גבעת הרקפות / ניבה מור (שור)

גבעת הרקפות  

ניבה מור (שור) - [כפר-מנחם], קיבוץ גן-שמואל     

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

לילדי "קבוצת רקפת" בכפר מנחם באהבה

 

אשמורת לילה אחרונה.  בחוץ יורד גשם זלעפות. רעמים וברקים. קר וחשוך מאוד. זה עתה חזרתי מסיורי האחרון אצלכם. חלפתי בין המיטות. הסתכלתי בפרצופיכם המתוקים, כשחיוך נסוך על פניכם - בוודאי חולמים חלום נעים. הרהור חלף אז בראשי: האם אתם יודעים מה הקשר בין הרקפות, שאתם נקראים על שמן, לבין המקום בו אתם חיים?

 

הבה אספר לכם את סיפורה של "גבעת הרקפות", אותה גבעה השוכנת מזרחית לגדר הקיבוץ, בלב שדות הפלחה שלנו.

 

לפנים, מדי חורף, הייתה הגבעה לובשת שמלתה הסגולה ורקפות בכל הצבעים, הגדלים והצורות עולות בה, עד כי דומה הייתה למרבד חגיגי, בכל גווני הלילך. בכול מקום בו דרכת, היית נתקל ב"ים" של רקפות, עטורות בכתרן, המתנוסס בגאווה ומכריז על יופיין.

 

אנו הילדים, היינו נוהגים לבקר בגבעה בכול טיולי השבת שלנו ושבים לבתינו, כשידינו עמוסות לעייפה בזרים ואף בפקעות, לקשט את הבתים והגינות. לא שמנו לבנו ולא שעינו לתחינתם של הפרחים: "אנא, אל תשמידונו!! שימרו עלינו ועל פקעותינו באדמה, למען נוכל לשוב אליכם בשנה הבאה בכול הדרינו!"

 

כך הלך ופחת מרבד הרקפות ולא עוד כיסה את פני הגבעה, עד כי במשך השנים נעלמו הרקפות כליל. הגבעה אשר שקקה חיים, מדי חורף, לקול מצהלות ילדים ומבוגרים, נדמה. היא נשתכחה מלבם של הילדים והם פסקו לבקר בה.  לימים, לא ידעו אפילו היכן היא נמצאת. הגבעה נותרה עירומה ושוממה, בודדת ונעזבת לשלטונם של הקוצים.

 

חלפו שנים, ילדי "גן ליזה", הגן שלי, היום הורים לילדים. גם שלכם וגם של ילדים גדולים יותר. בשבתות, אני מטיילת עם בני בגבעות ומצביעה מרחוק על "גבעת הרקפות" של אז....

והנה, באחת השבתות, אנו סוטים מהדרך הרגילה והולכים, בעקבות "בוב", הכלב המשפחתי שלנו ובלי משים אנו חולפים על פני "גבעת הרקפות". עודנו הולכים וקרבים, מבחין בני ברקפת זעירה, הנחבאת לה בין הסלעים ומעיזה להוציא כותרתה לקראת קרניה הלוטפניות של החמה החורפית. אורו פניו של בני ובריצה חפוזה זינק לעבר התגלית, כשקריאות גיל בפיו: "הרקפות חזרו אלינו!!". וכבר הוא מצביע על עוד אחת ועוד אחת.

 

כולנו גוחנים מעל הפרחים הקטנים ומאזינים לתפילתם: "כן, שבנו לכאן. ספרו להם, לכול הילדים שם בקיבוץ, ששבנו לפרוח בגבעת הרקפות. אומנם זעירים אנו ומעטים עדיין, בודדים בג'ונגל פראי של שיחים וקוצים, אך אם יניחו לנו לנפשנו ולא יעקרונו, נתרבה כאן בהמונים. עטרת הגבעה תחזור ליושנה ותתפוס מקום נכבד בטיולי השבת של הורים וילדים, כמו אז, באותם הימים... אנא, ספרי זאת לתלמידיך, ילדי קבוצת "רקפת", הנקראים על שמנו. אולי הם ה"רקפות", לא ייתנו לעקור אותנו ויעזרו לנו לפאר את הגבעה הזאת"

 

הבטחתי לרקפות הבודדות לעשות כן והלילה אני פורעת להן את חובי. לילה טוב ילדים שלי!!!... מהמורה שלכם, שומרת הלילה, ניבה, המבטיחה לקחת אתכם לטיול, באחד הבקרים, ל"גבעת הרקפות".

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: