות התנועה ביערות, בהכשרה בגרודנו, העלייה ארצה והקמת הקיבוץ בידיים, באצבעות, כל הקושי, הדלות והיופי, החברות והיחד אבדו התאיידו. כל איש משך לכיוון שחפץ בו, או שנוקז אליו על ידי החיים.

 

על דרך דולהינוב גרו, שכנים היו והוזעקו יחד עם כל ילדי העיירה לקול האזעקה וריח השריפה, עברו יחדיו מסלול מכשולים עקלקל שהושאר מאחור ואבד. אז כשהתיישבו והתבססו מעט נגלו בקיעים, נתרופפו מיתרים וחיי היום יום הפכו לרשת קורים של עכבישים שנבנתה ביגיעה ונותקה בכל משב רוח מערבית קרה או להט חמסין.

 

עדכון אחרון: