אהבת אח לאחותו / ניבה מור שור

אהבת אח לאחותו                 

ניבה מור [שור] - גן שמואל [כפר מנחם]

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

הימים ימי מלחמת העולם השנייה, ימי מחסור ועוני, הידוק החגורה, כבימי הצנע, שבאו בעקבותיהם. בקיבוץ נהגו בחיסכון בכול תחומי החיים, אך הילדים קיבלו את המיטב בכול צורכיהם וגם בתזונה. וכך, מדי יום שישי אחר-הצוהרים, בטרם הלכו הילדים לבתי הוריהם, קיבלו מידי המטפלת, שני חלונות של שוקולד, להמתיק את היום המיוחד. בזה הסתיימה מנת הממתקים השבועית שלהם.

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

נחום בן השש, הבן הבכור במשפחה, אוחז בידו את מנת השוקולד השבועית, שקיבל וממתין בביתו לשובה של אמו רייזלה, שנסעה ללדת את אחותו הקטנה, לימים יקרא שמה בישראל - ניבה. 6 שנים תמימות חיכה נחום לבואה של ניבה, הבת השנייה במשפחה.

וכשזו הגיעה לחדר ההורים עם אמו, לא היה גבול לשמחתו. הוא צהל משמחה, קפץ ורץ ורק רצה לאחוז ב"חבילה" היקרה. אימא, אמר לפתע, אני כול כך אוהב את ניבה אחותי, אשמור לה את השוקולד, שקיבלנו היום. אני כבר 6 שנים אוכל שוקולדים והיא לא.

לדברי אמו, כי יהיה עליו לחכות עד שיצמחו לה השיניים, חשב בלבו: "אמצא מקום מסתור ושם אחביא את כול השוקולדים וכאשר יצמחו שיניה, אתן לה את כול השוקולדים בבת אחת". חיפש ומצא מקום מסתור, בקופסת נעליים ריקה, בארון במרפסת וכך החל לאסוף, מדי שבוע את מנת השוקולד שלו ולאחסנה בקופסה המרופדת בנייר עיתון שמצא, כשהוא ממלמל לעצמו: "ניבה'לה מתוקה שלי, אני כול כך אוהב אותך, אני לא אוכל את השוקולד, אני אשמור בשבילך"... ממלמל ומלטף את השוקולד וריר ניגר מפיו, אך הוא נושך שפתיו ובאומץ אהבתו, מניחו בקופסת הנעלים ומתגבר על יצרו.

 

אחר-צוהרים אחד, כאשר אימא מביאה את ניבה לחדר ההורים, קוראת לנחום, הממתין מבעוד מועד בבית ואומרת לו: "נחום אהובי, יש לי הפתעה בשבילך, בוא תראה" והוא רץ לאמו, מחבק את אחותו ומביט, בסקרנות ובשקיקה להצגת השן הראשונה בפיה של ניבה.

 

שאגות השמחה הרקיעו שחקים ובלבו סערה. שן אחת אינה מספיקה, אמשיך לחכות לשניים נוספות, שיבקעו ואז, אז יגיע היום המאושר, לו חיכיתי עת ארוכה...

 

והנה הגיע היום ובפיה של ניבה כבר 4 שיניים והיא אוכלת אוכל מוצק, בתאבתנות רבה.

 

"זה הרגע", חשב לו נחום ורץ לארון במרפסת, מושך אליו, בחרדת קודש, את קופסת הנעלים ומבחין בחור גדול בצדה. נחום המאושר לא מייחס לכך חשיבות והנה הוא כבר פותח את מכסה הקופסה... ואז... שומו שמיים, חשכו עיניו ולפניו נגלים פירורי שוקולד קטנים בלבד, הפזורים בקופסה. הוא פותח בבכי ובצעקות ורץ לאמו, היוצאת לשמע צעקותיו.

 

"מה קרה בני?", שואלת האם ונחום, המיילל בבכי קורע לבבות, מספר לה את סיפורו.

 

כן, העכברים המכוערים האלה, הם שאכלו את השוקולד, שאספתי חודשים רבים בשביל ניבה'לה שלי. והדמעות זולגות מעצמן בשטף ופיו נבעט מכאב...

 

האם, אוספת אליה את נחום, מחבקת אותו בשתי ידיה ומאמצת ללבה בניסיון לנחמו:

 

"נחום, בני יקירי, מהן דמעות של כאב לעומת אהבת אח את אחותו"...

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: