ורד מתאהבת / נירה פנסו

ורד מתאהבת

נירה פנסו - שדה נחמיה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

לקבוצה של עידן הגיע ילד חדש. ילד חוץ. ילד חוץ זה ילד שהוריו חיים מחוץ לקיבוץ וקשה להם להתמודד איתו. אז הם שולחים אותו להתחנך בקיבוץ וככה הם לא מתראים איתו הרבה, ולא צריכים להתמודד איתו כל הזמן.

איור מאת יעקב גוטרמן

קוראים לו דניאל, במלעיל. דניאל תמיד מספר כמה אחים ואחיות יש לו. זה הרבה. חלק מהם באים לפעמים לבקר, אבל לעיתים רחוקות.

 

דניאל הוא ילד ענק בצבע שוקו, ויש לו חצ'קונים. יש לו גם בלורית שיער בצבע חום אבל השמש שיזפה לו את הקצוות עד שנהיו בצבע דבש. הוא מסתובב לו ברעמה הזהובה הזו מעל המצח ותמיד תמיד נראה כאילו הוא זקוק לתספורת בהולה. הוא נותן חבטות ואגרופים לפני שהוא מוציא מילה מהפה שלו.

 

אתמול, כשהסתיימה מנוחת הצהריים וכולנו התלבשנו יפה ללכת להורים אבל עדיין לא הגיעה השעה ארבע וחצי, התיישבתי ליד השולחן שלי בכיתה והתחלתי להכין במרץ את שיעורי הבית, כי אני חנאנה. תמיד העדפתי לסיים את כל שיעורי הבית בכיתה ולעשות הכל כדי לא לקחת אותם הביתה. בבית המוח שלי משתנה כשמדובר בהכנת שיעורים. הכל הופך להיות כמו בלוק. אין ריכוז אצלי בבית. ואצל סבתא זה בזבוז. אצל סבתא יש עיסוקים יותר מעניינים, כמו לאכול פרוסת חלה עם שכבה בעובי סנטימטר של חמאה ודבש, ולפעמים גם פולקע של תרנגולת מחכה לי שם במקרר. פעם בכמה ימים עובר אצלה יורם באצ'י ומביא לה כמה קרפיונים שתטגן לו אותם בנוסח רומני. תמיד הוא משאיר לה פרוסה או שתיים וזה ממש מעדן אמיתי. לארוחות בחדר האוכל אין את הטעם שיש לאוכל של סבתא.

 

אז ישבתי ליד שולחני וסיכמתי במרץ עבודה בגיאוגרפיה, משהו בקשר למאזן הכלכלי של יוון. בינתיים אלייה, טל וורד היו עומדות ליד הלוח ומקשקשות עליו איקס מיקס דריקס מפטפטות ומכנות אחת את השנייה בשם החיבה שאולה. היה ברור שהן מדברות על בנים. אז ככה, מצד אחד זה מושך את האוזן ומצד שני מפריע. מצד אחד יש לי העבודה הזו שבדיוק עכשיו דורשת ממני מעט ריכוז וקשה לי להקשיב לשיחה. אני קצת יותר גדולה משלושתן אבל עוד לא מבינה בעניינים האלה כלום, זה קצת מתסכל, אני חייבת להודות. הנה אלייה מלחששת עם טל.

 

את מי את אוהבת טל?

 

את אף אחד. אף אחד לא שווה את זה.

 

המסקנה הזאת כבר דורשת ניתוח מעמיק, אבל המוח שלי לא מסוגל להתרכז בשלושה דברים, בקושי בשניים.

 

אני רוצה להגיד לך שמישהו נדלק עלי, אומרת אלייה. וגורמת לי להרים את המבט אל מעל המחברת, ולגלות שהיא מסמיקה עד מעבר לאוזניים. אבל אני בחיים לא אגלה לכן מי זה.

 

אני יודעת בדיוק מי זה. זה עידן. אבל לא אכפת לי. שמעתי איך הוא מדבר עליה. אבל אני שומרת על דומיה.

 

טל לוחצת, שאולה, תגלי כבר.

אני לא מגלה לך, אומרת אלייה.

אז אני לא אגלה על מי נדלקתי אני - אמרה ורד...

אה, על דניאל - יורה טל.

די נו... מה את מגלה, מאיפה את יודעת בכלל? - מתרעמת ורד.

 

כל הקיבוץ יודע, אומרת טל, והן מתגלגלות מצחוק. אני קברתי את עצמי בשיעורים וניסיתי לחמוק מהמשך הציתות לשיחתן ובו בזמן לדבוק בו.

 

טל אמרה, מה את מוצאת בו, בדניאל?

ואלייה אמרה - הוא סתם צ'חצ'ח.

 

אני חייבת להודות שהסכמתי עם שתיהן.

 

ורד אמרה - אני חושבת שהוא חתיך, וגדול וגבוה ושרירי. ויש לו קול נמוך והוא לא תינוק כמו כל הילדים שיש אצלנו בכיתה והוא מוצא חן בעיני. היא ירתה את כל הצרור הזה בלי לנשום בכלל.

 

וגם את מוצאת חן בעיניו? אלייה שאלה.

 

ורד לא השיבה. ברור שדניאל הזה לא יודע אפילו את עצם קיומה. המבט הגבוה שלו לא יורד בכלל לגובה שלה. אבל היא הפתיעה ואמרה - פעם ניסיתי לחבק אותו.

 

כן, אמרה טל, אבל הוא הדף אותך ממנו ואמר לך מה את רוצה ממני ילדה קטנה.

 

דניאל יוצא עם מתנדבות בנות שמונה עשרה. ורד בקושי בת אחת עשרה. זה נכון, דניאל הוא בגדר תעלומה בשבילנו. הוא לא ישב איתנו על הסיר בבית התינוקות, לא התקלח יחד איתנו באותן מקלחות עד כיתה ג'. לא ישן איתנו באותו חדר ואי-אפשר היה לשחק איתו ברופא וחולה.

 

טל מיד לקחה את העניינים לידיים. אם את רוצה להיות חברה שלו הוא צריך לדעת מזה. הערב נצא לשגר אליו מברק.

 

ה"מברק" של טל היה פתק קטן שבו נכתב: מחכות לך ליד שיח הרותם.

 

היא קיפלה את הפתק ויצאה החוצה לחפש אבן. את ואני יוצאות למשימה, היא אמרה לורד, אנחנו הולכות לזרוק את האבן עם הפתק על הדלת של יהודית.

 

יהודית גרוסר היא המורה של הקבוצה של עידן. בהיעדר מתנדבים אחרים מקרב חברי הקיבוץ היא לקחה על עצמה את משימת האימוץ של דניאל. כי לכל ילד חוץ חייבים להיות הורים מאמצים בקיבוץ. היא גרה ממש קרוב לכיתה שלנו, מעבר לחורשת האורנים. דניאל, חרף בילוייו הליליים באולפן המתנדבים נוהג לבלות את שעות אחר הצהריים בביתם של הוריו המאמצים, לשקוד על שיעורי הבית ולמלא את חובותיו. אנחנו סבורות שיהודית גרוסר מעריכה אותו כילד שקדן ומוסרי ומכל הסיפורים שמגיעים לאוזניה על שמתרחש מעבר לכך היא מעדיפה להתעלם.

 

בעודי מדמיינת את חברותי שלוחות הרסן צועדות לעבר ביתה של יהודית גרוסר, על מנת לשגר אל עבר הדלת אבן שאליה מוצמד "מברק" המיועד לדניאל, ואולי אפילו שוברות אגב כך איזו שמשה, סיימתי את שיעורי הבית על מצב כלכלתה של ארץ יוון וצעדתי אל עבר היציאה.

 

את הולכת הביתה? שאלה ורד.

 

חשתי את גל הרעב ממשמש ובא. לא אני הולכת לסבתא שלי, אמרתי.

 

לאכול?

 

לאכול. השבתי ברגשות אשמה מסוימים. ורד לא אהבה לאכול.

 

דבא.

 

זה היה כינוי החיבה שהעניקה לי בגלל עודפי המשקל שלי. ועוד הספקתי לשמוע אותו מגיח מאחורי בדרך אל הדלת.

 

הביקור אצל סבתא היה מפתיע הפעם:

 

מיד עם כניסתי לביתה נתקלתי בערימה ענקית מכוסה ביריעת פלסטיק שקופה. מבט נוסף גילה זוג אופניים ירוקים נוצצים עם מושב שחור. יוווווווווו, סבתוש כבר מזמן הבטיחה לי אופניים אבל שכחתי שהיום זה היום שרכז הקניות מגיע מחיפה...

 

רציתי לפתוח את האריזה אבל סבתא שכנעה אותי בקלות לאכול אתה ארוחת ארבע לפני זה.

 

ואז העפתי את עטיפת הפלסטיק וגררתי את האופניים החוצה, והתחלתי לדווש בכל הקיבוץ באמוק. סבתא עשתה לי את היום, את השבוע, את כל השנה. לאף ילד בכיתה אין אופניים חדשים חוץ מליוסי. כולנו רוכבים על אופני ההורים, אם וכאשר הם משאילים לנו אותם. הנוהל בקיבוץ לא מאפשר רכישת אופנים לילדים כי הקיבוץ רוכש אופניים במרוכז לכל הילדים שמגיעים לגיל מצוות. אופניים ושעון. פתאום נעצרתי.

 

לאן בדיוק אני רוכבת, הרהרתי לי כשלקחתי את אופני החדשים בשתי ידי והתחלתי לצעוד על השביל. ארוחת ארבע כבר אכלתי. אצל סבתא כבר הייתי. הביתה עוד לא הגעתי אבל אבא ממילא לא נמצא היום. והתמונה של אימא - לא נעים להגיד. כמה אפשר לדבר עם תמונה. הייתי צריכה להתאמן עוד קצת על הפסנתר, אבל מתחיל להחשיך, וזו שעה ממש לא נעימה להיכנס לחדר המוזיקה. יש לי הספר החדש הזה של קארל מאי, וינטו הלוחם, חשבתי שזה יכול להיות נחמד, להתחיל לקרוא אותו עכשיו. לאט לאט עליתי על האופניים והתחלתי לדווש לכיוון הכיתה. ליד הצריף השוודי, שזה הבית של הקבוצה של עידן, האטתי, הבטתי היטב מסביב, אולי הוא פתאום יופיע מאחורי השיח וידחוף אותי עם האופניים במהירות קדימה, כמו שהוא נוהג לעשות כשהוא רוצה להפתיע. פעם נפלנו שנינו בצורה כזאת. אני מעל האופניים והוא מעלי.

 

אף אחד לא הופיע באזור של הצריף השוודי. כולם אצל ההורים עכשיו. אף אחד לא משוגע כמוני לשוטט על השבילים בלי מטרה. כשהגעתי לכיתה ראיתי את ורד וטל יושבות על שוקת הבטון שבחוץ. רציתי לשאול מה חדש בגזרת המברקים אבל הפנים שלהן כבר העידו שהתוצאות לא היו משהו, בלשון המעטה. נראה כאילו שורד שוב חטפה מכות.

 

טל הביטה באופניים שלי ואמרה: חדווה תהרוג אותך.

 

כן, אבל בינתיים אני יכולה ליהנות. נשכבתי על המיטה שלי והתחלתי לקרוא. הספר היה כל כך מרתק ששכחתי לקום לחדר האוכל בשבע.

 

למחרת אחר הצהרים כשישבתי לאכול אצל סבתא נשמעה דפיקה בדלת וחדוה נכנסה.

 

סרווס פראו אדלר. אמרה, והמשיכה בגרמנית, להסביר לסבתא שהדעת איננה סובלת מה שעשתה. לא יתכן, הסבירה חדוה, שלילד אחד יהיו אופנים חדשים לגמרי ולאחרים לא. סבתא מיד השיבה בתגובה שליוסי יש אופניים חדשים גם כן. ולכן אין מניעה שגם לילדים אחרים יהיו כאלה. חדוה המשיכה להסביר, בסבלנות עדיין, מבטיה פוזלים לעברי, שיוסי ילד מיוחד ואיך אפשר בכלל להשוות. סבתא אמרה מיוחד או לא זה לא מעניין אותי. יש לו וזהו. ואז חדוה, בפסקנות שמה קץ לוויכוח ואמרה, את הזמנת את זה. אם את משאירה לילדה את האופניים היא לא תקבל אופניים בבת מצוה שלה. חד וחלק. ובדאי שלא. אמרה סבתא שלי. היא כבר קיבלה אופנים, בשביל מה היא צריכה עוד זוג?

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: